איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> מקומות >> עיירות מחוז וילנה >> רשימת עיירות >> אושמיאנה

אושמיאנה
Oszmiana
 
עיר נפה במחוז וילנה, כ-50 ק"מ מזרחית לווילנה. ב-1384 הותקפה על ידי הצלבנים ובתיה הועלו באש ובמאה ה-15 נבנתה מחדש וקיבלה זכויות עיר. ב-1795, עם פירוקה של פולין, סופחה לרוסיה.
במלחמת העולם הראשונה הייתה בין השנים 1918-1915 תחת השלטון הגרמני. אחרי המלחמה עבר השלטון מיד ליד עד שבאוקטובר 1920 נכבשה על ידי פולין והסיפוח אושר על ידי חבר הלאומים ב-1922.
 
היהודים עד סוף מלחמת העולם הראשונה:
יהודי אושמיאנה נזכרים בתיעוד בשנת 1765, על פיו שילמו מס גולגולת 376 איש. בסוף המאה ה-18 רובם התפרנסו מסחר בעץ ומעסקי חכירות. מספרם גדל בהדרגה והם פנו גם לעיסוקים אחרים כמו רוכלות ומסחר זעיר, חייטות וסנדלרות ומקצועות אחרים, הובלת מטענים וכיוצא בזה. השוק השבועי והירידים השנתיים היוו מוקד לפעילות הכלכלית לאנשי המקום.
ב-1882 נוספו לעיירה יהודים רבים עקב הגירושים מהכפרים ברוסיה והם היוו יותר ממחצית מהאוכלוסייה. היקף עיסוקיהם התרחב ואף כלל סחר עם ארצות חוץ. במאה ה-20 הם הקימו מפעלי ייצור ראשוני – לטרפנטין, בורסקאות ופחמים.
היחסים בין היהודים לאיכרי הסביבה היו בדרך כלל תקינים,להוציא אירועים ספורדיים של מהומות ותקיפות.
במחצית השנייה של המאה ה-18 נזכרת באושמיאנה קהילה יהודית והוקם בית כנסת. במאה ה-19 הוקם בית כנסת שני וצרו נוסדו 3 בתי מדרש. עוד היו בעיירה בתי מדרש של בעלי מקצועות שונים ו"שטיבלעך" של חסידים. היא נודעה כמקום של תורה, עם ישיבה ורבנים ידועי שם. ב-1906 כיהן בה הרב יהודה לייב פיין, מגדולי הרבנים בפולין, שגם עמד בראש הישיבה. מ-1912 כיהן בה במשך 5 שנים הרב גרשון משה גלברד.
בעיירה פעלו מוסדות יהודיים לעזרה כמו "ביקור חולים", לינת צדק" וקופת גמ"ח וב-1900 הוקמה אגודת מכבי אש. שלוש שנים יותר מאוחר פרצה שריפה שכילתה בתים רבים ובמקומם הוקמו עם הזמן בתי לבנים.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 נוסדה אגודת "חובבי ציון" ואחרי הקונגרס הציוני הראשון (1897) הצטרפו רבים לתנועה הציונית. בראשית המאה ה-20 החל גם לפעול הבונד.
החינוך היהודי התבסס באופן מסורתי על חדרים של מלמדים. ילדי עניים למדו חינם בתלמוד תורה של הקהילה. מקצת מבוגרי החדרים המשיכו לימודיהם בישיבה. בשנות ה-90 הוקמה ספרייה. ב-1914, ערב המלחמה, הוקם "חדר מתוקן", בו למדו בנוסף ללימודי קודש גם עברית ומקצועות כלליים.
בסתיו 1915 נכבשה העיירה על ידי הגרמנים . בתקופת שלטונם שותקה הפעילות הכלכלית והתושבים סבלו מחסור ורעב. נסגרו החדרים אך "החדר המתוקן" הוסיף להתקיים בניהולו של המורה אהרון דוד חדש.
 
היהודים בין שתי מלחמות העולם:
המלחמה הרסה את התשתית הכלכלית של העיירה. היהודים נותרו ללא מקורות מחיה ונסתייעו באופן משמעותי בקרובים ומוסדות מחוץ לארץ - בג'וינט, חברת "יעקאפא" ו"אורט". נוסד גם "בנק עממי" וחודשה הפעילות של קופת ה-גמ"ח. המסחר הזעיר והמלאכה נותרו עיקר פרנסתם. על אף שהיהודים היוו למעלה ממחצית האוכלוסייה נפקד מקומם במוסדות הציבור, פרט לכמה חברים במועצת העיר (ואילו כהונת ראש העיר הייתה סגורה בפניהם מכוח החוק). היהודים הקימו כמה עשרות משקים חקלאיים.
השפעת הדת בחיי הקהילה נשמרה ופעלו שבעה בתי מדרש ו"קלויזים". אחרי פטירתו של הרב גלברד מילא את מקומו הדיין מנשה חיים שמואלזון ואחרי מותו ב-1936 נבחר לזמן קצר רבי שאול מילייקובסקי, ואחריו הרב המשכיל הלר. על אף התנגדות אגודת ישראל המשיך הרב הלר בתפקידו עד השואה.
אחרי המלחמה חלה התעוררות פוליטית יהודית וציונית. ב-1922 נוסדו בעיירה "החלוץ" וקיבוץ ההכשרה שלו "ארזיה" ושנה לאחר מכן "החלוץ הצעיר". בהמשך הוקמו סניפים של "הציונים הכלליים", "השומר הצעיר", "החלוץ המזרחי" ו"בית"ר" ו"הליגה של ארץ ישראל העובדת" הייתה הארגון החזק במקום. לצד הציונים פעלו "אגודת ישראל" האורתודוקסית והבונד. עם זאת, על אף כוחם של המיונים ראשות הקהילה הייתה בידי הקואליציה של היידישיסטים ו"האגודה".
דגש הושם על הפעילות התרבותית וטיפוח החינוך היהודי. הוקם בית ספר יהודי ממלכתי, אך רוב היהודים העדיפו את בתי הספר היהודיים, שהלימוד בהם היה כרוך בתשלום. החשוב ביניהם היה בית הספר העברי "תרבות" (המשכו של "החדר המתוקן"), שהיווה מרכז של הפעילות הציונית. מלבד ופעלו בית ספר עברי דתי "יבנה" ובית ספר יידישאי מרשת ציש"א, בו התקיימו פעולות תרבות וחברה של ציבור שוחרי היידיש. ב-1929 למדו ב"תרבות" 190 תלמידים וב-ציש"א 60. ליד בתי הספר האלה התקיימו ספריות וגם פעלה ספרייה גדולה שלהקהילה.
 
מלחמת העולם השנייה:
ב-18 בספטמבר 1939 נכנס לאושמיאנה הצבא האדום והונהג המשטר הסובייטי. עסקים פרטיים הולאמו ובעלי מלאכה עברו לקואופרטיבים על פי מקצועותיהם. צעירים רבים שולבו במשרות הממשל. נסגרו בתי הספר ובמקומם הוקם בית ספר לכלל ילדי העיירה, על פי תוכנית הלימודים הסובייטית.
ב-25 ביוני 1941 נכבשה אושמיאנה על ידי הגרמנים. מיד עם כניסתם החלו מעשי ההתעללות ביהודים, חטיפות לעבודות כפייה וגזל רכוש. היהודים נותרו ללא מקורות פרנסה וכדי להשיג מזון נאלצו למכור חפצים. הם חויבו לענוד טלאי צהוב ונאסר עליהם ללכת על מדרכות, לצאת מתחומי העיר ולבוא במגע עם לא-יהודים.
שלושה שבועות לאחר הכיבוש נדרשו הגברים היהודים להתאסף בכיכר השוק, מתוכם נבחרו מאות צעירים, אשר בהאשמת שווא של שיתוף פעולה עם הסובייטים, הוכנסו למשך הלילה לבית הכנסת ולמחרת הובלו לכיוון לידא ועקבותיהם נעלמו.
כמה ימים לאחר הכיבוש הטיל המפקד הצבאי המקומי על הרב הלר להקים יודנראט בן 8 חברים ולעמוד בראשו. מיד לאחר כינונו הגישו הגרמנים רשימות אספקה של מגפיים, כלי מטבח וכולי, שהלכו רבו עם הזמן. ב-25 ביולי 1941 נדרש היודנראט להכין רשימה של כל הגברים בני 65-17 ובמהלך הדברים חדרו אנשי ס"ס, ובעזרת שוטרים מקומיים ומשתפי פעולה, לקחו 700 גברים מבתיהם לכיכר השוק. בכיכר התעללו בהם, חייבו אותם לשכב עם הפנים לקרקע ואחר כך הובילו אותם לכיוון הכפר ברטל (Bartel ). בקרבתו הם נצטוו לחפור בורות ואז ירו בהם ואת הגופות השליכו לתוכם, כאשר קבוצה אחת קוברת את זו שלפניה ואת האחרונה כיסו אנשי הס"ס בעצמם. בין הנרצחים היה ראש היודנראט, הרב הלר, וכמה מחבריו.
ב-2 באוקטובר 1941 החל גירוש היהודים לגטו, אשר הוקם בשטח של רחוב בית המרחץ וכמה סמטאות סמוכות. לעובדים מחוץ לגטו הוענק רישיון מעבר חתום על ידי ראש העיר, הפולני סקשאט. לגטו הוכנסו גם יהודים מעיירות קרובות. עקב הצפיפות והרעב שיעורי התחלואה עלו בהתמדה. הממונה על הגטו מטעם הממשל הגרמני היה הקצין קראוזה. במרץ 1942 עברה אושמיאנה עם עוד כמה עיירות מבלארוס לרייכסקומיסאריאט וילנה בליטא.עם הזמן צורפו עוד יהודים מעיירות לגטו אושמיאנה ומספר האנשים בו הגיע לכדי 4,000. כמה מאות נשים וגברים הועסקו במחנה עבודה של ארגון "טודט".
באוקטובר 1942 הודיעו הגרמנים על כוונתם לצמצם את מספר היהודים ו-1,500 להוציא להורג. את מלאכת המיון והכנת הרשימה הם הטילו על יעקב גנס,ראש הידנראט של גטו וילנה. גנס שלח למקום את מפקד המשטרה סאלק דסלר עם 20 שוטרים. דסלר סיפר לאחר המעשה, שהתמקח עם הנאצים להקטנת מספר המבוקשים ובסופו של דבר נמסרו להם 406 קשישים וחולים. ב-24 באוקטובר הובילו אותם הגרמנים בעגלות לאוגליובו (Oglyowo ), 7-6 ק"מ מהעיירה ושם הם נורו למוות על ידי מחלקת עונשין ליטאית ואנשי איינזאצקומנדו 3 ונקברו בשוחות גדולות. היהודים ראו במעשה חציית קו אדום: לראשונה הסגירו יהודים לגרמנים יהודים. על היודנראט והמשטרה היהודית של גטו וילנה נמחתה ביקורת חריפה. גנס נטל עצמו את האחריות ומתוך שכנוע עמוק הסביר שהקריב מעטים למען הצלה של רבים.
לאחר הטבח המשיך הגטו לפעול ברגיעה יחסית. באפריל 1943 החליטו הגרמנים לחסל את ארבעת הגטאות שנותרו במחוז וילנה ובהם אושמיאנה. המושל הורסט וולף הטיל על יעקב גנס לפנות את יושביהם לגטאות וילנה וקובנה. הוא הותיר לגנס את האפשרות לבחור מי ילך לאיזה גטו. ב-12 באפריל הובאו 700 איש מאושמיאנה לגטו וילנה ועוד כ-1,500 הועברו למחנות עבודה ושם נרצחו תוך זמן לא רב. ב-5 באפריל 1943 הועמסו שארית היהודים שנותרו בגטו אושמיאנה – 2,880 איש על פי רשימות היודנראט – לטרנספורט שיעדו הרשמי היה קובנה. הם הובאו לתחנת הרכבת בסולי (Soly) ויחד עם יהודי המקום יצאו לדרך ברכבת משא. הרכבת עברה דרך וילנה ושם הצטרפו אליה גנס ושוטרים מהגטו. אחרי מרחק מה גנס והמלווים הוחזרו לגטו ואלו הרכבת המשיכה לפונאר. כאשר נפתחו הדלתות הבינו האנשים שהוליכו אותם שולל והתחילה בריחה המונית. בסופו של דבר רק מעטים הצליחו להימלט וכל האחרים נרצחו במקום.
ממש לפני חיסול גטו אושמיאנה הבריחו פעילי המחתרת היהודית בווילנה קבוצה של צעירים ליער, והם הצטרפו ליחידות הפרטיזנים ביערות נארוץ' ורודניקי. גם בווילנה הצטרפו צעירים מאושמיאנה למחתרת היהודית.
 
אחרי המלחמה חזרו לאושמיאנה כמה עשרות ניצולים. חלקם היגרו לארצות שונות או עלו לישראל. ב-1965 גרו בעיירה 25 משפחות יהודיות. ב-1970 היו בארץ 300 משפחות של יוצאי העיירה. 

Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים