איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> מקומות >> עיירות מחוז וילנה >> רשימת עיירות >> דרויה
   
דרויה  Druja

דרויה שוכנת כ- 60 ק"מ צפונית-מערבית לדז'יסנה, בשפך נחל דרויקה והנהר דז'ווינה ( Dzwina).   הנהר דז'ווינה היווה עורק תובלה חשוב לים הבלטי וסייע להתפתחות המסחר והמלאכה. לאחר חלוקתה הסופית של פולין ב-1795 סופח האזור לרוסיה. באמצע המאה ה-19 חוברה העיירה למסילת ברזל שבין ריגה לוויטבסק.
במלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1918-1916, שלטו בדרויה הגרמנים. בהמשך עבר האזור תהפוכות שלטון עד שב-1922 עבר לפולין. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 עברה דרויה לשליטה של ברית המועצות ובסוף יוני 1941 היא נכבשה על ידי גרמניה הנאצית. היא שוחררה על ידי הסובייטים בקיץ 1944.

היהודים עד סוף מלחמת העולם הראשונה:

יהודים נזכרים לראשונה בתעודות מסוף המאה ה-16. הם התפרנסו מחכירות, מסחר סיטוני וייצוא של עצים, תבואה ושאר תוצרת חקלאית. עם הגידול במספר היהודים נוספו עיסוקים אחרים, כגון מסחר זעיר, חנוונות, מלאכות שונות ועבודת אדמה. בסוף המאה ה-19 היוו היהודים כשני שלישים מהאוכלוסייה ומילאו תפקיד מרכזי בפיתוח הכלכלה. ב-1752 הייתה בדרויה קהילה יהודית בת למעלה מ-1,000 נפש. בסוף המאה ה-18 הוקם בית כנסת חדש, שנחשב לגדול ויפה בכל ליטא. במאה ה-19 פתחו היהודים בית עלמין חדש מחוץ לעיירה והקימו שלושה בתי מדרש מעץ, תלמוד תורה, מקווה ובית מרחץ והקדש. בעיירה פעלו חברות צדקה, "ביקור חולים" וקופת גמילות חסדים (גמ"ח). בין רבני הקהילה ידועים ר' שמואל שפירא, ר' צבי יהודה אולשוונג ור' אליעזר ליפמן הכהן ולק. בחירת היורש של הרב ולק עוררה מחלוקת קשה עד כדי סכנת פילוג ושנים רבות נותרה הקהילה ללא רב. לבסוף הושגה הסכמה ב-1896 ולרבנות נבחר ר' אברהם שמואל הלמן.
בשנות ה-80 של המאה ה-19 פשטה בדרויה ההשכלה והחלה לפעול תנועת "חיבת ציון". החינוך היהודי, שהתבסס במשך דורות על החדר המסורתי, עבר תמורות. ב-1889 נפתח בית ספר יהודי עם שפת הוראה רוסית, בו לימדו מקצועות כלליים וגם עברית ויידיש. נערים ונערות המשיכו לימודיהם בגימנסיות מחוץ לעיירה.
תקופת מלחמת העולם הראשונה הייתה קשה ליהודים. עם נסיגת הרוסים נמלטו גם יהודים רבים ולא כולם חזרו. מסוף המלחמה ועד 1921סבלו היהודים מרדיפות והתנכלויות מידי הצבאות הכובשים לסירוגין את העיירה. לאחר מכן התייצבו החיים תחת השלטון הפולני.

היהודים בין שתי מלחמות העולם:

ב-1925 היו בעיירה כ-3,000 יהודים – כ-60% מהאוכלוסייה. מצבם הכלכלי היה קשה, אך חל בו שיפור עם פתיחת "הבנק העממי" הקואופרטיבי, פרי יזמתו של פעיל ציבורי, משה טאובמן, בשיתוף הג'וינט האמריקני. במימון חברת "יעקאפא" חודשה הפעילות של קופת ה-גמ"ח הוותיקה ושל חברות הצדקה. החנויות ובתי המלאכה נפתחו שוב והחקלאים חזרו לעבד את אדמותיהם. הוקם בית יתומים וניתנה עזרה לנזקקים.
ב-1931 היה שיטפון ובתים רבים ניזוקו. היהודים שבתיהם נפגעו קיבלו סיוע כספי מארגוני עזרה יהודיים ואף מממשלת פולין.
עם התגברות האנטישמיות בסוף שנות ה-30 חיפשו רבים מפלט בהגירה, אך בשל מכשולים שהערימה ממשלת ארצות-הברית, נותרו ארצות אמריקה הלטינית יעד ההגירה העיקרי.
בדרויה היו בית כנסת, שני בתי מדרש ושטיבל של חסידי חב"ד. התקיימה פעילות ציונית ופוליטית ערה. לצד "סתם ציונים" (לא מוגדרים) פעלו מפלגות דוגמת "פועלי ציון שמאל" והרוויזיוניסטים, תנועת החלוץ (נוסדה ב-1925), "השומר הצעיר" ובית"ר (1934). בוגרי תנועות הנוער יצאו לקיבוצי הכשרה ובשנות ה-30 עלתה לארץ ישראל קבוצה מעורבת של חברי "החלוץ" ובית"ר. לצד הציונים היה סניף גדול של הבונד וקבוצה קטנה של קומוניסטים, שפעלה במחתרת, ומנגד היו חרדים שהתנגדו לציונים ולבונד כאחד.
מיד אחרי המלחמה נפתחו בעיירה שני בתי ספר ממלכתיים מודרניים ותלמידיהם היו פטורים משכר לימוד. למדו בהם ילדים יהודים בעיקר ממשפחות דלות אמצעים, ואילו רוב הילדים היהודים למדו בבית ספר יידישאי של ציש"א שנפתח ב-1920/1. שפת הלימוד הייתה יידיש והתוכנית כללה לימודי פולנית ועברית ושיעורי דת. כעבור ארבע שנים הורחב בית הספר לשבע כיתות והוא הפך למרכז חיי התרבות והחברה לכלל בני הקהילה החילונים. עם השיפור במצב הכספי רכש בית הספר ציוד חדש ונפתחו בו ספרייה, חוג לדרמה וחוגים למבוגרים ובני נוער. ב-1927 הוקמה תזמורת כלי נשיפה של תלמידים, שקלטה גם מבוגרים. עם הזמן היא עברה לחסות אגודת מכבי אש המקומית, בהשתתפות נגנים ליטאים ובלארוסים. נפתח גם בית ספר עברי במתכונת "חדר מתוקן", שנסגר כעבור כמה חודשים בגלל מיעוט תלמידים. בראש הישיבה המקומית עמד באותן השנים ר' צדוק בוגין, מחבר "דבר בעתו". בשעות אחר הצהריים למדו בישיבה גם תלמידים מבית הספר היידישאי. ילדים יהודים למדו גם בגימנסיה הפולנית.


בימי מלחמת העולם השנייה:

ב-17 בספטמבר 1939 נכנס לדרויה הצבא האדום והושלט בה משטר סובייטי. החנויות הפרטיות נסגרו ובמקומן נפתחה חנות ממשלתית קואופרטיבית בה הועסקו מקצת החנוונים והסוחרים. חלק מהיהודים שובצו בשירות הציבורי וכמה סוחרים גדולים עם משפחותיהם הוגלו למחנות עונשין בברית המועצות.
עם תחילת "מבצע ברברוסה" ב-22 ביוני 1941 ניסו מקצת היהודים לעבור יחד עם הסובייטים הנסוגים לברית המועצות, אך דרכיהם נחסמו על ידי מיליציות של ליטאים לאומנים. עם כניסת הגרמנים לעיירה הקבילו הפולנים והבלארוסים את פניהם בהפגנות שמחה. יהודים נחטפו לעבודות כפייה ופורסמו צווים שחייבו אותם לענוד סרט זרוע לבן עם מגן דוד בתוכו, אסרו עליהם ללכת על מדרכות ולבוא במגע עם
לא- יהודים והונהג גיוס לעבודות כפייה. הוטלו עליהם הגבלות רבות בקניית מזון, תשלומי כופר תוך איום להוציא להורג בני ערובה אם הכופר לא ישולם, הריגה אפילו על עבירות קלות ועוד. עורך הדין יעקב מוסין נתלה בכיכר העיירה ובדצמבר 1941 נורה למוות המורה רייסקין. בחורף 1941/2 החרימו הגרמנים דברי לבוש חמים, מגפיים ופרוות. כעבור ימים מעטים באו לדרויה אנשי ס"ס מדווינסק ואיימו להוציא להורג מאה יהודים אם לא יתנו בידיהם כמויות גדולות של סוכר, מלח וסבון. היהודים לא הצליחו לאסוף את המכסה במלואה ונתקפו חרדה, אבל ברגע האחרון נחלצו לעזרתם כמה לא-יהודים והשלימו את החסר. ימים אחדים לאחר מכן באו לדרויה אנשי ס"ס מגלובוקי בליווי כמה "פולקסדויטשה" והטילו על היהודים כופר של זהב וכסף מזומן, ולקחו עמם 40 בנות ערובה צעירות. במאמץ עליון הצליחו היהודים לאסוף את הכופר והצעירות שוחררו.
באפריל 1942בחרו הנאצים קבוצת יהודים כשרים לעבודה ובעלי מקצועות נדרשים, וריכזו אותם בגטו סמוך לבית המרחץ היהודי. כל האחרים – קשישים, חולים,חסרי מקצוע וילדים – הועברו לגטו נפרד בשטח קטן יותר. בשני הגטאות שררה צפיפות גדולה. בגטו של העובדים הפעיל היודנראט שני בתי מלאכה גדולים, לנעליים ולמברשות. עד אמצע 1942 חוסלו רוב הגטאות באזור ויושבי הגטאות בדרויה חששו שבא תורם. הם ארגנו תורנות שמירה. מקצת הצעירים ברחו ליערות, רבים אחרים הכינו מקומות מסתור.
ב-15 ביולי 1942 הגיעו לדרויה אנשי זונדרקומנדו 9, ויחד עם ז'נדרמים ושוטרים מקומיים כיתרו את שני הגטאות. עשרות שוטרים עברו מבית לבית וריכזו את היהודים בבית הכנסת הגדול וברחבה שלפניו. צעירים ובני נוער יחד עם כמה מבוגרים נסו לכל עבר, אבל רובם נפלו בכדורי הגרמנים. ב-17 ביולי נלקחו היהודים שרוכזו סביב בית הכנסת לחורשה ליד בית העלמין היהודי, ושם נורו במקלעים ונקברו בבורות שהוכנו מראש. הגרמנים העלו באש את שני הגטאות ולא נותר להם זכר. על פי מקור אחד נרצחו באותו יום כ-1,500 מיהודי דרויה, ואילו הגרמנים דיווחו על הרג של 1,318. רוב הבורחים הוסגרו לגרמנים על ידי משתפי פעולה, ולעתים אף על ידי איכרים שקיבלו תשלום עבור הסתרת יהודים. כמה עשרות צעירים הצליחו להגיע ליערות בלארוס ושם הצטרפו ליחידות פרטיזנים.
עד לשחרור האזור בידי הצבא האדום בקיץ 1944 שרדו כ-20 צעירים, רובם ביחידות פרטיזנים וקצתם במקומות מסתור אצל איכרים. ב-1946 חזרו לפולין כמה יהודים שהוגלו על ידי השלטון הסובייטי לברית המועצות. 


רחוב בדרויה



 
  בית הכנסת וגשר העץ בעונה יבשה


 


בית הכנסת 

 

 
ר' אברהם לוין








Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים