איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> שואה >> הגטאות

הגטאות
נכתב על ידי ד"ר אהרון עינת

הקמת הגטאות

הגטו הוקם בשבת ה-6 בספטמבר 1941, בלי כל פרסום מוקדם וכאקט מיידי, של יום אחד (ולא כמו ברוב המוחלט של הגטאות). הגירוש מהבתים נעשה באלימות קשה, תוך חצי שעה לכל היותר. שרה שמעונוביץ כותבת בספר הזיכרונות: "פרצו אלינו שוטרים ליטאים השכם בבוקר...וציוו עלינו לפנות את הדירה. לשם כך הקציבו לנו רבע שעה. מותר לנו לקחת חפצים ככל שנוכל לשאת ובזה עושים עמנו חסד גדול שלא כל יהודי זוכה...מצאנו את עצמנו ברחוב יחד עם הרבה יהודים אחרים. מובילים אותנו אל הגטו שהוקצה בשבילנו".


מפת הגטו - הקו הירוק מסמן את גבולות הגטאות  צפה במפה גדולה יותר 

 

 

המעבר לגטו היה כרוך במאמצים פיזיים קשים עד ייאוש. היהודים לא הורשו להיעזר באמצעי הובלה ונאלצו לשאת בעצמם את הפציהם. ככל שהצעידה התמשכה האנשים נחלשו ונטשו חפצים.

הגירוש לגטאות תוכנן בקפידה על ידי הגרמנים, אשר הכינו למעשה שני גטאות, שביניהם הפריד רחוב הגרמנים (דייטשע גאס בפי היהודים): הגטו "הגדול" (מספר 1) והגטו "הקטן" (מספר 2). ליהודים הדבר נודע רק עם הגעתם למקום.

ביום הגירוש לגטאות נתפסו כ-6,000 יהודים והובלו, חלקם תוך המתנה בכלא לוקישקי, לפונאר.

לגטו הגדול הוכנסו 30,000-29,000 איש ולקטן 11,000-9,000, וסך הכל כ-40,000 נפש.

הבעיה הבסיסית עם הכניסה לגטו הייתה מציאת מקום מגורים. לסמטאות הצרות נדחסה כמות אנשים הגדולה כמעט פי 7(!) ממספר התושבים שגרו בהן לפני המלחמה. רוז'קה קורצ'אק מציינת בספר הזיכרונות שלה: "ימים רבים היו בני אדם רובצים למאותיהם בחצרות תחת כיפת השמיים" והיא עצמה עם כמה חברים הצליחו רק אחרי שלושה ימים ולילות בחצר לתפוס חדר זעיר בדירה בסטראשון 15, ומוסיפה: "כשנכנסנו לכאן לראשונה נתגלה לפנינו מחזה מזעזע: חדר זה חי! ...חייכו אלינו תמונות ילדים...התגוללו שמלות...ועל השולחן המאובק שיירי סעודה"; דב ברגמן מספר בספר הזיכרונות שלו, שהוא ואמו הגיעו אל דירה של מכרים ושם "מצאנו פינה נוחה מתחת לשולחן גדול, ששימש לרחל'ה, הבת הבכירה, ולבעלה מיטת כלולות".

ההתארגנות הראשונית בגטאות
בשני הגטאות הוקמו יודנראטים כבר ביומיים הראשונים. ראשיהם נקבעו באקראי על ידי הגרמנים.

בגטו הקטן הם מינו את אייזיק לייבוביץ' (בעבר שותף בחנות תכשיטים) וגם את רוב חבריו חסרי הניסיון הציבורי. הוא  הקים יודנראט "ביצועי", על ידי צירופם של אנשים בעלי יכולת מוכחת ומוכרים בציבור, תוך השארת החברים הפורמאליים כאנשי ייצוג.

בגטו הגדול בחר מורר באנטול פריד (לשעבר מנהל קופת חיסכון) ועליו הוטל לבחור את שאר החברים. קביעת ראשי היודנראטים על ידי הגרמנים יצרה נתק בין המנהיגות המסורתית של וילנה לבין ההנהגה החדשה.

בפני היודנראטים עמד מכלול עצום של בעיות: דיור,אספקת מזון, אספקת עובדים עבור הגרמנים, שמירת החוק והסדר, בריאות, חינוך וכדומה והם התארגנו במחלקות ייעודיות שטיפלו בנושאים השונים.

האקציות ההמוניות עד סוף 1941
עד הכניסה לגטאות נרצחו בין 17,000-16,000 יהודים.

גרמנים תולים יהודים בגטועם הכניסה לגטאות החל רצף אכזרי של מעשי רצח המוניים, שנמשך עד סוף 1941. האקציה הראשונה הייתה כבר באמצע ספטמבר ואחריה מספר אקציות עם אלפי קורבנות באוקטובר - ובכלל זה החיסול של גטו 2 ב-21 בחודש (הוא התקיים רק 7 שבועות). לאזאר אפשטיין מתאר ביומנו "...הליטאים התירו לאנשים עם חבילות לרוץ לגטו הראשון. הסצנות האלה של ריצות המעבר היו קורעות לב...בהתייפחויות ובכי התנשקו עם קרובים ומכרים. הורים איבדו את ילדיהם וילדים את הוריהם. זעקות הכאב פרצו לשמיים אשר היו אילמים ובוכים. ירד גשם סתווי,קר וחודר".

האקציות נמשכו בנובמבר ודצמבר ובסך הכל נרצחו כ-21,000 יהודים, ומאז כיבוש העיר קרוב ל-40,000. אוכלוסיית הגטו הצטמצמה לכדי 20,000 איש, מתוכם מעל ל-4,000 "בלתי לגאליים".

הציבור בגטו היה במצב נואש. לא נותרה משפחה שלא נכרתו ממנה איברים ותאים משפחתיים רבים נמחקו כליל. האנשים חיו במשטר של טרור קיצוני ובאימה נוראה של מה ילד יום.

לאחר האקציות האלה הגיעה תקופת רגיעה, בה הגרמנים ניצלו עד כלות את כוח העבודה היהודי."תקופת היציבות" נמשכה עד קיץ 1943, אך היהודים לא ידעו על כך מראש והם המשיכו לחיות בחרדה מתמדת בפני הבאות. 
 

אוכלוסיית הגטו והריבוד החברתי החדש
עם התייצבות החיים בגטו התהפך המדרג החברתי: לראש הסולם עלו חברי היודנראט והמשטרה ולמעמד בכיר הגיעו "הבריגאדירים" – ראשי קבוצות העבודה; מקום חשוב תפסו הסוחרים והמבריחים. רבים מהתפקידים מולאו על ידי פליטים מפולין ומהגרים מליטא, אשר הגיעו לווילנה אחרי כיבוש פולין (וזאת בזכות סגולותיהם האישיות, כושר ההסתגלות לתנאים משתנים וגם ההכחדה של חלק ניכר מאד של אנשי הציבור וההשכלה של וילנה). לתחתית המדרג ירדה האינטליגנציה, בעלי מקצועות חופשיים וההנהגה המסורתית.

יעקב גנס ומדיניות היודנראט
תמונת מחזור של משטרת הגטובראש היודנראט שהקים המינהל הגרמני בגטו הוצב אנטול פריד, אשר מינה את יעקב גנס למפקד המשטרה היהודית. שני המוסדות האלה התמקמו ברחוב רודניצקה 6, בבניין הגימנסיה היידישאית ("רעאל-גימנאזיע"). גנס האמביציוזי והכריזמטי, אשר הגיע לדרגת סרן בצבא הליטאי, גילה עצמאות רבה בתפקידו וזכה להערכה מהמינהל הגרמני והליטאי. ביולי 1942 חל מפנה בהנהגת היודנראט: פריד הודח ובמקומו מונה גנס. גנס מינה את סגנו באותו זמן, סאלק דסלר, למפקד המשטרה.

גנס הביע את חותמו על כל קורות הגטו והפך לגורם דומיננטי בהתנהלותו. הוא אימץ את הדוקטרינה של "הצלה באמצעות עבודה", על פיה קיים סיכוי להינצל בזכות התועלת שמביא כוח העבודה היהודי למאמץ הצבאי הגרמני (בכך הוא היה שותף לראשי גטאות אחרים, כמו למשל מרדכי חיים רומקובסקי בלודז', אפרים באראש בביאליסטוק ועוד). גנס נתן ביטוי מובהק לתפיסה זו באסיפת עם בקיץ 1943: "...בל נרמה את עצמנו, מנקודת ראות פוליטית אנו שווים אפס בעיני הגרמנים. איננו קיימים ואיננו צריכים להתקיים. כזה הוא החוק של הנאצים לגבי היהודים. אם חלקנו עודנו בחיים, זה רק הודות לכך שלצדנו נזקפים יתרונות משקיים. אנו מספקים דבר יקר מציאות – כוח עבודה. ככל שיהיו יותר עובדים ויותר תוצרת, כך יהיה להם יותר חשוב לקיים את הגטו". בהתאם לכך נכנס הגטו למשטר עבודה ובתקופות השיא, בקיץ 1943, הועסקו מעל ל-14,000 איש ואישה.

גנס, שהאמין באפשרות לשרוד אם הגטו יהיה "פרודוקטיבי", נכנס לעימות חריף עם המחתרת, שבחרה בדרך של לחימה אקטיבית בגרמנים, לפגוע בהם ולהסב להם נזקים ולשמור על הכבוד הלאומי תוך הקרבת החיים.

דמותו של גנס ופעלו שנויים במחלוקת, אך גם יריביו המושבעים ביותר מודים בכוונותיו הטובות ובאומץ לבו: סמוך לחיסול הגטו הוא נצטווה לבוא לגסטאפו ושער שלא יחזור חי, אך בכל זאת הלך לשם בנחישות. הוא דחה אפשרויות להינצל עדי שלא להפקיר את תושבי הגטו.

גנס דבק בדרכו עד הסוף, אך גישתו לגבי הישרדות באמצעות עבודה הייתה מוטעית מיסודה: המדיניות הנאצית של השמדת העם גברה באופן מוחלט על כל שיקול כלכלי וגנס לא היה מסוגל להבין זאת.

חיי היומיום
תפקיד מרכזי בחיי הגטו מילא ה"שיין" – תעודת העבודה. למאושרים שזכו לקבל אותו ולבני משפחותיהם הקרובים (סך הכל עד ארבע נפשות!) זו הייתה "תעודת חיים" שסיפקה, במגבלות שונות, חסינות באקציות . השיינים הוענקו למועסקים ביחידות חוץ ובבתי המלאכה והמוסדות שבתוך בגטו ובכלל זה עובדי היודנראט, המשטרה היהודית ובמקצת המורים, הצוות רפואי, שחקני התיאטרון וכיוצא בזה. בעלי השיינים היוו את האוכלוסייה "הלגאלית" של הגטו אשר הייתה גם זכאית להקצבות מזון . בכך גרמה המדיניות הגרמנית באופן מכוון לחציצה בין יהודי ליהודי.

בהווי היומיומי של הגטו נודעה חשיבות עליונה ל"מאלינה" – מחבוא לשעת צרה. למוד ניסיון מאקציות העבר הציבור הגטואי, ובכלל זה "הלגאליים", לא סמך על התעודות וההבטחות של הגרמנים ועשה כל מאמץ להכין מסתור – פתח הצלה בשעת פורענות.

המזון חולק לתושבי הגטו על פי תלושי הקצבה אשר ניתנו, כאמור לעיל, רק ל"לגאליים", שעם הזמן מספרם הגיע לכדי 16,000 איש בעוד שכ- 4,000 נותרו חשופים לסכנת מוות מיידית ולרעב.

ההקצבה הייתה מחצית מזו שניתנה לאוכלוסייה הארית. היודנראט עשה מאמצים להרחיב את מעגל הזכאים ללא ידיעת הממשל הגרמני, לעתים תוך סיכון נפש חבריו. בנוסף לכך הוא הפעיל 5 מטבחים ציבוריים אשר סיפקו ארוחות לנזקקים ובכך מנע תמותה המונית ברעב, כפי שהייתה מנת חלקם של גטאות אחרים (כך למשל ביוני 1942 חולקו מעל ל-100,000 ארוחות מזה 80% ללא תשלום).

הברחות לגטו היוו גורם מרכזי להישרדות. הן נעשו תוך הסתכנות חמורה בשני מישורים: אישי -  עבור המשפחה ולצורכי מסחר וחליפין; ועל ידי היודנראט וסוחרים "סיטונאים", שפעלו בהיקף רחב. על מידת הסיכון שבהברחות מעיד המקרה של לובה (ליה) לוויצקה, השחקנית והזמרת האהובה של הגטו, אשר נתפסה בשער עם שקית גריסים ונשלחה לפונאר.

בגטו הקפידו עד כדי קיצוניות על שמירת הבריאות. חלה חובה לנקות בתים וחצרות ונערכו ביקורות יומיות עם סנקציות. במישור האישי נדרשו התושבים להתרחץ לפחות אחת לחודש בבית מרחץ (ואישור רחצה היה תנאי לקבלת תלושי מזון) ולחטא בגדיהם. בגטו פעלו בית חולים, מרפאה ובית מרקחת. הרופאים והצוות הרפואי מילאו את תפקידיהם במסירות ונאמנות ראויה לשבח והצליחו למנוע התפשטות מחלות ומגיפות, למרות תנאי המגורים הנוראים, הכינים והפשפשים והמחסור במזון.

הנצרכים ביותר קיבלו עזרה סוציאלית: מהמחלקה לעזרה סוציאלית של היודנראט (שתקציבה הלך וגדל (במרוצת 1942 הוא עלה פי 10(!), מ-7,000 מארק בחודש ל-70,000). סיוע ניתן גם מוועד העזרה הציבורי, שנוצר על בסיס וולונטארי מקרב אנשי הגטו. כמו כן פעלה בחורף השני של הגטו הוועדה הציבורית של עזרה בחורף, אשר דאגה לבגדים, נעליים וחומרי הסקה לנצרכים; היא הורכבה ממתנדבים שעשו מלאכתם תחת הסיסמה: "לחם לרעב – בגד לעירום".

קישורים
וילנה היהודית תחת הכיבוש הנאצי  יד ושם
 Chronicles of the Vilna Ghetto אתר הנצחה אישי המכיל צילומים רבים אודות גטו וילנה, אנשיו ורחובותיו לפני ובזמן הכיבוש.


Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים