איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> היסטוריה >> העולם התורני רבני
 העולם התורני –רבני והישיבות
"עיר של מסורת היא וילנה. ויש בה אותיות של מסורת, והיא ראשית כל מסורת של תורה, של לימוד תורה והוקרת תורה. לא רק קירות בתי המדרש שבה ספוגים עמלה של תורה וזיעה של תורה. מדורות – כל בני וילנה חדורים רוחה של תורה... וחכמה היא בכלל תורה, והשכלה בכלל חכמה, וגם ביקורת של השכלה, ביקורת של חכמים, אשר דבריהם בנחת נשמעים" (ב"צ דינור, מתוך ירושלים דליטא). 
קהילת וילנה הייתה צעירה יחסית בהשוואה לקהילות ותיקות יותר בליטא, כמו בריסק וגרודנה (כיום בבלארוס), אבל ישבה ב"מטרופולין רבתי בגויים" וחשיבותה הלכה וגדלה, כי ישבו בה סוחרים עשירים, עסקני ציבור דגולים ולמדנים מובהקים. היא השיגה מעמד של קהילה ראשית, החולשת על ישובים יהודיים בסביבה. 
בקהילת וילנה התחילו להתרכז למדנים רבים, בחלקם כרבני הקהילה או כדיינים. היא שימשה מקלט לרבנים הגולים שבאו מפראג שבצ'כיה וכן מערים אחרות במדינת פולין-ליטא ומחוצה לה. 
במאה ה-17 הייתה וילנה מרכז של לימודים רבניים. באמצע המאה כיהן ברבנות רבי משה בן יצחק יהודה לימא. בין המלומדים, ילידי העיר היו הדיינים ר' יהושע השל בן יוסף, הדיין הצעיר ר' שבתי כהן (בעל "שפתי כהן"), הדיין ר' אפרים בן אהרון (בעל "שער אפרים"), ר' אהרן שמואל קוידאנובר (המהרש"ק), ר' ברוך כהנא, הידוע כברוך חריף (בעל "ברכת הזבח"), רבי משה, הקרוי קרמר, וחתנו יוסף, מחבר "ראש יוסף", חיבור הלכתי ואגדי ורבנים אחרים. 
חורבן קהילת וילנה במחצית השנייה של המאה ה-17, לאחר פלישת צבא מוסקבה, קטע את שגשוגה של הקהילה כמרכז תורה ולמדניה ברחו לגרמניה, הולנד ומורביה. רבני התקופה העידו עליהם כי "לכל מקום שהגיעו לשם בנודם וטלטולם, היו נחשבים מאוד, יושבי קהילת וילנה עלו לשם ולתפארת, וחכמיה היו אנשי שם מופלאים וגדולים, שלא משו מתוך בתי המדרש שהיו לומדים בהם". 
עם נסיגת צבא מוסקבה ושיקום הקהילה, הופכת וילנה שוב למרכז ללימוד תורה ובאותו הזמן אף זכתה לכינוי "ירושלים דליטא", כינוי ששום קהילה יהודית אחרת לא זכתה לו. באותו זמן היא הפכה לאבן שואבת לרבנים ובני תורה ממרכזים רבים בפולין לאחר שנהרסו בעקבות גזרות ת"ח – ת"ט (1649-1648), ולאחר המלחמות הרבות. יהודי וילנה, באותה תקופה, רצו להקים בעירם אכסניה לתורה, במסגרת מאמציהם להיחשב כקהילה ראשית, בדומה לערים מפורסמות אחרות במזרח אירופה. בעיר הוקמו ישיבות, ולמרות המצב הכלכלי הקשה ששרר באירופה, גויסו תרומות למימון לומדי התורה. 
מספר היהודים בווילנה, במחצית הראשונה של המאה ה-18, התקרב ל- 5000. באותה תקופה היהודים בליטא סבלו מתנאים כלכליים קשים ולכן החלו בכמה קהילות למכור את משרת הרב ושאר משרות הציבור לכל המרבה במחיר. נוהג זה פתח פתח לסכסוכים בין הנהגות הקהילות ובין הרבנים. ידועה פרשת הסכסוך בין רבה של וילנה, ר' יהושע השל חריף (1712) לבין הקהילה המקומית, שכתוצאה מכך נאלץ ר' יהושע להתלונן בפני המלך על כי ראשי "הקהל" (ועד הקהילה) לא צייתו לפסקי הדין שלו, ולבקשתו הוענק לו כתב-חסות שבו הובטחה כהונתו עד ליום מותו. 
בין הרבנים המפורסמים באותה תקופה היו: "המדקדקים" - הלוא הם רבי עזריאל ושני בניו, רבי צבי הירש מקוידאנוב, מחבר ספר המוסר "קב וישר" ואחרים. 
מרכז התורה של וילנה באותם ימים התפתח בעיקר הודות לפעולתו של "הגאון מווילנה", ר' אליהו חסיד, אשר החל פעילותו בעיר בשנת 1760. למרות שלא נשא בשום משרה רשמית, הוא נתמך על ידי ועד הקהילה, כדי שיוכל להקדיש את כל זמנו ללימוד. הוא רכש השפעה גדולה בכל העולם היהודי. בהשפעתו של הגר"א (הגאון ר' אליהו) מתחילים מלומדים יהודיים להתעניין, כמוהו, גם במדעים כלליים, בדקדוק השפה העברית ובתולדות עם ישראל. הוא סבר שיש לעסוק גם במדעים חיצוניים (מתמטיקה, גיאוגרפיה, אסטרונומיה ועוד') משום שהם יכולים לעזור בהבנת לימודי הקודש. 
הגר"א הטביע את חותמו על דרכי הלימוד של התורה וקבע את צורת ההתנהגות של היהדות החרדית. כאשר קמה באותה תקופה בדרום פולין תנועת החסידות מיסודו של הבעל שם טוב (הבעש"ט) ותלמידיו, יצא הגר"א נגד תנועה זו, שראה בה סטייה מהדרך המסורתית. וילנה נהפכה להיות מרכזו של הזרם הקרוי "מתנגדים", שניהל אורח חיים ולימוד תורה בדרכיו של הגר"א. ב-1772 פירק "הקהל" (וועד הקהילה) את קהילת החסידים שקמה בוילנה והוציא נגדם איסור נידוי. למרות זאת נוצרו בוילנה קבוצות חסידים שפעלו באופן חשאי. בשנת 1790 אנו מוצאים כבר תומכים לחסידים אפילו בקרב חברי "הקהל". לאחר מספר שנים שהיהודים חיו תחת גזרות השלטון הרוסי, התפייסו שתי הקבוצות ונבחר "קהל" שכלל את נציגי המתנגדים והחסידים.                                                                
 תלמידיו של הגר"א ייסדו ישיבות רבות בליטא וברייסן. חלק מהתלמידים עלו בראשית המאה ה-19 לארץ ישראל והיו ממניחי היסוד לישוב היהודי החדש בארץ. 
 כתביו של הגאון מוילנה נדפסו רק לאחר מותו. ר' חיים מוולוז'ין, תלמידו המובהק שהקים את הישיבה הליטאית הראשונה בוולוז'ין בהוראתו, כתב עליו: "וכערך טיפה נגד ים הגדול, כן ערך חיבוריו נגד חוכמתו המרובה".
                                                                                                     
הגאון ר' אליהו נפטר בגיל 77 בשנת תקנ"ח (1797) ונקבר בבית הקברות העתיק בווילנה בפרבר שניפישוק. לימים הרסו את בית הקברות והעבירו את עצמותיו לבית הקברות החדש של וילנה (הפעיל), שם נטמן לצד בני משפחתו ולצדו של "הגר צדק" – הגרף פוטוצקי, שגם את עצמותיו העבירו. 
אהל הגר"א ו"הגר צדק" בבית הקברות החדש 
השפעתו של הגר"א הורגשה גם לאחר פטירתו, כאשר תלמידיו המשיכו את דרכו. חמשת החשובים שבתלמידיו היו: 1) ר' חיים מוולוז'ין, מייסד הישיבה בוולוז'ין, בה למדו על פי שיטת הלימוד של הגר"א. ישיבה זו השפיעה על כל עולם הישיבות. 2) אחיו, רבי זלמן או זלמילה, כפי שקראו לו בני וילנה. 3) ר' מנשה מאיליא. 4) ר' ישראל משיקלוב, שעמד בראש עליית הפרושים לארץ ישראל. 5) בנו של הגר"א, רבי אברהם. 
בשנת 1796 הוקם בווילנה בית דפוס לספרי ישראל, ובשנת 1799 העביר ר' ברוך בן יוסף ראם את בית הדפוס שלו מהורודנה לווילנה. דפוס ראם (האלמנה והאחים ראם - מבוטא רום), לפעמים נקרא סתם דפוס וילנה, נוסד בשנת תקמ"ט (1789) בעיר הורודנה (כיום בבלארוס) וכעבור עשר שנים הועבר לווילנה. הדפוס מפורסם בעיקר בזכות מהדורת התלמוד הבבלי שהוציא לאור, המשמשת יסוד – על פי צורת הדף - לכל הדפסות התלמוד עד לימינו. בבית הדפוס הודפסו ספרי קודש רבים וספרי הגות וקריאה בעברית וביידיש. 
באותה תקופה הישוב היהודי בווילנה היה מרוכז בעיר העתיקה ותחום בכמה רחובות: הרחוב הגדול או הרחב (ברייטע גאס בפי היהודים), רח' זאוואלנא, רחוב טראקי ורחובות הזגגים (גלעזער גאס), היהודים (יידישע גאס) והאטליזים (יאטקעווער גאס).
הרב ד"ר יצחק רילף, רבה של ממל (קלייפדה), שביקר בווילנה בשנת 1881 ולן במלון "אירופה", בקצה רחוב הגרמנים (דייטשע גאס), כתב על החיים ברחוב: "צעקות הסבלים והעגלונים היו נבלעות בקולות התפילה הנשמעים מבית הכנסת, ומרעש הלימוד בבתי המדרש ובתלמודי התורה שהיו מפוזרים בחצרות שבין הבתים". 
וילנה שימשה במאה ה-19 כמרכז לתורה ולחוכמה לכל העולם היהודי. משם גם הגיעו החומש והגמרא הגדולה, גם ספרי המדרשים של בובר, הסיפורים של מאפו והסיפורים העממיים ביידיש. זוהי וילנה של אותה תקופה, עירו של הגר"א, בעל "חיי אדם"" ושל רבי ישראל מסלנט, מייסד תנועת המוסר, ששימש כראש ישיבה וכראש מתיבתא בווילנה בין השנים ת"ר – תר"ח (1848-1840) ומשם עבר לקובנה. 
למרות מרכזיותה של וילנה, היא לא הייתה משופעת בישיבות. בשנת 1810 אנו מוצאים באחת מהעדויות ש"העולם היה שמם בתורה ואין למצוא ש"ס (גמרא) שלם אחד". במצב זה, החליט ר' חיים (מוולוז'ין), תלמידו של הגאון מווילנה, לשנות את המבנה של הישיבות ובמקום הרבה ישיבות, לרכז את כל הבחורים בישיבה אחת. לצורך זה הוא הקים בשנת 1803 את הישיבה הגדולה בוולוז'ין. ר' חיים קיבל את הסכמתם של רבני וילנה, השיג כספים מתורמים ויצא לדרך. 
בחורף שנת תרל"ג (1872) הרעישה את לב הציבור היהודי "גזרת המלמדים" – הממשלה הרוסית הודיעה כי המלמדים בתלמודי התורה ובישיבות יצטרכו להמציא תעודות השכלה לשם קבלת רישיון לעסוק במקצועם. גזרה זו העמידה בסכנה את קיומו של החדר והישיבה המסורתיים. מיד נאספו בקובנה, לשם התייעצות בנושא זה, הרבנים רבי שמואל מוהליבר, רבי אליעזר שמחה רבינוביץ ורבי אלכסנדר יצחק רביצקי. בהתייעצות נתקבלה החלטה לשגר משלחת לווילנה, כדי לעודד לפעולה גם את רבני וילנה. שם התכנסו בביתו של רבי מתתיהו סטראשון כל רבני וילנה ובתוכם גם רבי יצחק אליהו לנדא, מ"מ הרב הראשי של וילנה. בישיבה זו סוכם לפנות לברון רוטשילד בפרנקפורט ולברון גינצבורג בפטרבורג ולבקש התערבותם. ואמנם לאחר התערבותם בוטלה הגזרה. 
מרכזיותה של וילנה בתורה נפסקה כתוצאה מהפוגרומים שנערכו בכל ערי רוסיה בשנת 1881, למרות שיהודי וילנה ניצלו מהפרעות בעזרתו של שר צבא גליל וילנה הגנרל טולבן (טולעבן). 
בתקופת שלטון רוסיה (1915-1881) תפסה קהילת וילנה מקום נכבד בין קהילות ישראל ברוסיה. היא הייתה לא רק אחת הקהילות היהודיות מרובות האוכלוסין, אלא גם מרכז תורני ומרכז לתנועות לאומיות וחברתיות במדינה. 
המייסדים הראשונים של המזרח"י (ראשי תיבות מרכז רוחני), התכנסו בווילנה בשנת תרס"ב (1902) בהנהגתו של הרב יצחק יעקב ריינס. הרב יהודה לייב הכהן מימון (פישמן) מתאר את אווירת רוממות הרוח ששררה בהתכנסות.
באותה תקופה נערכה בווילנה גם הוועידה של אגודת ישראל בראשותו של ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי (1939-1881), שלימים היה לרבה של וילנה ונפטר בתחילת מלחמת העולם השנייה. בוועידה זו הוחלט להקים בעיר הסתדרות לתמיכה בחינוך החרדי בליטא. הפעילות העיקרית של מרכז החינוך הייתה למען חיזוק הדת ולמען יישוב ארץ ישראל. הרשת כללה בעיקר חדרים וישיבות, כאשר תכני הלימוד היו מסורתיים. ברשת היו גם מוסדות של החסידים שהשתייכו לציבור החרדי. בשנת 1921 היו לרשת 216 חדרים ו-23 ישיבות בווילנה ובסביבתה. הרשת החזיקה גם בית ספר אחד בשם "יבנה".
עם עליית ההשכלה והתמורות שהתחוללו בקרב היהודים בעקבות תחילת האמנציפציה ואולי גם בעקבות המהפכה הצרפתית, נוצר צורך לעיצוב מחדש של הרבנות ויצירתה של דמות חדשה לרב בישראל. לצורך הכשרתם של רבנים מטיפוס חדש היו מוכרחים להקים מוסדות חינוך מיוחדים. גם המדיניות הכללית של הרוסים כלפי היהודים, שצידדה בהתבוללות, השתלבה במגמה זו. כתוצאה מתפיסה זו נפתחו על ידי הרוסים, בשיתוף עם משכילים מקומיים, בשנת 1897, שני בתי ספר להכשרת רבנים, אחד בווילנה ואחד בז'יטומיר. תוצרי בתי הספר לא השפיעו על החיים התורניים באותה תקופה. 
בשנת תרנ"ח (1898) נבחר לשמש כרבה של וילנה ר' חנוך העניך אייגס (אייגש) ובתפקיד זה שימש שנים רבות. בין מפעליו ראוי לציין שהקים, יחד עם ר' חיים עוזר גרודז'ינסקי, את "הקיבוץ" שבו – כמו בישיבות אחרות במזרח אירופה – למדו התלמידים המובחרים. בתר"ע (1910) הוא נבחר כנציג לאסיפת הרבנים בפטרבורג. אח"כ הצטרף לתנועת המזרחי, היה בין יוזמי הקמת "מחלקת החרדים בקק"ל". הוא נספה בווילנה ביולי 1941 (ולפי גרסה אחרת ניספה בפונאר).  
התפיסה הציונית של רוב רבני וילנה מצאה את ביטויה גם בביקורו של הרצל בווילנה בכ"ג באב תרס"ג (1903), כאשר זקן רבני וילנה, הגאון רבי שלמה הכהן, ברך את הרצל ופרסם כרוז שאסור לתמוך בבית הספר "אור לישרים" שבו מלמדים בגנות הציונות. 
בתקופת מלחמת העולם הראשונה ואחריה, סבלו היהודים בווילנה מהכיבוש הגרמני שחוקק חוקים מגבילים ליהודים, וגם מהמאבק שבין הפולנים והליטאים על השליטה בעיר. למרות הקשיים, הרעב והעוני, וילנה שימשה באותה תקופה מרכז תורני-תרבותי חשוב לכל יהודי האזור. באותה תקופה, בנוסף לבתי הספר ותלמודי התורה בעברית וביידיש, נפתחו בעיר ישיבות, ביניהן ישיבת רמיילס (רעמיילעס), ישיבת תפארת בחורים וישיבת תומכי תמימים של חב"ד. 
בשנת 1922 כבש הצבא הפולני את וילנה וגרש את הליטאים מהשלטון. מיד לאחר הכיבוש קבע השלטון הפולני, שיש להחזיק משרת רב ראשי אחד בעיר. כתוצאה מהוראה זו התנהל מאבק שקול בין הרב יצחק רובינשטיין שנתמך על ידי הציונים, לבין הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי שנתמך על ידי אגודת ישראל ועל ידי החפץ חיים. בסופו של דבר, למרות בחירתו של הרב רובינשטיין ברוב קולות, בעקבות מאבק שניהלו נגד הבחירה נציגי אגודת ישראל וחרדים אחרים, הותר לקהילה היהודית בווילנה על פי תקנה מיוחדת לתמוך בשני רבנים. 
פעולותיו של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי עשו רושם על הקהילה היהודית בכל העולם. בעת כהונתו הוא ייסד יחד עם החפץ חיים והרב איסר זלמן מלצר את "ועד הישיבות בווילנה" ועמד בראשו. הוא היה מוכר בתור בעל הסמכות התורנית העליונה בישיבות הליטאיות שהוקמו בכל רחבי ליטא וגם בארץ ישראל. דעתו הייתה מכרעת גם במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל העולמית. 
בשנים האחרונות שלפני מלחמת העולם השנייה, וילנה המשיכה לשמש כמרכז תורני ליהודים ופעלו בה מוסדות חינוך גדולים של הישיבות הליטאיות שבפולין הצפונית. בעיר ישב בית דין קבוע, בו ישבו מדי יום דיינים על מנת לדון בתביעות ובסכסוכים שבין היהודים.
מאה וששים בתי כנסת ומניינים פעלו בווילנה לפני מלחמת העולם השנייה, כאשר ליבם היה ה"שולהויף" (חצר בתי הכנסת) ברחוב היהודים שבעיר העתיקה. ב"שולהויף" בעל שתי הכניסות הראשיות, שכנו 16 בתי כנסת ומניינים, ביניהם בית הכנסת הגדול שנוסד בשנת 1573 ובית הכנסת של הגאון.  
כרזה המפרטת את שמות 160 בתי הכנסת בוילנה על רקע אולם בית הכנסת העירוני
באוקטובר 1938, מעט אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, עברה וילנה לידי הרוסים והם החזירו את השליטה לליטאים. עם החלפת השלטון נסגרו הישיבות ומוסדות התרבות היהודיים. הלימודים התורניים נהפכו למחתרתיים. 
ב-24 ביוני 1941 נכבשה וילנה בידי הגרמנים. חודשיים וחצי לאחר מכן, ב-6 בספטמבר, הוכנסו יהודי וילנה לגטאות. ד"ר מאיר דבורז'צקי מתאר במאמרו את החיים הדתיים בגטו וילנה. הוא מונה את רשימת שלושים הרבנים ואנשי התורה שחיו ופעלו בגטו. חלקם נרצחו באקציית "יום הרבנים" בשבעה עשר בתמוז תש"א (13.7.41) וחלקם עונו ונרצחו במועדים שונים. 
בגטו פעלו שלושה בתי מדרש: בית המדרש של הקצבים ברחוב האטליזים (יאטקעווער גאס) 5, בית המדרש של שאולקה ברחוב שאוולי (שאוולסקה, שאוולער גאס) 5 והקלויז של יוגיכה ברחוב שאוולי 1. בבתי המדרש היו לומדים ומתפללים משעה ארבע וחצי בבוקר עד שעות העוצר בגטו ( 9 בערב בימות החורף ו - 10 בימות הקיץ). בין הרבנים שפעלו בגטו וילנה היה גם הרב גרשון ליבמן (בילנקי), הוא הקים בשנת תש"ב (1942) ישיבה בגטו, ישיבת "בית יוסף", בה למדו למעלה מ-30 בחורים. בתש"ג (1943) הוא הועבר למחנות באסטוניה ובלאטביה ולבסוף הועבר למחנה באזור ברגן בלזן. שם השתחרר והקים במחנה ישיבה לשארית הפליטה. אחרי המלחמה עבר לצרפת והקים שם את ישיבת נוברדוק. נפטר ב-1997 בפריז ונקבר בירושלים.         
הרב ישראל זאב גוסטמן, המכונה הגאון האחרון מווילנה, נולד בשנת תר"ע (1910). בהיותו בן 21 הוא מונה על ידי הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי לרבה של שניפישוק (פרבר של וילנה) ולחבר בית הדין של וילנה במקום חותנו הרב מאיר באסן (ראש ישיבת רמיילס). הרב גוסטמן שרד את השואה, גזר את זקנו והיה הרב האחרון שנותר בחיים בווילנה. בשלב מסוים הורה לכל מי שיכול לברוח מהגטו, שיעשה זאת. לאחר המלחמה חזר הרב גוסטמן לווילנה. בתור הרב האחרון שנותר בחיים הרגיש אחריות לטפל בשארית הפליטה ולסדר את ענייני הדת והכשרות. הוא גם התמודד עם שאלות קשות בנושאי נישואין והתרת עגונות. כשנה לאחר המלחמה, ביום הראשון של פסח, קומיסר קומוניסטי-יהודי הזהיר אותו שעומדים לשולחו לסיביר. הוא ברח עם אשתו ובתו לישראל, לאחר שהבריח את הגבולות בצ'כיה ובצרפת. 
אחרי המלחמה פנו היהודים לשלטונות הליטאים – סובייטים החדשים, בבקשה לשפץ את בית הכנסת הגדול ב"שולהויף" שהתמוטט חלקית כתוצאה מההפגזות. השלטונות, אשר דכאו כל פעולה שנעשתה לשיקום חיי הדת והתרבות היהודית בווילנה, סרבו לאפשר את השיפוץ. אדרבא, הם פוצצו בחומר נפץ את הבניין האדיר שעמד רק בחלקו, בטענה שיש חשש להתמוטטות. 
... למה אדמה אותך וילנה, קהילה יהודית קדושה? כל יהודי דף גמרא, פרק תהילים, שיר ביטחון וצער, צעקה חרישית וניגון צנוע. ואנו לא ידענו מה טוב היה לנו (אברהם יהושע השל, בתוך:ראן לייזר,ירושלים דליטא, עמ' 17)
 
נכתב על ידי מר עקיבא סלע ממכללת אפרתה

Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים