איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> מקומות >> עיירות מחוז וילנה >> רשימת עיירות >> סוויינציאן


סוויינציאן (שוויינצ'יאן, שוויינציאני Swieciany )

עיירה עתיקה צפונית מזרחית לווילנה, שנוסדה על פי המסורת במאה ה-14, ביוזמתו של הנסיך הגדול גדימין. עם חלוקתה השלישית של פולין (1795) סופחה לאימפריה הרוסית. בימי מלחמת העולם הראשונה היתה תחת הכיבוש הגרמני ואחר כך עברה מיד ליד עד שסופחה רשמית לפולין ב-1922. במלחמת העולם השנייה הייתה תחת שלטון סובייטי מספטמבר 1939 עד יוני 1941 ולאחר מכן – כשלוש שנים תחת הכיבוש הנאצי.

עם חזרת היהודים לליטא ב-1503 התיישבו כמה מהם באחוזתו הגדולה של הגרף פוטוצקי ליד סוויינציאן, וב-1765 היו כבר בעיר 462 יהודים. במפקד של 1880עלה מספר היהודים ל-4,480. עשירי הקהילה עסקו במסחר וייצוא של תוצרת חקלאית ועצים ושמם נודע ברחבי פולין ורוסיה, פרוסיה והארצות הבלטיות, ואילו רוב יהודי העיירה התפרנסו ממסחר זעיר, ומאוחר יותר גם מייצור (עיבוד עורות, מוצרי טבק, מגפיים, בתי דפוס ועוד). אזור המגורים של הקהילה היהודית היה בנוי ברובו מעץ, וחלקים גדולים ממנו נהרסו בשתי שריפות גדולות שהתחוללו בסוף המאה ה-19. הבתים החדשים שנבנו לאחר מכן בעזרת תרומות מועדי עזרה ומיוצאי העיר בארה"ב היו כבר בתי לבנים.

לקהילה, שכבר היו בה חברה קדישא, חברות צדקה, מקווה טהרה ומספר מבני ציבור, הגיעו חסידי חב"ד כבר ב-1778. הם נתקלו בהתנגדות חריפה של בעלי הבתים, שהצטרפו ברובם למתנגדים בהנהגת הגאון מווילנה. למרות זאת גדל מספר החסידים בהתמדה (הבולט – הרבש"ץ שנחשב למשפיע הרוחני בישיבת ליובאוויטש. לאחר מחלוקות באשר לבחירת רב העיר התאחדו כולם סביב הרב יצחק יעקב ריינס (בשנים 1869-85), מראשי חובבי ציון ולימים מיסד המזרחי. הרב ריינס דגל במודרניזציה ופתח ישיבה גדולה ברוח ההשכלה. בכך העלה את חמת חסידי חב"ד ושמרנים נוספים ולאחר שגרמו למאסרו נסגרה הישיבה והרב עזב את העיר. בכל זאת התאפיינה הקהילה בסוף המאה ה-19 בלימודי חול בצד לימודי קודש – בתחילה ע"י מורים פרטיים ולאחר מכן במסגרת בית ספר יסודי. במקביל היה קהל קוראים לעיתונות העברית של התקופה ורבים הצטרפו לחובבי ציון. בין המגשימים והעולים לארץ ישראל בולט אברהם סולומיאק, שהיה מראשוני הבילויים וממיסדי גדרה. בעיר הייתה פעילות פוליטית ערה של מפלגות ציוניות, הבונד, הסוציאליסטים ועוד. בתחילת מלחמת העולם הראשונה הייתה בריחה של יהודים לכיוון רוסיה אך רובם חזרו עם הכיבוש הגרמני. אמנם במשך המלחמה סבלו היהודים מצוקה כלכלית ורעב ורבים מהם גויסו לעבודות כפיה, אך הגרמנים לא התנגדו להמשך הפעילות הציונית.

חילופי השלטון עם תום המלחמה (בולשביקים – ליטאים – פולנים וחוזר חלילה) גרמו למצוקה כלכלית כשבמקביל הגיעו לעיר פליטים יהודים חסרי כל. הממשלה הטילה גזרות על הסוחרים היהודים במטרה לעודד חדירת פולנים לתחומי המסחר. היהודים הגיבו בהקמת איגודי עובדים והמצב התאושש. לקראת סוף שנות העשרים ובשנות השלושים החמיר שוב המצב הכלכלי והאנטישמיות הלכה וגברה. חיי הציבור היהודי פרחו - התקיימה פעילות ציונית ענפה ושני בתי ספר "מתחרים" – מחד תלמוד תורה, ששפת הלימוד בו הייתה עברית (עם הזמן הוא צורף לרשת תרבות) וחינך לציונות ולעבודת כפיים ומאידך בית ספר יידישאי - קלטו חלק גדול מן הילדים היהודים. תנועות הנוער הציוניות התרבו וגדלו ופעילויות התרבות כללו ספרייה, שעורי עברית וקורסים שונים, חוגי ואגודות ספורט, קורסים לשפת ותרבות היידיש, תזמורת ונשפים למיניהם. רבים מיהודי העיר עלו ארצה בעליות השלישית והרביעית כשבמקביל היה בעיר מחנה אנטי-ציוני גדול, ובסוף שנות ה-30 ברחו יהודים קומוניסטים רבים לברית המועצות. היות וחלקם של היהודים בין תושבי העיר היה למעלה ממחצית, הם זכו ליותר ממחצית המושבים במועצת העיר ובזכות למנות סגן לראש העיר.

בספטמבר 1939 נכנסו הסובייטים לעיר, הלאימו חנויות פרטיות, העבירו את כספי ה"בנק העממי"  וקופת ה-גמ"ח לבנק ממשלתי חדש, ומסרו את נכסי הקהילה לעירייה. הם הקימו קואופרטיבים של בעלי מלאכה והפכו את בית הספר היידישאי לבי"ס במתכונת סובייטית. המפלגות ותנועות הנוער הציוניות הוצאו מחוץ לחוק ואת מקומן תפסו המפלגה הקומוניסטית והקומסומול. הנוער הציוני המשיך להיפגש בחשאי, להחליף ספרים בעברית ולהאזין ל"קול ירושלים" בסתר. לאחר כשנה, בה עברו בעיר יהודים רבים בדרכם לווילנה, היא סופחה לרפובליקה הסובייטית הליטאית. בעת ההיא מנתה האוכלוסיה היהודית בעיר כ-8,000 איש. עם פלישת הגרמנים נסוגו הסובייטים בחופזה ועמם ברחו כ-1,000 יהודים לכיוון ברה"מ. בעיר נותרו כ-6,500 יהודים. מכבי האש חזרו והתארגנו להגנה עצמית, אך במקביל שבו גם הליטאים הלאומנים, אשר התארגנו והצטרפו למחתרת האנטי-סובייטית ותפסו את השלטון בעיר. ב-1 ביולי 1941 נכנסו הנאצים לעיר ותוך כשבועיים אסרו פעילים קומוניסטים יהודים, אינטלקטואלים ואנשי ציבור והוציאו אותם להורג ביער סמוך. בסוף ספטמבר כיתרו הגרמנים והליטאים את העיר ובבוקרה-27 בספטמבר רוכזו כל היהודים בשדה גדול ליד העיר. 170 עובדים במקצועות נדרשים הוחזרו עם בני משפחותיהם לעיר. יתר היהודים הועברו למחנה איסוף אזורי בפוליגאני יחד עם יהודים מקהילות סמוכות. לאחר כשבועיים נרצחו כל יושבי המחנה ע"י האיינזאצקומנדו מספר 3, בשיתוף עם יחידת רצח ליטאית. העובדים במקצועות הנדרשים ובני משפחותיהם רוכזו ברחוב אחד שגודר והפך לגטו. אליהם נוספו ניצולים מן הטבח ומפיהם נודע לתושבי הגטו על גורל יהודי העיר. בגטו הוקמו יודנראט, משטרה ומרפאה. בפברואר 1942 היו בגטו כ-400 יהודים ועד הקיץ נוספו מעיירות בלארוס שסופחו לליטא יותר מאלפיים נוספים. בצפיפות הבלתי נסבלת פרצה מגפת הטיפוס שנשמרה בסוד מפני הגרמנים. מפברואר החלה להתארגן מחתרת צעירים שבחלקם נשאו נשק. ב-19 במאי 1942 הרגה חולית פרטיזנים את הקצין בק וסגנו, ובתגובה הוצאו 400 בני ערובה מהאזור להורג. במרס 1943, עם התגברות הפעילות הפרטיזנית באזור, החליט מושל וילנה הורסט וולף להפוך רצועה של 50 ק"מ ל"יודנריין", וכל ההשתדלויות לבטל את רוע הגזרה לא הועילו. יעקב גנס, ראש היודנראט של וילנה, הגיע לעיר, כינס את תושבי הגטו בבית המדרש והודיע על חיסול הגטאות במחוז, כשבעלי המקצועות הנדרשים יועברו לגטו וילנה והשאר ברובם לגטו קובנה. ב-4 באפריל הובאו כל יושבי הגטו לתחנת הרכבת ויצאו לדרך. בווילנה הורדו 500 "הנבחרים" ולמחרת המשיכה הרכבת כביכול לקובנה, אך בדרך עצרה הרכבת בפונאר. כ-3,800 יהודים הובלו לבורות קבוצות-קבוצות ונרצחו. אחרים ניסו להיאבק ונרצחו בדרך לבורות. עשרים ושמונה גברים, נשים וילדים שנמלטו מפונאר הצליחו לשוב לגטו וילנה ולאחר זמן הוחלפו בקשישים וחולים שנמסרו לגרמנים. רובם הצטרפו לפרטיזנים באזור וקצתם שרדו את המלחמה ביערות ושוחררו ע"י הצבא הסובייטי בקיץ 1944. מלבדם שרדו צעירים נוספים שלחמו ביחידות הפרטיזנים והצבא האדום (כולל הדיוויזיה הליטאית), אלה שברחו לברית המועצות עם נסיגת הצבא הסובייטי וכמה שהסתתרו באזור. רוב הניצולים עלו לישראל, ביניהם יצחק רודניצקי (ד"ר יצחק ארד) שלחם כנער בשורות הפרטיזנים, עלה לישראל והיה לקצין בכיר בצה"ל ובשנים 1993-1972 היה יו"ר הנהלת יד ושם.


Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים