איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> מקומות >> מבנים ואתרים בתקופת השואה >> פונאר

פונאר
ד"ר אהרון עינת

יער פסטוראלי במרחק של כ- 10  ק"מ מדרום לווילנה, אשר הפך בידי הנאצים לגיא ההריגה של יהודי העיר והסביבה. כיום משערים שמספר הקורבנות בפונאר הגיע לכדי 80,000, מתוכם כ-80% יהודים והשאר שבויים סובייטיים ואזרחים מלאומים שונים, בהם פולנים, רוסים, ליטאים, ואחרים, אשר נחשדו בפעילות עוינת כלפי המשטר.

 

לפני המלחמה הכינו הסובייטים ביער פונאר בורות גדולים ועגולים לאחסנת מיכלי דלק, שיהיו מוסתרים ומוגנים מהפצצות. הבורות לא היו בגודל אחיד: קוטרם נע בין 15 ל- 50  מטר ועומקם השתנה בין 3 ל-8  מטרים. הם היו מוקפים  בתלוליות עפר שהוצא בזמן החפירה. ליד היער עברה מסילת ברזל. בורות אלה היו לקברות אחים.

היהודים היו מובאים ליער ישירות מהאקציות או מכלא לוקישקי, אשר שימש כתחנת ביניים וויסות. מאחר ובמקרים רבים קצב תפיסת היהודים עלה על יכולת ההרג בפונאר, שימש הכלא כמקום ריכוז ארעי. התנאים בו היו קשים ביותר. העצורים חיו בצפיפות נוראה, בלכלוך, רעב וצמא, נתונים להתעללויות הגרמנים והליטאים. לפעמים נאלצו לחכות כך ימים ואפילו שבועות.

במלאכת הרצח ההמוני בפונאר החלה איינזאצקומאנדו (א"ק) 9, בשיתוף עם ליטאים. היא נעשתה ע"י שלושה כוחות משנה. הכוח הראשון עסק בהעברת היהודים מהעיר אל היער. ההעברה מכלא לוקישקי נעשתה באמצעות משאיות ואילו החטופים מהבתים והרחובות הובלו על ידי משאיות או הוצעדו ברגל. בכוח זה היו בעיקר ליטאים. הכוח השני שימש ככוח אבטחה ובאופן יחסי היו בו גרמנים רבים. הוא דאג לכך שאזור הרצח יהיה סגור לכל, אף לחיילי הוורמאכט, ובנוסף לכך מנע בריחה של ניצולים מהבורות. הכוח השלישי היה יחידת היורים, בפיקודו של אוברשטורמפירר שאושוץ (Schauschutz) מ-א"ק 9. רובה הורכבה מליטאים ואנשיה הם אלה שהרגו את הקורבנות בבורות. 

היהודים שהובאו לפונאר רוכזו באזור המתנה, שבו נדרשו להתפשט לחלוטין ולמסור את דברי הערך. לאחר רישום היו קושרים להם את העיניים או מכסים את הפנים ומובילים אותם אל הבור, מסודרים בטור עורפי בקבוצות של 20-10 איש, כשהם מחזיקים איש ביד רעהו. את הטור הוביל ליטאי. עם הגיעם לבור היו מפזרים אותם לאורך תלולית העפר שהקיפה אותו ויורים בהם מרובים. הקרבנות היו נופלים לבור ובכלל זה אלה שרק נפצעו. לאחר מכן היו מכסים אותם בשכבת אדמה דקה ואם נראה מישהו זז, ירו בו מלמעלה. אחרי קבוצה אחת באה קבוצה שנייה וכך הלאה. ביום אחד אפשר היה לרצוח עד  500 איש.

שיטת ההריגה בפונאר מתוארת ביומנו של קאז'ימיז' סאקוביץ' ( Kazimierz Sakowicz), שהיה עד לנעשה, באופן הבא: "היהודים הובלו למקום ריכוז (שכונה) בסיס. ציוו עליהם לשכב עם הפנים מטה. לאחר מכן לקחו  (מדי פעם) כמה תריסרים והוליכו אותם לקרבת הבור. כאן הכו אותם, התעללו בהם ופקדו עליהם להתפשט (ומשלב זה הופעלו כמה שיטות הריגה): (1) התקינו קרש ("”Trampolina) מעל לבור וכאשר הנידונים למוות נעמדו עליו הרגו אותם ביריות (2) הוליכו בבת אחת כמה תריסרים אל שפת הבור ושם ירו בהם.  (3) השליכו אותם אל תוך  הבור ושם זרקו עליהם רימונים (4) בתוך תעלות: הוליכו אותם בטורים, עדיין לבושים. כאן ציוו עליהם להתפשט. לאחר מכן ירו בהם במכונות ירייה. יהודים ישבו על הדרך ולא ידעו שבעוד זמן מה הם ייהרגו".

במהלך חודש יולי 1941 נרצחו בווילנה על ידי א"ק 9 כ-5,000 יהודים – כמעט כולם גברים. המשמעות הטראגית מכך הייתה שחמשת אלפים משפחות – כ-15,000 נפש, נותרו ללא בעל ואב, ללא מפרנס ודואג (וזאת בהנחה, שמשפחה ממוצעת מנתה ארבע נפשות). כאשר כעבור כחודשיים ייכנסו יהודי וילנה לגטו, מצבן של משפחות אלה יהיה קשה כפליים וכל טרחת הקיום תיפול על כתפי האם.

הידיעות על מהותה של פונאר דלפו בהדרגה ונתקבלו בחוסר אמון מוחלט. כותבי היומנים מזכירים אותה רק אחרי מחצית יולי וגם אז כמקום עבודה. ב-20 ביולי מציין קרוק, שהגיעו שמועות בדבר ירי בפונאר, אך הן נתפסו כהודעות שווא. היו גם שפטרו את הסיפורים של תושבי הסביבה על היריות הבלתי פוסקות ביער בכך שהם אנטישמים, הרוצים לפגוע ברוחם של היהודים. היודנראט מאן לקבל את השמועות. עם הזמן החלו גם להגיע הסיפורים המצמררים של נשים וילדים שניצלו מהיריות וחזרו לעיר. קרוק וקורצ'אק מספרים על מפגש עם יהודית טרויאק, ילדה בת 11 מרחוב שאוולי 11, אשר הובלה לפונאר ב-2 בספטמבר 1941 (בשעת הפרובוקציה הגדולה). הילדה ניצלה מתוך הבור (וכמוה ניצלו עוד חמש נשים), לאחר שבזמן הירי היא רק נפצעה ויותר מאוחר טופלה בידי אחת הנשים. המפגש נערך בבית החולים ברחוב שפיטאלנה ובו היא נתנה תיאור מפורט של תהליך הרצח. קרוק גם מביא את סיפורה של הנערה פסה שלוס בת ה-16, אשר ניצלה מהבור בפונאר: למזלה הכדור שנורה לעברה פגע באמה שהייתה לצדה. קורצ'אק מביאה את סיפוריהם של שני ניצולים נוספים, של המורה טימה כץ ושל כגן, שהובאו לפונאר בראשית דצמבר. דבורז'צקי מספר על המפגש עם פסיה אהרונוביץ, אם לשני ילדים, אשר ניצלה אף היא באותו זמן מפונאר. אחרי ששמע ממנה את אשר עבר עליה – המעצר בכלא לוקישקי, ההובלה לפונאר, הריכוז בכיכר ההמתנה, ההליכה אל הבור, היריות והתחושה שהיא חיה כאשר סביבה רק גופות, ההיחלצות מהבור והחזרה לעיר – הוא מציין: "להאמין או לא? האמת היא זו או הזיית דמיון חולני? כך התרוצצו הרהורים במוחי." וגם אחרי הקמת הגטאות התהלכו שמועות, שפונאר זה הגטו השלישי ושעיריית וילנה מעבירה לשם לחם מדי יום ביומו. באלברישסקי מספר, שהוא עצמו שמע את דבריה של ניצולה מפונאר, אשר שכבה פצועה בבית החולים בגטו, בהם תארה בפרטי פרטים איך ירו בקבוצה גדולה של יהודים, איך כדור רק פצע אותה ואיך היא בכל זאת הצליחה להגיע לגטו; ורופאים אחדים שעמדו סביבה הצביעו על הראש, לציין שהיא איבדה את השפיות. לקח עוד זמן עד שהוחוורה במלואה, ללא ספק ופקפוק, משמעותה האמיתית והנוראה של פונאר.

פונאר שימשה כמקום הריגה במשך כל תקופת השלטון הנאצי בווילנה. גם לאחר חיסול הגטו נשלחו לשם יהודים שנתגלו מדי פעם במאלינות (מחבואי סתר) ויהודים שהוצאו ממחנות העבודה של העיר. בנוסף לאלה נרצחו בפונאר יהודים שהובאו מקובנה, מגרמניה ומצ'כיה וכמו כן לא-יהודים, כפי שהוזכר לעיל.

בספטמבר 1943 החלו הגרמנים למחוק את העקבות של מעשי ההרג בפונאר. הדבר נעשה במסגרת המבצע הסודי, שכונה "מבצע 1005", שנועד לטשטש את סימני הרצח ולמחוק כל עדות למעשי הפשע הנוראים שהם ביצעו במחנות המוות ובאתרי הרצח ההמוניים. לביצוע העבודה הפעיל הגסטאפו בראשותו של וייס צוות של 70 יהודים, 9 שבויים רוסיים ופולני אחד (שנעצר על החבאת ילדה יהודיה). הם שוכנו בפונאר בתוך בור עגול בקוטר 15  מטר ובעומק 8  מטרים. במשך היום הם עסקו בשריפת הגופות ובלילה היו יורדים בסולם מיוחד אל תחתית הבור ושם היו קושרים את רגליהם בכבל קצר, אשר אפשר להם רק לעשות צעד. האנשים חולקו לקבוצות עבודה: חופרי בורות, אשר פתחו את קברות ההמונים והוציאו את הגופות; סבלים, אשר הובילו אותן אל מוקדי האש; שורפי הגופות, אשר הקימו ערימות עצים דמויות פירמידה ("מוקדים") ובתוכן הכניסו, על פי שיטה מיוחדת, את הגופות; ספקי העצים, אשר דאגו להביא את העצים הנדרשים (אותם כרתו ביער); טוחני העצמות, אשר ריכזו עצמות שלא נשרפו וכתשו אותן לאפר בתוך מכתש; מנפי האפר, אשר היו מנפים את האפר ועם גילוי עצמות היו מחזירים אותו לכתישה; ולבסוף מטשטשי העקבות, אשר ערבבו את האפר עם האדמה ושפכו אותו לתוך הבורות. במוקד אחד היו שורפים כ- 3,500 גופות והבעירה נמשכה 10-7 ימים. ההדלקה נעשתה על ידי פתילים טבולים בשמן ובנזין. על פי הוראת הגרמנים נאסר על העובדים השימוש במילים "גופה", "חלל" או "מת" והם נדרשו להשתמש במונח "דמות" או "עצם". היו מקרים בהם שורפי הגופות זיהו בין הקורבנות בני משפחה ומספר על כך יצחק דוגים, אחד הניצולים: "בהניחי את המתים על המוקד הכרתי את משפחתי: אמי, אשתי, שלוש אחיות ושתי בנות אח. את אשתי הכרתי לפי שרשרת הצוואר שנתתי לה במתנה לחתונתנו. כשעברה כבר אשתי על המוקד הורדתי מצווארה את השרשרת. את שתי התמונות הקטנות, שלי ושלה, אשר היו בפנים המדליון, כבר בלעה האש."

  שורפי הגופות היו מודעים לגורל שמצפה להם וחיפשו דרך הצלה. לאור השמירה הקפדנית ואמצעי הביטחון שננקטו כלפיהם, הם החליטו על בריחה באמצעות מנהרה תת קרקעית שתעבור מבור המגורים שלהם אל מחוץ לגדרות האתר - מרחק של כ-35 מטר. חפירת המנהרה נעשתה בלילות, בעבודת ידיים מפרכת, תוך הסתייעות בכף וביתד. את החול פיזרו באופן הדרגתי, בלי שיבחינו בו מבחוץ. בראש הפעולה עמדו יצחק דוגים ושלמה גול. עבודת החפירה והצבת התמיכות נמשכה כשלושה חודשים. בלילה של ה-15 באפריל 1944 החלה הבריחה: האסירים ניסרו באמצעות פצירה את טבעות הכבלים ומסודרים בעשיריות יצאו במהירות מתוך המנהרה. למזלם הרע הם נתגלו על ידי המשמר הגרמני ורובם נהרגו בזמן הבריחה. בכל זאת 15 הצליחו להינצל ולהגיע לפרטיזנים ביערות רודניקי וביניהם דוגים,  גול ומרדכי זיידל. 
 

נכתב על ידי ד"ר אהרון עינת, על בסיס עבודת הדוקטוראט "החיים הפנימיים בגטו וילנה", שהוגשה לאוניברסיטה העברית בשנת 2006

 

 

 

Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים