איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל
פארבאנד פון ווילנער און אומגעגנט אין ישראל
THE ASSOCIATION OF JEWS FROM
VILNA AND VICINITY IN ISRAEL

 
עברית  |  English  |  

דף הבית >> מקומות >> מבנים ואתרים בתקופת השואה >> HKP
מחנה ה.ק.פ. 562 (H.K.P.) 
שמחה בן-שאול

בתאריך 24.6.1941 נכבשה העיר וילנה על ידי הצבא הגרמני. מיד החלו הגזרות הקשות על שבעים אלף מיהודי וילנה. באותו קיץ החל הקץ של הקהילה המפוארת של ירושלים דליטא. במסגרת הצבא הגרמני הגיעו יחידות הנדסה, אשר החלו בהקמת בתי מלאכה לתיקון ותחזוקה של כלי רכב משוריינים של הוורמאכט. בתי מלאכה אלו נקבעו במקומות שונים בעיר ואחד מהם מוקם במחנה לשעבר של הצבא הרוסי ברחוב וורקובסקה. הצריפים והמוסכים שהיו שם הוכשרו לבתי מלאכה. בית מלאכה אחר הוקם בתחנת אוטובוסים לשעבר ברחוב לגיונובה. בשני בתי המלאכה הסבו את מנועי הרכב משימוש בבנזין לניצול דלק מוצק (כגון עצי הסקה). בתי מלאכה אלו היו כפופים ליחידת בתי המלאכה של הוורמאכט H.KP. (Heereskraftfahrpark). מפקד היחידה היה איש הוורמאכט מאיור (רב סרן) קארל פלאגה (Karl Plagge) מטה היחידה השתכן בבניין הפוליטכניקום.  

ביחידה הזו הועסקו יהודים מהגטו (אשר הוקם ב-6 בספטמבר1941), שרובם היו בעלי מקצוע נדרשים כגון מכונאים, פחחים, נגרים, זגגים וכדומה. מספרם נע בין 250 ל-300 והם צוידו ב"שיינים" – אישורי עבודה אשר נתנו להם ולבני המשפחה שלהם חיסיון בפני חטיפה באקציות השונות. עובדי ה.ק.פ. נחשבו בגטו לברי מזל. בין השאר זה נבע מהיחס האנושי שהוענק להם על ידי מפקד היחידה. 
גטו וילנה חוסל ב-23 בספטמבר 1943 ותושביו הועברו בחלקם למחנות ריכוז באסטוניה ולאטביה, חלקם נרצחו בגיא ההריגה של יהודי וילנה בפונאר, אלפים נרצחו במחנה ההשמדה סוביבור בפולין ומיעוטם התחבאו או עברו ליערות הפרטיזנים. לפני החיסול של הגטו, מסוף אוגוסט ועד בערך מחצית ספטמבר, הקימו הגרמנים מספר מחנות בעיר, אליהם הועברו העובדים עם משפחותיהם – אך לא יותר מארבע נפשות לכל משפחה. ביניהם היה מחנה ה.ק.פ., שבו שוכנו משפחות העובדים בשני בניינים (בלוקים) בני 6 קומות ברחוב סובוטש ((Subocz, Subaciaus 49-47. הבניינים האלה נבנו על ידי הברון הירש בסוף המאה ה-19 כמגורים לעניי הקהילה וכונו "הבתים הזולים" (ביליגע הייזער"). בתקופה מסוימת התגוררו בהם חלוצים, שהיו בהכשרה לקראת עלייתם לארץ ישראל.  
בשטח המחנה ה.ק.פ. הוקמו בתי המלאכה שנועדו לתיקון, הסבה ופירוק של כלי רכב, וזאת בנוסף לבתי המלאכה של היחידה שהיו בעיר, כמצוין לעיל. המחנה היה מגודר בגדר תיל   והכניסה אליו הייתה דרך השער ברחוב סובוטש. השמירה על המחנה נעשתה על ידי חיילי הוורמאכט ושומרים ליטאיים.
מתוך מסמכים והתכתבויות שהתגלו לאחר המלחמה מתברר שהיוזם להקמת המחנה לעובדים היהודים ומשפחותיהם היה מפקד היחידה - המאיור קארל פלאגה. נאמר בהם, שהוא נסע לקובנה ולאחר מכן כל הדרך לברלין, על מנת לשכנע את מפקדיו להשאיר בחיים את עובדיו היהודיים בהתקרב מועד חיסול הגטו; גם עלה בידו להשיג את האישור לצירוף בני המשפחה (בנימוק שזה יגביר את המוטיווציה של העובדים ויגביר את ההספק). קרוב לוודאי שבין שיקוליו של פלאגה היה החשש, שלאחר חיסול הגטו הוא יישאר ללא כוח עבודה מיומן, דבר שהיה פוגע ביכולת הפעולה של היחידה. 

 
הרשימות הראשונות עם שמות העובדים שהיו מיועדים לעבור למחנה ה.ק.פ. הוכנו על ידי פלאגה עוד באוגוסט 1943. אולם לאחר שהחלו האקציות ורבים מעובדיו המכונאים נשלחו בטרנספורטים לאסטוניה, פקד פלאגה בחודש ספטמבר לתלות את הרשימות עם השמות על קירות הגטו על מנת שיוכלו לצרף את בני משפחותיהם לאישורי העבודה שהיו ברשותם.
בתאריך 16 ספטמבר 1943 עזבו את הגטו כ-250 עובדי ה.ק.פ. ומשפחותיהם, כ- 1000 איש בסך הכל למחנה ה.ק.פ. ברחוב סובוטש. 
שבוע לאחר מכן, ב- 23 בספטמבר, החל ה-ס"ס בחיסולו של גטו וילנה .  
בעוד יהודי המחנה היו תחת הסמכות המשפטית של ה-ס"ס, בפיקודו של קצין ה-ס"ס ריכטר )שהעובדים כינו אותו "גולושייקה" – "צוואר עירום", בשל צווארו הארוך), הרי שניהול החיים היומיומיים היו באחריותו של מאיור פלאגה ויחידתו.
 

 דמותו של פלאגה הצטיירה בעיני היהודים כדמות מסתורית. בעוד המוות והסבל הנורא התגברו מכל הצדדים בגטו וילנה, עובדיו של פלאגה היו מוגנים. רבים מעובדי ה.ק.פ. זקפו זאת למאמציו של פלאגה עצמו. לא הובהר די הצורך איך ומדוע הוא הצליח להגן על עובדיו. 
בהשוואה למחנות הריכוז בפולין תנאי החיים במחנה ה.ק.פ. היו סבירים באופן יחסי, ובכלל זה גם שעות העבודה. אמנם מנות המזון שהקציב ה-ס"ס היו זעומות, אך במחנה התפתח שוק שחור שאפשר רכישת מזון נוסף ואף פעלה באופן לגאלי חנות מצרכים. בחדרי המגורים, שהיו משותפים למספר משפחות, היו מים זורמים ותנור בישול. האנשים ישנו במיטות וניתן היה לבשל את האוכל בחדרים. האנשים לבשו את בגדיהם ולא בגדי פסים של אסירים. הגברים היו יוצאים לעבודה בבתי המלאכה השונים והנשים עבדו במתפרות לתיקון המדים של הגרמנים או בתיקון הגרביים שלהם.  
במחנה פעלה הנהגה יהודית בראשותו של נוניה קוליש ואף היה כוח משטרה קטן בפיקודו של המהנדס פופ (פאפ), ששמר על הסדר. 
לאחר מספר שבועות של רגיעה הגיעה תזכורת אכזרית לדיירי המחנה שהבהירה להם, עד כמה גורלם נתון בידי ה-ס"ס: באחד מימי נובמבר הצטוו כל עובדי המחנה להתייצב בחצר ליד גרדום שהוקם על ידי המשטרה היהודית על פי הוראת ה-ס"ס. למחנה נכנס, במכונית פתוחה, קצין ה-ס"ס ברונו קיטל, הרוצח והמחסל של גטו וילנה. הוא הגיע בלוויית אנשי ס"ס, אשר הובילו אישה יהודייה שברחה מהמחנה ושקיטל נתקל בה במקרה ברחוב של וילנה. קיטל ציווה להביא את בעלה (בפועל זה היה האיש אשר הופיע באופן פיקטיבי בתור בעל ברישומים של המחנה) ואת ילדתה הקטנה. את האישה וילדתה העמידו על הברכיים וקיטל ירה בהם בראש. את "הבעל" הוא ציווה לתלות על הגרדום. לאחר שחבל התלייה נקרע פעמיים (!) ניגש אליו קיטל וירה בראשו. למחרת, לאחר שהגברים יצאו לעבודה, פקדה הגסטאפו על שוטרי המחנה להוציא את הנשים והילדים מהחדרים לחצר. קיטל ניצב מולם בליווי שוטרים ליטאים ועל פי סימן שנתן הם החלו לסחוב ולהעמיס נשים וילדים לתוך משאית. לאחר שהתמלאה המכסה– כ-35 נפשות - הן הובאו לפונאר ושם הוצאו להורג. 
ב-26 למרץ 1944 חגגו במחנה את חג הפורים בהשתתפות רוב דיירי המחנה, הילדים הכינו הצגה ושרו שירי פורים. לרוב הילדים הייתה זו החגיגה האחרונה בחייהם. למחרת ב-27 למרץ לאחר שהגברים יצאו לעבודה החלו אנשי ה-ס"ס ושוטרים ליטאיים בפיקודו של מרטין וייס באקציה, שנועדה לרצוח את הילדים. השוטרים הליטאים התפרשו בכל המחנה והחלו לסחוב באכזריות את כל הילדים מתחת לגיל 15 ולהעמיסם על משאיות. החלה בהלה גדולה והורים החלו לחפש מקום מסתור עבור ילדיהם אולם מרביתם לא הצליחו וזעקת ההורים קורעות לב נשמעו בכל קצות המחנה. 250-200 ילדים נלקחו מהמחנה ורק כמה עשרות הצליחו להתחבא. "אקצית הילדים" הכתה בהלם את התושבים. אבל כבד ירד על המחנה ובכי האמהות נשמע בכל פינה. 
בהתקרב האביב הגיעו ידיעות שהצבא האדום מתקרב לווילנה. דיירי המחנה הבינו שלפני שהגרמים יעזבו את העיר הם יחסלו את המחנה ויוציאו להורג את תושביו. התושבים החלו בהכנת מקומות מחבוא בכל מקום אפשרי. 
בשבת 1 ליולי 1944 הופיע מאיור פלאגה בפני תושבי המחנה והודיע להם, שמאחר והצבא האדום מתקרב לווילנה עומדים לפנות את תושבי המחנה מערבה והפיקוד על המחנה עובר לידי ה-ס"ס. בין השאר הוא ציין: "...והנכם יודעים היטב כיצד ה-ס"ס דואג לתושבים היהודים" ובכך נתן רמז ברור לגבי הצפוי. פלאגה הודיע שהפינוי יתחיל ב-3 ליולי. ה-ס"ס הגביר את השמירה על המחנה על מנת למנוע בריחות. מי שהכין "מאלינה" (מקום מחבוא) החל להיכנס ולהסתגר בתוכה. מספר עובדי המסגרייה, שהייתה צמודה לגדר, הצליחו לחתוך את הסורגים ולהימלט. התושבים היו מיואשים והסתובבו בבהלה בחיפושי מאלינה. 
ב-3 ליולי נכנסו יחידות מיוחדות של ה-ס"ס למחנה וציוו על התושבים להתייצב למסדר. רק
כ-600 יהודים התייצבו במקום והם הובלו במשאיות לפונאר ושם הוצאו להורג. כאשר הגרמנים נוכחו לדעת שחלק ניכר מהתושבים לא הגיע, הם החלו בחיפוש שיטתי ותפסו עוד 200 עד 300 יהודים, אותם רצחו במחנה עצמו. כ-350 איש הצליחו להתחבא או ברחו אל העיר או היערות, מתוכם הוסגרו על ידי התושבים המקומיים 200-150. השאר ניצלו מהתופת ונשארו בחיים ובתוכם 30-25 ילדים. 
בתאריך 13.7.1944 שחרר הצבא הסובייטי את וילנה ובזה הסתיימו 3 שנות סבל, השפלה, שוד רכוש ורצח.

Go Back  Print  Send Page
 e-mail vilna.il@gmail.com בית וילנה, שד' יהודית, 30  ת.ד. 65220,  תל אביב 67016, טלפון 5616706 03
האתר נבנה ע"י צבי שורצמן relationet@gmail.com
לייבסיטי - בניית אתרים