בית היתומים בגטו

אחת הבעיות בגטו היתה הטיפול ביתומים שהוריהם נרצחו באקציות. לילדים עד גיל 10 הוקמו בתי ילדים ופנימיות. "נורא מכל היה גורלם של הילדים הקטנים שנותרו ללא אם ואב, ללא אחים ואחיות – כל כך בודדים בים האינסופי של המוות. הנה אחד מהם – ילד כבן שש. החביאו אותו בעליית הגג, הוא שכב שם בין הקרשים אצל אנשים זרים שנתנו לו מחסה ובקול רם סיפר לעצמו סיפור. מלמל משהו על בית קטן ומיטה חמה, על ידיים רצחניות שחטפו את אמו ואת אביו, את שני אחיו ואחותו. תוך כדי דיבור הוא נרדם, תשוש ועייף. מי ישאר אדיש ולא יתרגש לנוכח תמונה כזו? לא יכולתי עוד להישאר שם. ירדתי מעלית הגג שבה ישן הילד ויצאתי לרחוב כאשר דמעות זולגות על לחיי". 

גרגורי שור, רשימות מגטו וילנה 1941-1944, ע' 62  (יולי 1942).

בגטו היו עשרות יתומים בני 9-15 שהסתובבו בחבורות וגנבו מהבתים וממחסני המזון של היודנראט. רשויות הגטו וחברי תנועות הנוער השקיעו מאמצים רבים בטיפול בהם. משטרת הגטו רתמה אותם לעבודה מועילה. היתומים התארגנו בפיקוח מדריכים, לקחו לידיהם את ההובלה בגטו על ידי עשרות עגלות והוליכו בעגלות-יד מזון ממחסני היודנראט לנקודות החלוקה תמורת מזון ולבוש. קצין משטרת הגטו יוסף מושקאט הפעיל אותם והיה אחראי להם. הם גם פיקחו מטעם המשטרה על הניקיון בגטו ודיווחו למשטרה על עברות ניקיון.

"בנשף... התקיימה הופעה של ילדים, רובם יתומים אשר חיו בגטו כ"ילדים לא חוקיים", ללא אישורים מתאימים. הופעתם היתה מרשימה מאוד. רבים לא יכלו להבליג ובכו כשצפו בהופעתם של ילדים אלה, אשר לא ידעו ילדות מהי." 

אלכסנדר (סניה) רינדזיונסקי, חורבן וילנה, ע' 85

במרס 1943 הקים גנס רשות מרכזית לטיפול בילדים ובני נוער עד גיל 16, שנועדה לפקח על בתי הילדים, על הפנימיות ועל הילדים העובדים במקומות השונים.

מתוך: יד ושם

מעדותה של צביה וילדשטיין על ניהול בית יתומים בגטו וילנה 1943-1941

היינו בגטו כחודש כשאני פגשתי בגטו את הילדים מהגטו הראשון שההורים שלהם נהרגו בפונאר (Ponar ). הם היו רעבים, אומללים, בבגדים קרועים. הם ברחו מבור המוות או מפונאר. ומי שמצא אותם, שוטרים ליטאים וכך הלאה, הביאו אותם בחזרה לגטו. כיון שזה היה בנשמה שלי התחלתי להתעסק. אני הייתי המזכירה של המחלקה האפידמולוגית. ביקשתי שישחררו אותי מזה ויתנו לי אפשרות לטפל בילדים האלה שחזרו מפונאר וחיו את מותם של ההורים, בלי שום עזרה. ילד זר, לא כל אחד רגיל לטפל בהם. ייסדנו בית יתומים של ילדות בבית הכנסת וגם בית יתומים של ילדים. זה היה 'הקינדר אינטרנט'. כשהיה אדם שידע לדרוש ודרש עם אופי מסוים אז לילדים היה מקסימום מה שיכלו לתת להם. מורים כמעט לא היו. המורים הלכו הראשונים. האינטליגנציה בכלל הלכה הראשונה. ישבנו כמה חברות וביקשתי אותם: תעזרו לי לארגן את הלימודים כי אני צריכה להתרוצץ ולסדר בבית הכנסת שתהיה פחות או יותר אוירה ביתית. כמה מורות סידרנו שעבדתי אתן קודם...

אנחנו קיבלנו בית אחרי שגירשו אותנו בארבעה בתים מהמדרגות. היינו מתאספים בחדר המדרגות, הייתי מביאה להם אוכל. מאין היה לי - העובדת של הורי בעלי גרה בעיר אחרי שהוקם הגטו והיא הפסיקה לעבוד אצלם אחרי שעבדה אצלם הרבה שנים. היא הייתה קונה ומביאה... אני קיבלתי חדר שאני חייתי בו כסטודנטית ומצאתי אותו ריק כשחזרתי מרוסיה איפה שהייתי בכפר, אחרי שהגרמנים הלכו והרוסים באו. אירגנו את בית היתומים והילדים חיו ולמדו עברית ועשינו ערבים ובאו פרץ מרקיש וסופרים כמו ברגלסון ואחרים, וכתבו הרבה בעיתונות שנוסד בוילנה אחרי הגטו בית ספר ליידיש והילדים באים. היו שם כמאה וכמה ילדים, אחר כך עוד.

מקור: ארכיון יד ושם 7038 – 3.O.

מאוסף המשפחה

דר' רוזה שאבאד-גאברונסקה ויתומי גטו וילנה / כתבה מיוריאל שעשוע (Muriel Chachois) במסגרת מחקרה על דר' שאבאד-גאברונסקה;

תרגמה מאנגלית הדסה פוקס, המאמר המלא מופיע בצרפתית ב Tsafon- מס' 64, דצמבר 2012, עמ' 127.

כאשר גורשו היהודים מן הגטו, הובלו ביניהם, בין שתי שורות של חיילי ס"ס, גם 100 יתומים מבית הילדים גילאי שלוש עד שתים עשרה שנים - מוכי עוני, יחפים, עירומים, מורעבים. הבוגרים ביניהם טיפלו בצעירים. יחד עמם נעלמה גם מנהלת בית היתומים, ד"ר שאבאד- גאברונסקה. (מתוך עדותו של ד"ר משה פייגנברג ביד ושם, 03/2069/3560067) 

יתומי גטו וילנה

ב-15 בספטמבר 1941 מסר הממשל הליטאי לנציג היודנראט (מועצת היהודים) רשימה של 28 ילדים ששהו קודם לכן בבית היתומים מס' 1. שמות אביו ואמו של כל ילד נרשמו יחד עמו וכאלה היו שנים עשר. הם הופיעו בעמודת הקרובים בסימון "TOZ"  הבוגר ביותר היה בן שלוש וחצי שנים - הצעיר בן חודשיים.

והרי שמותיהם: ברום גולדין, מייזס קרוגליק, דבירה מרז'נס, מירה לחוביצה, הנריקה פז'ראס, מיסה מזא"ה, אברם סברבלאט, נחמיה פרסמן, יענקל רסקוביץ', רחמיאל ארונוביץ', אלנה קסיזובקייט, שרה קינקולקינה, דובה מייזל, סלומה צ'ארני, עדה גולדברג, הירש אברמוביץ', דוד מזאה, סלומה רבשטיין, מנדל קאק, ארון מילנר, ברוכאס פישקין, ליבה פינקלמן, שולם מרינס, מייזס מלאכוביץ', פייגה שניידריט, מאיר ביבר-אמברום, אטקה שניידר, אברום-וולף ארבטר.

עבור הילדים שהוריהם נעלמו באקציות, כמו גם עבור כל ילדי גטו וילנה, הוקמו מוסדות רפואיים. בין הרופאים, המחנכים והאחרים, שהקדישו את עצמם לעזרת ילדים, הייתה גם ד"ר רוזה שאבאד-גאברונסקה.

ד"ר שאבאד-גאברונסקה - ביוגרפיה קצרה:

רוזה נולדה בשנת 1882 בווילנה, בתם של איזידור שאבאד, אחיו הבכור של ד"ר צמח שאבאד ופאולינה פפרנה. את לימודי הרפואה השלימה באוניברסיטאות פרייבורג אים ברייסגאו וסנט פטרבורג. בתקופת לימודיה בפרייבורג הייתה חברת המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית ומקורבת לאבקסנטייב ובוקנוף. בין השנים 1916-1914 סבלה אחת מבנותיה ממחלה שאילצה אותם לשהות בשווייץ, ומאוחר יותר (1919-1917) עבדה ד"ר שאבאד-גאברונסקה בקווקז.

בשנת 1931 ייסדה בווילנה את בית הספר לאימהות בבית החולים זוויירינייץ שבו המשיכה לעבוד כ-12 שנים עם ד"ר הרץ קובארסקי. ב-1934 קיבלה את האחריות על המדור הנייד (אמבולטורי) של TOZ, שטיפל בילדים חולי שחפת. בשנים 1930-1923 שימשה גם בתפקיד רופאת בית הספר התיכון על שם סופיה גורביץ'. היא התמקדה במניעת הידבקות ובחינוך מונע ונתנה ביטוי לכך בהרצאות שנשאה בTSBK ובפעילותה בביטאון הרופאים פאלקסגזונט (בריאות העם). מוסדות גטו וילנה שבראשם עמדה:

ב-11 בספטמבר 1941 הקימו הרופאים שירות בריאות ציבורי. ד"ר רפאל שדובסקי מונה לרופא הראשי של הגטו כשלידו מועצה רפואית ובה ד"ר רוזה שאבאד-גאברונסקה, ד"ר לזר אפשטיין, ד"ר לזר פינקלשטיין, ד"ר אלכסנדר קנטורוביץ' וד"ר גרגורי ראן.

ד"ר שאבאד-גאברונסקה (מופיעה כשאבאד-לוואנדה, על שם בעלה השלישי) העלתה הצעה להקים שירות לרפואת ילדים, שיכלול חלוקת חלב ומזון תינוקות. כן הוחלט לערוך מיפקד של ילדי הגטו ולבדוק את הילדים בבתיהם.

באחריותה של מחלקת הבריאות היה לארגן את פעילויות בית החולים ולהקים מוסדות רפואיים נוספים, אחד מהם היה מרפאת חוץ בראשותו של ד"ר קלמן שפירו. במרפאה זו מונתה ד"ר שאבאד-גאברונסקה לעמוד בראש שירותי הייעוץ לילדים עד גיל שבע, מעון היום לילדים, טיפת חלב ובית הילדים, שהוקם בבית הכנסת אליאשברג שברחוב שפיטאלנה 1, צמוד לבית החולים, ונחנך ב-8 במרס 1942.

בית הילדים בגטו וילנה:

כתביו של ד"ר יעקב מובשוביץ' מאפשרים לנו הצצה לבית הילדים. לאחר תיאור תרומתה של ד"ר שאבאד-גאברונסקה, לתיאום בין המוסדות שהוקמו עבור הילדים, מתאר ד"ר מובשוביץ' את חיי הילדים, כולל רגעי השמחה הייחודיים שלהם. הוא משחזר את תפקידם של המבוגרים ששהו עם הילדים - אנשים שלקחו על עצמם את המשימה לוודא שהילדים ישמרו על הכמיהה לחיים וייאבקו על המשכם. בין המבוגרים הללו הייתה מאניה לוי, שהייתה קודם לכן מורה בבי"ס פרוג. מאניה לוי כתבה דו"חות חודשיים על בית היתומים, והרי הדו"ח עבור חודש יוני 1943, כשמספר הילדים היה כבר 73:

"כידוע לכל יש מועמדים רבים לבית הילדים. אנו חייבים לשנות את חדרי השינה של הילדים... כשמזג האוויר נוח משחקים הילדים הצעירים בחוץ. אנו תוהים מה יהיה בקיץ זה. לצערנו הרב, אנו בקושי רואים את העצים דרך החלון, וזה כבר יותר ממה שאפשר לומר על הפרחים הקטנים שבחצר. הילדים הבוגרים הולכים לבית הספר. הם מבלים את שעות אחר הצהריים בהכנת השיעורים ובעזרה לצוות. החודש ארגנו צעדה של קבוצת ילדים לזאקרצ'ה. בין הילדים יש גם אחד שסיים בית ספר טכני כנפח, ואנו מנסים למצוא לו עבודה במקצועו. בקרוב תתחיל חופשת בית הספר. אם מזג האוויר יהיה נאה נשתדל לצאת שוב וליהנות מן היער".

גורלה של ד"ר שאבאד-גאברונסקה ושל ילדי בית הילדים:

מקום הירצחה של ד"ר שאבאד-גאברונסקה אינו ידוע בוודאות. נכתבו שלושה דפי-עד: האחד בידי ד"ר ליבו המציין שהיא נרצחה במיידאנק; השני בידי ד"ר פייגנברג המציין שנרצחה בטרבלינקה; והעדות השלישית, זו של גב' דגון, מספרת שהיא נרצחה בפונאר.

האם היה גורלה זהה לזה של מאניה לוי? "מאניה עזרה לכל הילדים לטפס על המשאית ואחר כך צעדה עמם למקום הסלקציה ברחוב סובוץ. על פי השמועות, כאשר מאניה הבינה שהילדים מובלים למוות, היא מחתה על כך ונורתה למוות בידי הגרמנים בעקבות התערבותה. על פי דיווחים אחרים נשלחה לאסטוניה שם נפטרה.

ובאשר ליתומים: בעדותה של אסיה טורגל דווח על קבוצה של כמה תריסרי ילדים בוכים, לבד, מופרדים משאר האסירים בחצר המנזר.

סופיה ליבו, נכדתה של ד"ר שאבאד-גאברונסקה, שיחזרה בעזרת בובות אמנותיות סצינות מחיי בית היתומים, לזכר מותם של היתומים שעמם שיחקה בגטו ולזכר סבתה. את המיצג תרמה ליד ושם.

מטרת כותבת מאמר זה היא לקבץ את שמותיהם של כל הילדים בבית היתומים, כדי לכבד את זכרם ולהנציחם.

גיבורות עלומות

סטפה וילצ'ינסקה היא רק אחת משורה של מנהלות בתי יתומים בתקופת השואה שהלכו למותן עם הילדים, מספרת יהודית ענבר, ראש אגף המוזיאונים ביד ושם. קורצ'אק נחקק בזיכרון הקולקטיבי כדמות-על שהקריבה את חייה, היא אומרת, אך "כשהתחלתי לחקור גיליתי תופעה רחבה הרבה יותר של מנהלי בתי ילדים, הרוב נשים, שפעלו כך. מרביתן היו נשים חזקות מאוד, הרבה מהן רופאות, דמויות מיוחדות במינן. בדרך כלל גם היה להן קשר חזק ליודנראט ולמוסדות המחתרת, ואף על פי כן לא מילטו את עצמן".

אחת הנשים הללו היא ד"ר רוזה שבד-גברונסקה מווילנה. "היא היתה אחת הנשים היחידות ביודנראט, רופאה שלמדה בצרפת ובגרמניה", מספרת ענבר. "אשה יוצאת דופן בכישוריה. היא הקימה בית יתומים, מעון יום ומרכז חלוקת מזון לילדי גטו וילנה. היא הוציאה את המשפחה שלה, שתי בנות, חתן ונכדות, למסתור. היא יכלה ללכת אתם, אך בחרה להישאר עם הילדים". נכדתה, האמנית סופי ליבו-וובז'יניאק, חיה כיום בארץ והנציחה את דמות סבתה בתערוכה "סגולות של זיכרון" ביד ושם.

"אם אנחנו נרעד מפחד כל יום, אנחנו נאפשר להם להרוס אותנו לא פעם אחת, אלא כל יום. הילדים ירגישו זאת ויסבלו. אני מסרבת לחשוב על דבר מעבר למה שצריך לדאוג לבריאות ולטובת הילדים משעה לשעה. זו צריכה להיות מטרתנו והמוטו הקדוש של הבית הזה." כך שיננה  רוזה שאבאד-גברונסקה (Rosa Szabad Gabronska) לעובדי המעון לילדים בווילנה, שאותו ייסדה וניהלה, ושעם ילדיו הלכה אל מותה.

מתוך: יהודית קול-ענבר, הקול שהואלם: האשה היהודיה בשואה.
היחידה להיסטוריה ותיאוריה, בצלאל //   גיליון מספר 29 - שקט בבקשה! על שתיקות והשתקות