צ'יאונה (סמפו) סוגיהרה

סיפורו של אחד מגדולי חסידי אומות העולם/ כתבה: יערית גלזר

לפני 78 שנים, ב 15 ביולי 1940, החל סמפו סוגיהרה,ששימש כקונסול כללי של יפן בקובנה בירת ליטא, להנפיק אשרות כניסה ליפן ליהודים פליטי שואה.

בקיץ 1940, כאשר ליטא סופחה לברית-המועצות, התכוונו הרשויות הסובייטיות להעביר את כול הנציגים הקונסולריים הזרים מקובנה. גם הקונסוליה היפנית עמדה להסגר. בקובנה היו פליטים יהודיים רבים שנתקעו שם וביקשו לברוח מאירופה. שערי העולם היו נעולים, ואי אפשר היה לעבור בברית המועצות ללא ויזה בעלת תוקף ליעד הסופי. אך נודע שלאי קוראסאו (Curacao)  בים הקאריבי שהיה תחת חסותה של הולנד, לא נדרשו אשרות כניסה. הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך שהפליטים יעברו בברית המועצות בדרכם לקוראסאו, ובתנאי שיקבלו אשרות מעבר מיפן. כיוון שכך פנה ד"ר זרח ורהפטיג, ממנהיגי ה'מזרחי' לקונסול סוגיהרה וביקשו להעניק את האשרות.

למרות שממשלתו דחתה את ההצעה, החליט סוגיהרה לפעול ולהעניק את האשרות לפליטים היהודים שצבאו על דלתות הקונסוליה. בשבועות הנותרים לפני יציאתו מקובנה, שנועדה ל-31 באוגוסט, הקדיש את מרב זמנו למתן האשרות הללו. תלמידי ישיבה רבים, כגון תלמידי ישיבת מיר שנמלטו אף הם לליטא, ניצלו את ההזדמנות לצאת משם. הם הגיעו בסופו של דבר לסין, שם היו בשנות המלחמה, ואחריה לארצות-הברית ולישראל. נראה שבסך-הכול הונפקו לפחות 1,600 אשרות (על-פי אומדנו של סוגיהרה הגיעו מספרן לקרוב ל-3,500).

בשובו לטוקיו ב-1947, לאחר שהוצב בראש נציגויות אחרות באירופה, נתבקש סוגיהרה לפרוש מהשירות הדיפלומטי בגלל סירובו להישמע להוראות הממשלה שבע שנים לפני-כן.

ב-1984 העניק לו יד ושם תואר חסיד אומות העולם.

אני בקשר עם בנו שעוסק רבות בהנצחת אביו הצדיק.

היפני שהציל 6000 יהודים/The Marker Cafe

סוגיהרה, סמפו (1986-1900) Sempo Sugihara

צ`יאונה סמפו סוגיהרה היה דיפלומט יפני ששירת כקונסול של האימפריה היפנית בליטא בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא ניצל את מעמדו ועזר לאלפי יהודים לצאת מהארץ בכך שנתן להם אשרות כדי שיוכלו לנסוע ליפן, אפילו שסיכן את הקריירה שלו, את חייו ואת בטחון משפחתו.

סוגיהרה נולד ב-1 לינואר 1900 ביוטצ`ו, אזור כפרי במחוז צ`ובו ביפן. הוא נולד למשפחה מהמעמד הבינוני, אביו היה רופא מכובד ואמו הייתה צאצאית של מעמד הסמוראים. הוא סיים את לימודיו ב-1919 ואביו רצה שגם ילמד רפואה, אך הוא הלך בעקבות נטיית לבו, התקבל באוניברסיטת ואסדה ועשה תואר בספרות אנגלית. זמן קצר לאחר מכן משרד החוץ גייס אותו ומינה אותו לנציג של יפן לעניינים סובייטים בחרבין, סין, שם הוא גם למד את השפה הרוסית והגרמנית, שסייעו לחזק את הקריירה הדיפלומטית שלו.

לאחר מכן הוא התמנה לסגן שר החוץ במנצ`וריה, אך התפטר מהתפקיד כי לא הסכים עם היחס האכזרי שהיפנים גילו כלפי האוכלוסייה הסינית. כבר אז, סוגיהרה העדיף לציית למצפונו ולחיות לפי האמונות והמוסריות שהאמין בהן  בשונה מהיפנים האחרים בסגל הדיפלומטי הקיסרי.

כאשר חזר ליפן נישא ליוקיקו קיקוצ`י וזמן קצר לאחר מכן, ב-1938 נשלח למשרד הדיפלומטי היפני בהלסינקי, פינלנד.

במרץ 1939 נשלח לקובנה כדי לפתוח את השירות הקונסולרי. זו הייתה בירתה הזמנית של ליטא באותו הזמן והייתה ממוקמת באופן אסטרטגי בין גרמניה הנאצית וברית המועצות.

סוגיהרה רק החל להסתגל לתפקידו הדיפלומטי החדש, כאשר הצבא הנאצי פלש לפולין בספטמבר של אותה השנה. התוצאה הייתה גל של יהודים פולניים שהחליטו לעזוב את המדינה שלהם ועברו לליטא השכנה שנשארה ניטרלית ואיתם באו גם הסיפורים המצמררים של אכזריות הנאצים כלפי האוכלוסייה היהודית. אלו שברחו, עשו זאת ללא רכוש או כסף, ולכן האוכלוסייה היהודית הליטאית עשתה הכל כדי לעזור עם כסף, בגדים ומחסה.

לפני המלחמה, חיו בקובנה 120,000 נפש, רבע מהם היו יהודים. רוב היהודים הליטאים לא היו מודעים  לסכנה, למרות שהוזהרו ע"י הפליטים שהיהודים בפולין נרצחים באלפים. הם לא יכלו להאמין שבמאה ה-20 רצח עם כזה יכול להתרחש, והם המשיכו לחיות חיים נורמליים.

הדברים החלו להשתנות באמצע יוני 1940, כאשר הסובייטיים פלשו לליטא. עכשיו זה היה מאוחר מדי כדי לעזוב את הארץ. באופן אירוני, הסובייטים הרשו לצאת רק ליהודים שהגיעו מפולין לאזור ברית המועצות וזאת בתנאי שהמסמכים והאשרות תקינים.

ב-1940, רוב אירופה המערבית הייתה תחת שלטונם של הנאצים, למעט בריטניה. שאר העולם היה כביכול חופשי, אך רוב המדינות הערימו מכשולים לעלייתם של פליטים יהודים ושלא לדבר על הסכנה בכל מקום באירופה הכבושה. ליהודים הפולנים לא היה לאן ללכת. הם הפכו למנודים.

מהר מאוד החלו להגיע חדשות שהגרמנים מתקדמים במהירות לכיוון מזרח (לליטא). בראשית אוגוסט 1940, שלושה שבועות לפני שהרשויות הסובייטיות התכוונו להעביר את כול הנציגים הקונסולריים מקובנה בעקבות סיפוחה של ליטא לברית-המועצות, פנה אל סוגיהרה ד"ר זרח ורהפטיג, ממנהיגי ה'מזרחי' ונציג משרד הסוכנות היהודית בליטא, וביקשו להעניק אשרות מעבר יפניות לפליטים יהודים מפולין שנתקעו בקובנה. הדבר נועד לאפשר לפליטים הללו לקבל אשרות סובייטיות. ורהפטיג מסר לסוגיהרה על תוכנית שלפיה יעברו פליטים יהודים מפולין דרך ברית-המועצות ויפן בדרכם לאי קוראסאו (Curacao) הנמצא בים הקאריבי והשייך להולנד, שהכניסה אליו לא היתה טעונה אשרת כניסה. הסובייטים נתנו את הסכמתם לכך בתנאי שהפליטים יקבלו אשרות מעבר מיפן.

למרות שממשלתו דחתה את ההצעה, החליט סוגיהרה להעניק את האשרות לפליטים היהודים שפנו בבקשה לקבלן. בשבועות הנותרים לפני יציאתו מקובנה, שנועדה ל-31 באוגוסט, הקדיש סוגיהרה את רוב זמנו למתן האשרות הללו. תלמידי ישיבה רבים, כגון תלמידי ישיבת מיר המפורסמת, ניצלו את ההזדמנות ההיא לצאת את ליטא, הגיעו לסין ולאחר ששהו זמן מה שם ובמדינות אחרות, ובסופו של דבר היגרו לארצות-הברית ולישראל. נראה שבסך-הכול הונפקו לפחות 1,600 אשרות (על-פי אומדנו של סוגיהרה הגיעו מספרן לקרוב ל-3,500).

היטלר פרש את רשתו הארורה סביב מזרח אירופה והזמן עבור הפליטים אזל. זה היה הרגע שלחלק מהפליטים הפולניים עלה רעיון לתכנית, שאם היא תצליח, זו תהיה ההזדמנות האחרונה להימלט מהנאצים ולהישאר בחיים: הם גילו שלא היה צורך באשרת כניסה כדי לנסוע לאיים ההולנדיים בקריביים, קורסאו וגיאנה ההולנדית (כיום סורינאם). יתר על כן, הקונסול ההולנדי, יאן זווארטנדיק, היה מוכן להחתים את דרכוניהם באשרת כניסה.

אפילו עם דרכון שהוחתם ע"י הקונסול ההולנדי, ליהודים הייתה עדיין בעיה גדולה. ברור שבתקופה ההיא לא היו טיסות ישירות לאיים הקריביים. הם נאלצו לעזוב את ליטא ובשביל זה, היו צריכים לעבור דרך ברית המועצות. שוב שיחק להם המזל, כי הקונסול הסובייטי אהד את הפליטים ונתן להם לעבור, אך תחת תנאי אחד: חוץ מהויזה ההולנדית, הם צריכים גם לקבל אשרת מעבר יפנית, בדרך לאיים ההולנדיים.

בוקר אחד בסוף יולי 1940, סוגיהרה ומשפחתו התעוררו לקולם של קהל יהודי פולין שהתאספו מחוץ לקונסוליה. הפליטים ידעו שזו הזדמנותם היחידה. רק אם הקונסול היפני יתן להם את אשרות המעבר כדי לעבור דרך ארצו, היהודים יורשו לצאת מברית המועצות.

סוגיהרה היה נרגש מהמצב ורצה לעזור, אבל לא הייתה לו הסמכות להפיק כל כך הרבה אשרות ללא האישור של משרד החוץ בטוקיו. בשלוש הזדמנויות הוא שלח מברקים לממשלתו וביקש את האישור להנפיק את האשרות, אבל מטוקיו סירבו חד וחלק לבקשות. יפן לא רצתה לקבל פליטים יהודים כיוון שזה היה מקומם את בן בריתם היטלר.

לאחר שרשרת הסירובים של ממשלתו, סוגיהרה התייעץ על המצב עם אשתו. סוגיהרה היה צריך לקבל החלטה קשה. לפני כל, הוא היה גבר שחונך וגדל תחת המשמעת הקפדנית מסורתית של היפנים. עכשיו הוא היה דיפלומט מקצועי, שלפתע נאלץ לקבל החלטה קשה.

הוא ידע שכאיש ציבור רשמי הוא חייב לציית לפקודות האימפריה היפנית, למעשה, בצייתנות לקיסר שלו, הייתה מעלה שלימדו אותו לאורך כל חייו. אבל מצד שני, דמו והקודים הסמוראים אמרו לו שבכל הזדמנות אפשרית, עליו לעזור לנזקקים.

במשך 29 יום, מה-31 ביולי ועד ה-28 באוגוסט של 1940, סוגיהרה ואשתו יוקיקו, הקדישו כדי לחתום על האשרות בידיהם. שעה אחר שעה, יום אחר יום, במשך 4 השבועות האלה כתבו, חתמו והחתימו כ-300 ויזות ביום. העבודה הייתה כה מאומצת, שבסוף היום, אשתו יוקיקו הצטרכה לעסות את ידיו הכואבות והעייפות של הקונסול. אפילו לא היה להם זמן לעצור ולאכול, כי הם לא רצו להיכשל ולאכזב את כל האנשים האלה שעמדו בתור יום ולילה מול הקונסוליה. הוא רצה להציל את כולם.

למרות כל הרצון הזה של הקונסול הצעיר, חלק מהפליטים היו כל כך נואשים, שהם התחילו לטפס על הקירות כדי להיכנס לקונסוליה. חלקם מהם נכנסו בהחלטה לנשק את רגלי הקונסול כדי להשיג את האשרה, דבר זה זעזע את הדיפלומט הצעיר. העובדה שבן אדם היה מוכן לנשק את רגליו כדי להציל את חייו ואת חיי בני משפחתו, אמרה לו כמה נואשים הם האנשים האלה וזה אישר לו שהוא עושה את הדבר הנכון. הסצנה הזו נתנה יותר אומץ לקונסול, כל כך הרבה אומץ שהוא יצא בחוץ וניגש לקהל הגדול הממתין מחוץ לקונסוליה. הוא הרגיע אותם ונשבע להם שהוא יעשה ככל שביכולתו כדי לעזור להם.

לבסוף הוא מסר להם אלפי אשרות (אומרים שלפחות 6,000), רבות ככל שיכל היה לחתום, עד שהסובייטיים אילצו אותו לסגור את הקונסוליה ולעזוב את ליטא.

יש עדויות רבות של ניצולים שהיו עדים לכך שסוגיהרה המשיך לחתום אשרות על נייר רשמי של השגרירות, כאשר היה כבר בתוך הרכבת ו"זרק אותם דרך החלון עד הרגע שהרכבת יצאה מהתחנה".

אחד הדברים האחרונים שעשה לפני שנפרד וכשכבר הרכבת החלה לנסוע, היה לתת את החותמת הרשמית של האשרות ודי הרבה ניירות לפליט שהיה חברו, אשר אומרים שהמשיך להפיק את הויזות והציל בכך עוד יהודים.

הפליטים היהודים שקבלו את האשרות מסוגיהרה, נסעו ברכבת עד מוסקבה ולאחר מכן לעיר הסיבירית וולדיווסטוק, נמל ימי שמול חופי יפן. רובם הפליגו משם לקובה, יפן.

לאחר ששהו בקובה זמן מה, הם הועברו לשנחאי בסין. אלפי היהודים הפולנים שהיו שם הודות האשרות של הקונסול היפני, שרדו תחת חסותה של הממשלה היפנית בשנחאי. באותם חודשים הגיעו כ-10,000 פליטים שנמלטו מהשואה, רובם הודות סוגיהרה.

בשובו לטוקיו ב-1947, לאחר שהוצב בראש נציגויות אחרות באירופה, נתבקש סוגיהרה לפרוש בגלל סירובו להישמע להוראות שבע שנים לפני-כן. כל הקריירה ארוכת השנים שלו נקטעה והקונסול לשעבר נאלץ להתחיל מחדש מאפס.

כדי לפרנס את משפחתו הוא החל למכור נורות מדלת לדלת ואם היה לו קצת מזל, מדי פעם מצא עבודה כמתרגם במשרה חלקית. הוא חשב שעם כישורי השפה שלו ילך לו טוב יותר בברית המועצות, וזה היה עוד אתגר שהיה עליו להתמודד, כאשר לקח איתו את משפחתו בחיפוש אחר עבודה.

בשני העשורים האחרונים בחייו עבד כמנהל יצוא של חברה במוסקבה. שארית חייו עבר עליו באנונימיות מוחלטת, עד שב-1968 יהושע נשרי, חבר בשגרירות ישראל בטוקיו ואחד הניצולים בזכות סיגיהרה, לבסוף הצליח לאתר אותו. נשרי היה נער מתבגר ב-1940 כאשר קיבל את האשרה מידיו של הקונסול היפני.

קבוצת הפליטים שניצלה הודות לסוגיהרה, הגישה עתירה להכלילו במוזיאון 'יד ושם'. ב-1985 צ'יאונה סמפו סוגיהרה הפך ל'חסיד אומות העולם'. סוגיהרה היה חולה מכדי להגיע לישראל, לכן אשתו ובנו הסכימו להשתתף בטקס לכבודו. הקונסול לשעבר ובני משפחתו קיבלו אזרחות ישראלית לכל החיים ויער ארזים ניטע לכבודו, מבלי שהרשויות ידעו כי משמעות השם 'סוגיהרה' הוא 'מישור של ארזים'.

סוגיהרה נפטר שנה לאחר מכן, ב-31 ביולי 1986.

למרות הפרסום בישראל ובמדינות אחרות, הוא נשאר זר בארץ מוצאו. רק כאשר משלחת יהודית גדולה מרחבי העולם, כולל השגריר הישראלי ביפן, הגיעו ללוויה שלו, רק אז נודע לשכניו, את המעשים הגדולים שעשה האיש הזה.

לימים, כשנזכר בימים הדרמתיים רוויי המתח של אוגוסט 1940, הסביר סוגיהרה בראיון לעיתון את מצבו הקשה:

‘היו לי קשיים, ושני לילות נדדה שנתי. חשבתי בלבי: אני יכול להנפיק אשרות מעבר... בתוקף סמכותי כקונסול. איני יכול לתת לבני-אדם הללו למות, בני-אדם שבאו אלי לקבל עזרה כשהמוות מרחף מעל ראשיהם. יהא העונש שאקבל אשר יהיה, ברור לי כי עלי לפעול על-פי צו מצפוני.’

 יאוטסו היא עיר הולדתו של צ'יאונה סוגיהארה. אחר פרסום הספר "ויזות לחיים", שנכתב על ידי רעייתו של סוגיהארה, נודע גם בעיר על מעשיו ומועצת העיר החליטה להקים פארק לזכרו. שמו של הפארק הוא -Jindou no oka, "גבעת האנושיות" ובו אנדרטאות ומוזיאון לזכרו. המוזיאון נחנך בשנת 2000 וביקרו כבר למעלה מ־100 אלף מבקרים, ביניהם ישראלים רבים. עם זאת, בראיון טלוויזיה ברשת צ'ובו ניפון ברודקסטינג (CBC) הועלתה טענה על ידי נינו של סוגיהארה כי סביו-רבו נולד בעיירה קוזוצ'י שבעיר מינו.

עדותה של תמר רביץ מווילנה:

תמר רביץ, ילידת ורשה שבפולין למדה בבי"ס יהודי, והיתה חברה ב"השומר הצעיר", עם פרוץ המלחמה ב-1939, ברחה ברכבת בה ברחה הממשלה הפולנית לרובנה ולכפרים. עם הגעת הסובייטים עברה לוילנה, אביה השיג ויזה בעזרת ידיד מהקונסול היפני סוג'יהרה. בסוף 1940 נסעו ליפן, שם שהו כחודשיים והשיגו ויזה לארה"ב, במסגרת הויזות שחולקו לפליטים אינטלקטואלים. בפברואר 1941 עברו לארה"ב, וב-1951 עלו לארץ.

"אני רק יודעת על סיפור הקונסול היפני סוגיהארה. אבל באמצע אני לא יודעת. אני גם יודעת גם על קצת, לפני מספר שנים כשהתחלתי יותר להסתקרן איך קרה שקיבלנו את הוויזה ליפן, הלכתי ודיברתי עם מרדכי צנין שהגיע ליפן יחד איתנו, אחר-כך הוא הגיע ארצה והוא היה העורך של "לעצטע נאייעס". אז הוא סיפר לי דברים נוספים שלא ידעתי על איך קיבלנו את הויזה ליפן. מה שאני ידעתי קודם שאבא היה בקובנו, ויום אחד הוא בא הביתה והוא אמר לאימא: יש לנו ויזה ליפן.

ש. רגע, אבל מה זה היה בקובנו? הוא נסע לצורך העניין הזה?
ת. הם כל הזמן נסעו מווילנה לקובנו בחזרה, כי הקונסוליות היו בקובנו, אז היה צריך לחפש דרך החוצה לא בוילנה אלא בקובנו כשהוא הגיע הביתה, אני חושבת שאת זה אני זוכרת אישית, שאימא התפרצה בבכי. יפן זה סוף העולם.

ש. אבל זאת לא הייתה אפילו ויזה אלא זאת הייתה רק אשרת מעבר.
ת. לא, לא, זאת הייתה ויזת כניסה – הרשאת כניסה של ויזה לתיירים, ויזה זמנית.

ש. כן זהו, כי זה היה אמור להיות לא תמידי.
ת. כן, אבל הייתה אפשרות לצאת עם הוויזה הזאת.

ש. אבל כשאבא אז בא ואמר: יש לנו ויזה ליפן אז הוא גם תיאר את כל המסלול כמו שאמור להיות?
ת. לא היה שום מסלול, עולים על רכבת ונוסעים מזרחה.

ש. לא, הייתה מטרה, כלומר, הויזה ניתנה, אשרות המעבר האלה ניתנו ליפן במטרה שהיהודים האלה יגיעו לאיי קורסאו שהיו אז בשלטון הולנדי, שזה נשמע לדעתי עוד יותר גרוע מיפן.
ת. אנחנו קיבלנו ויזה ליפן בלי שום ויזה נוספת, לא הייתה לנו שום ויזה נוספת.

ש. נכון, כי איי קורסאו כל הרעיון הוא שלא נדרשה ויזה כדי להגיע אליהם, ולכן כל תכנון הפרשה הזאת היה במטרה להגיע בסוף לאיי קורסאו.
ת. אני חושבת שהמטרה שלהם הייתה להגיע או לפלשתינה או לארצות-הברית איכשהו, אבל קודם כל לצאת.

ש. גם לגבי השגת הוויזה אני מניחה שהיו בעיות כלשהן, כי מי שהיה פעיל בעיקר בעניין הזה אלה היו אנשי המזרחי והמפלגות הדתיות ופחות אנשים מהסוג של אבא.
ת. אני לא יודעת, אבל אני אספר לך את הסיפור של אבא שאני יודעת אותו מצנין. צנין היה בונדיסט, אבל הוא נורא רצה להגיע ארצה בגלל סיבות אישיות. הוא היה מיודד עם אבא, אז אבא אמר לו: אתה יודע מה, אני אלך לדבר בשבילך באגודת העיתונאים, אולי כשיגיעו סרטיפיקטים יהיה גם בשבילך. הם הלכו לשם, ואבא התחיל לדבר לטובת צנין. אבל צנין ראה שמשהו כאן לא הולך, וכשהוא יצא הם אמרו לאבא: מוזס מה אתה מדבר, הוא בונדיסט מושבע, מה אתה מביא אותו הנה, מה פתאום סרטיפיקט. אז צנין הבין ששום דבר לא יצא מזה. הם היו בקובנו ביחד באותו מלון, כנראה יחד באותו חדר. לדברי צנין הוא פנה לאבא ואמר: מנדל מה אתה כל-כך מוטרד? אבא אמר לו: יש לי אישה ושני ילדים אני מוכרח לצאת מפה". צנין גם נורא רצה לצאת, הוא נורא רצה להגיע ארצה בגלל סיבות שלו. באותו ערב מרוב ייאוש הוא הלך לקונסול היפני אחרי שהשער היה סגור.

ש. מה זה הלך, היו שם תורים, אנשים עמדו שם בתור.
ת. אני רק יכולה לספר לך מה שהוא אמר לי. אני לא יודעת אם זה לפני או אחרי, אבל זה לא יכול להיות אחרי כי לא היה אחרי. אולי זה היה עוד לפני שהייתה התנפלות עד כדי כך. הוא הגיע כשהשער היה סגור, אבל מרדכי צנין יש לו אישיות כזאת מאוד מאוד כריזמטית והשוער היה פולני. הוא דיבר איתו פולנית, דיבר, דיבר, והאיש הכניס אותו. הוא נכנס הביתה, הוא דיבר עם סוגיהארה, ופרץ בבכי גדול. כך הוא מספר, הרי אני לא הייתי שם. סוגיהארה שאל אותו: מה קרה לך? צנין אמר לו: אני מוכרח לצאת מפה, אני בסכנת נפשות, אני מוכרח לצאת. סוגיהארה אמר לו: טוב, תמתין בחוץ. באותו רגע הוא ראה את אבא שלי עובר ברחוב, הוא אומר: זה היה מרתף, ואני ראיתי את הרגליים שלו. הוא אמר לאבא שלי: מנדל, מנדל תן לי את הפספורט שלך. אבא שלי נתן לו את הדרכון שלו דרך החלון, והוא החתים את הויזה גם על הדרכון של אבא. ככה אנחנו קיבלנו ויזה ליפן. זה עניין של מקרה כל מי ששרד, כל מי שניצל, כל מי שברח. זה אולי חמישה אחוז שכל, תשעים וחמישה אחוז מזל. זה מקרה, יד המקרה. אז הייתה כבר ויזה ליפן, אבל צריך לקבל היתר יציאה מברית-המועצות.

מקור: יד ושם