חיים נחמן שפירא

פרופ' חיים נחמן שפירא (בליטאית: Chaimas Nachmanas Šapira; ‏1895 - 8 בדצמבר 1943) היה מחנך, מרצה באוניברסיטה הליטאית בקובנה, חוקר הספרות והפילוסופיה העברית, חוקר מדעי המזרח, מחבר ספרי עיון ומתרגם יהודי ופעיל ציוני, בין היתר, חבר הוועד המרכזי של רשת "תרבות" בליטא. עמד בראש המשרד לחינוך ולתרבות בגטו קובנה.

חיים נחמן שפירא נולד בשנת 1895 בעיירה סמולביצ'י (אז בפלך מינסק, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית; היום ברוסיה הלבנה). אביו, הרב אברהם דובער שפירא (רבה האחרון של קהילת קובנה, מגדולי הפוסקים במאה העשרים) וסבו, הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן ("הגדול ממינסק"). בילדותו למד ב"חדר" ובישיבות.

נמנה עם המורים הראשונים בגימנסיה הריאלית העברית בקובנה בתקופתו של הרב יוסף צבי קרליבך.

בין השנים 1921–1925 למד בלשנות שמית, מדעי המזרח ופילוסופיה באוניברסיטת וינה ובברלין, ובשנת 1925 קיבל תואר דוקטור.

בשנת 1926 החל לעבוד בקתדרה לסמיטולוגיה, שהוקמה קודם לכן (1922), ב"אוניברסיטת ליטא" בקובנה, והתמנה לעמוד בראשה, תפקיד שמילא עד לסגירתה ב-1940 על ידי שלטון הכיבוש הסובייטי. שימש מרצה ללשונות שמיות, וכן העביר, בין היתר, קורסים לספרות עברית, לערבית ולקוראן. הקתדרה הכשירה, בין השאר, מורים לבתי ספר יהודיים. ב-1932 הוענקה לו בצו נשיאותי דרגת דוצנט (מרצה/חוקר בכיר שהיא דרגה מתחת לפרופסור). ב-1940 הועבר לאוניברסיטת וילנה שם הוענק לו תואר פרופסור. שפירא עסק בפעילות ציונית, היה מראשי הפעילים בתנועה העברית בליטא, חבר המרכז הציוני (ציונים כלליים), חבר הוועד המרכזי של רשת החינוך העברית ציונית "תרבות", יו"ר הנהלת הספרייה ע"ש מאפו, והשתתף כציר בכמה קונגרסים ציוניים. פרסם מאמרים וסיפורים ב"מאזנים", "גליונות", "העולם", "אידישע שטימע", "נתיבות", "מזרח ומערב" ו"הד ליטא". חיבר גם ספרים בליטאית על אברהם מאפו ועל לייב ניידוס. פרסם מאמרים רבים בעיתונים שונים על נושאים ספרותיים, מדעיים וציבוריים. ב-1941 עם הכיבוש הנאצי נכלא בגטו קובנה. בעת שהותו שם שימש כמנהל הפעולה החינוכית והתרבותית, פעל במרץ להקמת בית ספר עממי, בית ספר למלאכה, ספרייה וכדומה, ועבד על הוצאת חיבור מקיף על "תולדות הספרות העברית החדשה" בשנים-עשר כרכים, אולם רק כרך א' שעסק בספרות ההשכלה בגרמניה יצא לאור.הכרך השני, שכבר הוכן, אבד בגטו, ושאר המידע הוחבא בגטו ומעולם לא נמצא. בנוסף, אבדו חיבוריו בכתב יד "רש"י כמדקדק" ו"המסורה". במחקרו התייחס שפירא למאבק בין לאומיות ארצית ללאומיות רוחנית. כך, לדבריו, הלאומיות הארצית רואה לפניה רק את העצמאות המדינית, ולעומתה, הלאומיות הרוחנית, אותה כינה "לאומיות אישית", רואה את מרבית קיומו של עם ישראל בחיי הדת והתרבות העברית.

ב-3 בדצמבר 1943 הובל עם משפחתו לפורט התשיעי, שם ב-8 בדצמבר הוצא להורג ביריות יחד עם אשתו, רעיה, אמו האלמנה רחל, ובנו היחיד איתמר. לאחר מותו הוציאו ידידיו ותלמידיו פרסום לזכרו בשם "יתמות" (מאי 1944) בעריכת תנועת המחתרת הציונית ארגון ברית ציון.

אחיו הצעיר, ד"ר נח שפירא (1900–1964), היה כימאי ומחנך בליטא ובישראל.

מקור: ויקיפדיה