אבי-אלכסנדר ליבו

אבי/ כתבה: ליובה גילאון-ליבו

קשה לכתוב זכרונות על אבי ולנסות לשחזר את דמותו, הוא היה חלק בלתי נפרד ממני. חי וקיים בי.

אני רואה אותו בכל תקופות חיי. בראשית, אבא עסוק, מבלה את רוב הזמן במסתורין של המרפאה שלו. מתפנה רק בימי ראשון כדי לשחק איתי. אני יודעת שהוא רופא, אבל אסור לבוא במגע עם כל הילדים אשר את צעקותיהם שומעת אני מעבר לפרוזדור, ואין לדעת מה הוא עושה להם שם.

פעם, בהיותי בת 6 פגשה אותי אישה זקנה. היא חיבקה אותי ואמרה: "את הבת של ד"ר ליבו, תבוא עליך ברכה בזכות אביך. את אינך יודעת איזה אבא טוב יש לך". כעבור כמה חודשים, באגמים של אוגוסטובו, אבא מוותר על שייט בסירה איתנו ועושה הנשמה מלאכותית במשך שעה-שעתיים לבחורה שאינה מראה סימני חיים. הוא מציל אותה ואז אני מתחילה להבין-אבא שלי עוזר לאנשים.

בגיל 8 חליתי בדלקת ריאות. אבא קורא לי את הקטע על מחלתו של איליושה מ"האחים קרמזוב" של דוסטויבסקי. אני בוכה, לו יש דמעות בעינים. אמא טוענת שהספרות הזאת אינה מתאימה לילדה עם חום, יתכן שזה נכון, אך את אהבתי לדוסטויבסקי רכשתי בזכות אבי.

את "הציפיות הגדולות" של דיקנס, הספר היחיד שהיה לנו באנגלית, קראנו כבר יחד בשנת 1943 במחבוא. האור הקלוש, בקושי הספיק כדי לפענח את אותיות הדפוס הקטנות של הספר אשר החזקנו ביד לסירוגין, וכך למדנו אנגלית. קריאה, היתה רק אחד מעיסוקיו הרבים של אבא: במחבוא, בארכיון אשר לפני המלחמה היה מנזר שליד הכנסיה של שלושת הצלבים. אבי היה הסנדלר-הוא תפר לכולנו נעלי-בית מכריכות בד של ספרים ומתיקים של בתי משפט. מקרטון עשה קופסאות ומלחיות. מהשאריות המעטות של לחם פיסל ראשים מעניינים ומצחיקים. הוא היה גם הספר. כאשר פרצו מריבות, היה הבורר. ליום החתונה ה-15 של הורי, ב-26 למרס 1943, אבא כתב לאמא ברכה כה יפה, לבבית ומלאת אסירות תודה, אשר כבר אז היתה לי לסמל של כוח אהבה ואשר הימים הקשים שבאו לאחר מכן רק חיזקו והעמיקו אותו. אבא אהב את אמא אהבה נדירה, הוא גם העריך את הכוח הפנימי שלה, את האופטימיות שלה ואת כושר החלטתה. כאשר כבר הייתי כבת 17 התלוננתי לפני אבי, שאמא מוציאה כסף על כובעים אשר משמשים לה שבועיים בלבד. תשובתו היתה: יתכן וזה נכון, אך קודם העדיף את אמא עם כל החולשות שלה ורק אחר כך-אותנו-הבנות.

אבא ידע ליהנות מהחיים, אהב אותם. התעניין בכל אשר סביבו. היה צמא לחוויות חדשות. הוא אסף ספרים על השואה, עסק בצילום של נוף ושל המשפחה. אסף ספלים עתיקים ובולים. קרא ספרים בשש שפות. השתתף בכל האסיפות של רופאי אף אוזן וגרון. קרא ספרות מקצועית. בפולין בשנות ה-50 עסק בסקי, סחב את אחותי ואותי לשחות בגשם שוטף. בהיותו בארץ, לפני מותו, נסע לטיול בגליל, מכיוון שעדיין לא היה בראש הנקרה. הוא הכיר היטב את הארץ, תמיד מוכן להקדיש את השעות המועטות של מנוחתו לנסיעה מחוץ לעיר. כאשר בא אלינו, לרמת השרון, אהב לגזום את ענפי העצים של הגדר. לא היה שלם עם עצמו אם לא תיקן חבל כביסה קרוע, כיסא שבור. אבא אהב פרחים וקטף פרחי-בר שליד ביתנו. במרפסת של דירתו ברחוב אחד-העם גידל כמאה קקטוסים שונים. בהיותו בבית החולים בכפר-סבא ביקש שאביא לו סיגליות שגדלו בגינתי.

לאבא היתה סקרנות כשל ילד וכשל ממציא. "שום דבר אנושי אינו זר לי" היה אומר. בהיותו למעלה מגיל 60 ניסה לדוג בפעם הראשונה באגמים במזורי בפולניה. או כאשר, בשנים האחרונות לחייו, היה מכין בהתלהבות כבד קצוץ או עוגיות בבית ומכבד בגאווה את האורחים.

בדרך ארצה, באוקטובר 1958 היינו כמה ימים בנאפולי. אבא לא נתן לנו-לנשים לקנות דבר. את הכסף המעט שהיה לו הוצאנו על ביקורים. בילינו 4 שעות בפומפיי ואבא היה המדריך. מאושר שהוא זוכר כמעט כל אבן מתקופת ירח הדבש שלו שבילה כאן.

השנה הראשונה של אבי בארץ היתה קשה מאוד. צריך הרבה אומץ כדי לשאת את השינוי הדרסטי. בלודז' היה אבא הרופא לאף אוזן וגרון הפופולרי ביותר, ולא יכול היה לקבל את כל החולים אשר השכימו לפתחו. כאן, בהתחלה לא היתה לו עבודה בכלל. מבית ברודצקי ברמת אביב היה נוסע בשלושה אוטובוסים כדי למלא את מקומו של רופא בבי"ח, שבסביבות פתח תקוה. אחר כך כשעברנו לגור בדירה ברחוב אחד העם בתל-אביב, היה מחכה לחולים. אך החולים התחילו לבוא. חולה אשר פעם נכנס לחדר החולים של אבי, לא פנה עוד לרופא אחר. תמיד הרגישו החולים שאבא אהב לא רק את עבודתו ואת מקצועו, אבל גם את החולים עצמם. הקושי היחיד בו נתקל בפרקטיקה שלו, גם בחו"ל וגם בארץ, היה עניין הכסף. פעם ראיתי איך לירות בודדות חוזרות לידי אישה זקנה. ההסבר של אבא היה: "כאשר הוציאה האישה את הלירות הרגשתי שקשה לה לשלם. לכן גם את התרופה נתתי לה". חולים רבים עזבו את המרפאה עם תרופות. ילדים עם סוכריות, קופסאות, מזרקים, בולים והכל עם הרושם הבלתי נשכח של החיוך של ד"ר ליבו.

לאבא היתה סבלנות להסביר לחולה את מהות מחלתו, להכין ציור של השקדים או פוליפים אשר החולים היו חסומים בהם. אבא היה מומחה גדול במקצועו. המציא מכשיר מיוחד כדי להוציא דברים מהאוזן (עוד בווילנה היתה לו קופסה גדולה עם חרוזים, שעועיות ואבנים שהוציא מאוזניים. אחרי המלחמה התחיל לאסוף מחדש ושוב היה במה להתגאות). אבא ריפא סינוסיטיס בזריקות פניצילן לתוך הסינוס, במקום לתת אנטיביוטיקה באופן כללי כפי שהיה מקובל על רוב הרופאים. שחקנים וזמרים היו באים אליו בגלל הטיפול המעולה במיתרי הקול. לאבי גם היה נחת מהחולים. הם הביעו את אהבתם בדרכים שונות. היו והביאו ביצים או ריבה בווילנה שמלפני המלחמה. לחם וגרבי צמר מ"הצד השני" אל הגטו. פרחים וציורים בלודז' ובתל-אביב.

אבא ידע לספר. זוכרת אני את סיפוריו מכל תקופות חייו. קטעים, קטעים. את הסיפור על בחינת כניסה לגימנסיה הרוסית בווילנה, כאשר דיקלם משל של קרילוב והבוחן צחק לרי"ש הגרונית שלו, על השנים העליזות של סטודנט בדורפט, על מלחמת העולם הראשונה אותה עבר כרופא צעיר, איך ישן ברוכבו על סוס מרוב עייפות, איך ראה לראשונה את החיילים הרוסיים שהורעלו על ידי הגאזים של הגרמנים, הפציינט הראשון שלו כאשר פתח את מרפאתו, את החיזור אחרי אמא. בדומה לשלום עליכם, אשר כל כך אהב לקרוא אותו ולדקלם אותו, ידע אבא לספר בנימת הומור, איך בבית הסוהר לוקישקי, שלושת חברו לתא, יחד איתו, הסתובבו לפי פקודה באמצע הלילה, כי היתה להם רק שמיכה אחת.

אבא היה מספר לנו על הצגות שראה, על קונצרטים ששמע, על התפקידים של השחקן אברהם מורבסקי. על תיאבונו של השחקן. כיצד הוא שאל אצל בעל המסעדה וואלווקה אוסיאן "ויפל קוסט א שעה עסן?" ("כמה עולה שעת אכילה"). על שליאפין, על התיאטרון של ווכטנגוב, על אסתר רחל קמינסקה. אבא אהב תיאטרון. הוא זכר על-פה קטעים של מחזות שאהב. עדיין שומעת אני את המילים מ"בשפל" לגורקי "האדם, זה נשמע גאה" ואת המילים של הזקן אשר ציטט אותו כדי להסביר מדוע נהפכים אנשים לרכים... גם בארץ ביקר אבא בתיאטרון בהתלהבות. את המחזה האחרון "איש חסיד היה" ראינו יחד. אז כבר הרגיש לא טוב, אבל התעקש ללכת ונהנה מההצגה.

עד ימיו האחרונים לא וויתר על החיים. הוא דיבר עם שכניו לחדר בבית החולים, עם כושי מניגריה, עם הסופר אוכמני. שמח לבואם של ידידים, התלהב מספר שחידש לו הרבה על דמות מודליאני הצייר. כאשר באתי לבקרו בפורים 1970, עם ילדינו כשהם מחופשים, אבא צילם אותם, למרות שהיה לו קשה מאוד אפילו לעמוד עם המצלמה. שאל על בית הספר, על גן הילדים, שמח לציורים שהילדים היו מביאים לו.

אבא אהב את וילנה. אסף כל דבר הקשור בווילנה: צילומים של בולהק ושל עצמו, בולי צדקה, תמונות, ספרים. שמח שלא שכחתי את הטיולים הארוכים שלנו על סקי לזקרט לאורך כל רחוב מלה פוהולנקה, את הרחובות הקטנים של הגטו, את אוסטרה ברמה, את אנטוקול, את וולוקומפיה, אשר בילינו שם כל קיץ עד לפני המלחמה, ואבא היה חוצה את הוויליה בשחיה, להתפעלותי הגדולה. כאשר נסע עם אחותי ב-1956 לווילנה ביקר וצילם את כל האתרים ההיסטוריים. אבא חלם על "בית וילנה" בישראל אשר בו ילדינו יראו, ידעו ולעולם לא ישכחו.

אבא השתייך לדור שידע ואהב לכתוב מכתבים. רבים האנשים בכל רחבי העולם אשר התברכו במכתביו. הוא כתב עשרות מכתבים לשבוע-בלילה, אחרי יום עבודה קשה, לעיתים אחרי ישיבה. אבא התכתב עם ידידים מימי הילדות, אותם לא ראה 50 שנה. עם ידזיה אשר עזרה לנו הרבה בזמן הכיבוד הגרמני. עם הכומר סטאקאוסקאס, אשר אירגן את המחבוא בו ניצלנו ועם ידידים בארץ.

גם לי אהב לכתוב הרבה מכתבים. אבא היה ביישן. קשה היה לו לומר, לעיתים, אשר בליבו, הביע אהבה ותוכחה. וכך יש היום בידי דפים יקרים בכתב ידו היפה והברור. במכתבים אלה יש הרבה הדרכה, מוסר השכל, ציטוטים מאובידיוס ושקספיר, עצות, בקשות, ביקורת, הבעת צער על כך אין זמן לשיחה שקטה. הרהורים, חלומות. דפים האוצרים בתוכם כל כך הרבה אהבה-הדבר היקר אשר העניק לי ולכל אחד ואחד אשר הכיר את אבא שלי-ד"ר אלכסנדר ליבו.