נדמה שאי אפשר לדמיין טרגדיה גדולה מזו בשביל משורר: לראות עוד בימי חייו כיצד השפה שבה נכתבו כל שיריו נעלמת מן העולם ואיש לא קורא או מדבר בה עוד. הדבר הנדיר הזה אירע למשורראברהם סוצקבר וליתר משוררי השפה היידית.

שיריו של סוצקבר (1913–2010) תורגמו אמנם לעברית בידי מתרגמים רבים והוא אף זכה בפרס ישראל בשנת 1985, אלא שהתרבות הישראלית ביקשה לדחוק את ימי הגולה מן הזיכרון הקולקטיבי, והתייחסה אל היידיש כמוקצית מחמת מיאוס (בימי ראשית המדינה אף נאסר על העלאת הצגות ביידיש). וכך שיריו של סוצקבר לא הצליחו באמת לעבור את מחסום השפה ולהיהפך לחלק מהתרבות הישראלית ומהשירה העברית.

אולי דווקא כעת, בחלוף השנים, כאשר התרבות המזרחית שדוכאה במשך שנים הצליחה להרים מעט את ראשה ולהשתלב במרחב הישראלי, אפשר להבקיע עוד חומות שהציבה הציונות מול תרבות יהודי הגולה ולהכניס פנימה גם את היידיש ותרבותה בלי לחוש שהיא מסכנת את "הישראליות".

חיים אוריסון, "דיוקן אברהם סוצקבר", וילנה, 1936

כך מקווה גם בני מר, שתירגם וערך כעת מבחר מיצירתו של סוצקבר וכינס אותו בספר "חרוזים שחורים" (הוצאת הקיבוץ המאוחד). "באופן פרדוקסלי, היידיש מייצגת היום את ההגמוניה האשכנזית, אף על פי שזו שללה אותה בתוקף. בן גוריון קרא לה למשל 'שפה זרה וצורמת'". אומר מר, "התרגום הזה שואף לקרב את סוצקבר לתרבות העברית העכשווית, בין השאר באמצעות ניסיון לבחור בעברית ישראלית, בלי ניסיונות להגביה את השפה, כפי שעשו פעמים רבות בעבר, או לנקוט יידישיזמים שינעמו למי ששמע יידיש בבית".

מר, עורך מוסף "ספרים" של "הארץ", בחר מבנה מיוחד לספר. הוא כינס בספר שירים, קטעי פרוזה וגם הרצאות של סוצקבר שמעולם לא תורגמו, אבל לא ערך אותם על פי סדר כתיבתם, אלא על פי הסדר שלהם מבחינת הביוגרפיה של המשורר. למשל, שירים שכתב סוצקבר על ילדותו מופיעים בראשית הספר, בלי קשר למועד שבו נכתבו.

כך נוצרת לה בספר הזה מעין אוטוביוגרפיה דמיונית, והקורא למד על כרונולוגיית חייו של סוצקבר, דרך היצירות של המשורר עצמו. קרוב לוודאי שהעריכה הזאת היתה מוצאת חן בעיניו של סוצקבר משום שבדברים שנשא בכנס במונטריאול ב-1959 ומצוטטים בספר, הוא אמר בין היתר "הביוגרפיה האמיתית של חיי משורר היא יצירתו, כשם שהביוגרפיה של הנביא היא נבואתו".

אבל מר עצמו מנסה לסייג. "'חרוזים שחורים' רחוק מלהיות ביוגרפיה", הוא אומר, "עדות בגוף ראשון אינה סיפור חיים אובייקטיבי, ובמיוחד בסיפור של סוצקבר, שמערב דמיון שירי בריא במציאות ויוצר נוסח אגדתי של ההיסטוריה. הספר הזה הוא רק שיבוץ של החרוזים והשחורים והלבנים (כשם אחד משיריו) למחרוזת בסדר מסוים. ואפשר כמובן לקרוא בהם גם בנפרד, ובסדר שרירותי לחלוטין".

סוצקבר נולד בליטא אבל העביר את ילדותו בסיביר, שנופיה השפיעו מאוד על שיריו. "ההשראה הראשונה שלו היו הנופים הקפואים והמינרליים של סיביר", אומר ד"ר רועי גרינוולד, שתירגם משיריו של סוצקבר, "אפשר לחשוב שהשירה היידית, כמייצגת תרבות לאומית ודתית, תהיה יותר קשורה להיסטוריה ופחות לטבע, אבל השירה של סוצקבר היא פרטית מאוד. העניין שלו הוא בקוסמוס, בנופים, הנוף הבדלוחי, הגבישי של סיביר. זו בעצם מטאפורה לשירה שלו בכללותה, שהיא גם בדולחית וגבישית".

מה חשיבותו בעיניך?

עטיפת הספר "חרוזים שחורים"

"סוצקבר הוא למעשה הוא המודרניסט הקלאסי של השירה היידית. יש משוררים גדולים ביידיש, אבל אין עוד מודרניסט כמוהו בשירת המאה ה–20. עם העוצמות והליטוש שלו אני יכול להשוות אותו למשורר כמו אוסיפ מנדלשטם. אני חושב שהבחירה לערוך את הספר כמעין ביוגרפיה היא בחירה טובה מפני שמלבד היותו משורר נפלא סוצקבר הוא גם דמות היסטורית חשובה. הוא ערך את 'די גאָלדענע קייט' (שרשרת הזהב), כתב העת החשוב לספרות יידיש, והיה עד במשפטי נירנברג".

אביו של סוצקבר נפטר בצעירותו ובשנת 1920 שבה אמו האלמנה עם שלושת ילדיה לליטא והשתקעה בעיר הבירה שלה וילנה. בתחילת הכיבוש הנאצי היה אפוא סוצקבר בגטו וילנה ולאחר מכן הצטרף לפרטיזנים ביערות בלארוס. השירים שכתב בגטו, ובהם הפואמה "כל נדרי", עשו רושם כה רב על קוראים יהודים במוסקבה, עד כי ב-1944 נשלח מטוס מיוחד להביאו מיערות בלארוס לבירה הרוסית.

"סוצקבר נקלע לכמה מהדרמות הגדולות של המאה ה–20 בהיסטוריה האנושית והיהודית: השואה והקמת מדינת ישראל, והוא מתאר אותן שוב ושוב ביצירתו", אומר מר.

סוצקבר. הצליח באופן נדיר לכתוב על השואה כבר בעיצומה צילום:רן ארדה

הוא מסביר כי הבחירה שלו במתכונת הזאת לספר נבעה מכך שיש "משהו סיפורי ברבים מאוד מהשירים שלו, והסיפור הביוגרפי בולט מאוד. סוצקבר כתב אמנם שירה מודרניסטית, אבל פעמים רבות היא תלוית הקשר, זמן ומקום. מאז תחילת דרכו משתקף סיפור חייו בשירתו".

אחד הקטעים המצמררים בספר הוא וידוי של סוצקבר שמלמד על החוויות שנאלץ לעבור בזמן השואה, אבל גם על תשוקתו העזה לשירה ועל מקומה בחייו. בווידוי זה מספר סוצקבר כיצד הסתתר בעליית גג בגטו ולצדו גילה גופה של יהודי מת. "מיששתי באצבעותי פיסת פחם", כותב סוצקבר, "והתחלתי לכתוב על הגופה שיר כאילו אני כותב על נייר".

"סוצקבר הצליח, באופן נדיר, לכתוב על השואה כבר בעיצומה, בלי שום פרספקטיבה", אומר מר, "אבל גם בפרספקטיבה של עשרות שנים הוא נשאר בעיני בין קומץ המשוררים שהצליחו להפוך את השואה ליצירה אמנותית נעלה. סוצקבר אינו היסטוריון ושירתו אינה רק תיאור המאורעות בשואה, אלא ביטוי לצער אנושי צרוף. למשל, הפואמה 'אמי', היא מהקינות היפות שאני מכיר".

האם יש משהו חדש שגילית על יצירתו של סוצקבר תוך כדי התרגום?

"תוך כדי התרגום התגלתה לי המוזיקה של השירה של סוצקבר, מעבר למשקלים: למשל בשיר 'מכתב' (עמ' 60), המתאר את נסיעתו הראשונה של סוקצבר מווילנה לוורשה, שבו המלים נהפכות למקצב הרכבת. כך גם עגלת הנעליים מווילנה לברלין בשיר 'עגלת נעליים'. התחדד לי גם ההומור ביצירתו, למשל האירוניה העצמית בשיר 'מלים נפלאות'. התכונה הזאת מאזנת כאמור את הקלאסיות של השירה הזאת, ומעשירה אפילו חוויות טרגיות. ויש גם סתם גילויים שהתחוורו בקריאה מעמיקה תוך כדי תרגום, כמו ב'שיר על לא כלום', שבו מביט המשורר הזקן מבעד לחלון בקומה השישית ורואה את האין, את המוות: 'לא כלום/ תוקף אותי בסכינו האימתני'".

עורך הספר, בני מר צילום:דודו בכר

באיזה אופן השירה של סוצקבר רלוונטית לימינו

"השירה של סוצקבר הולכת בגדולות. הוא נוגע ברוב יצירתו בשאלות מטאפיזיות, ועוד יותר בשירים אינטימיים לכאורה כמו בחטיבת 'שירי היומן' המאוחרים, משנות ה–70–80: אלוהים, חיים ומוות, נעורים, זקנה וכיו"ב. יצירתו מקיפה יותר מ–60 שנה. והיצירה שלו גם גדולה באיכותה, בין השאר בגלל הגשרים – בצורה ובתוכן, בדימויים, בנרטיבים - בין המאז'ורי למינורי, בין העולמות של אתמול, בין אירופה ושירתה לישראל וכיו"ב. אני מופתע מהיצירה הזאת לא פחות משאני מופתע בקריאת שייקספיר: פעמים רבות היא עוברת משיא לשיא. וכמו ששייקספיר רלבנטי, אבל גם שלמה אבן גבירול ומאיאקובסקי, כך גם השירה של סוצקבר רלוונטית. הלא שירה טובה רלוונטית תמיד, גם אם נכתבה באכדית וגם אם היא מתורגמת מפינית, באשר היא מבטאת את נפש האדם.

"עוד גורם לכך שסוצקבר עומד במבחן הזמן הוא היצמדותו לצורות השירה הקלאסיות, בחרוז ובמשקל, בסינתיזה מורכבת מאוד. דווקא מפני שהוא מעצב את יצירתו והוא מחמיר ומאופק כל כך הוא מצליח להינצל מקיטש - וכך לרגש. אף על פי כן, סוצקבר יודע גם להקל ראש ולהצחיק".

סוצקבר יחד עם אבא קובנר (מימין), וילנה, יולי 1944

ואם לשוב לשפת היידיש ולהיעלמותה מהתרבות היהודית, הרי שגרינוולד אומר: "סוצקבר הוא המודרניסט הקלאסי של השירה היידית. יש משוררים גדולים אחרים, אבל אין עוד משורר שנתן ביטוי מלוטש כל כך לשפה היידית. הוא כתב בתקופה מחויבת לאידיאות פוליטיות שונות, אבל כתב שירה אחרת, מלוטשת, ספוגה בטבע".

"סוצקבר התמודד שוב ושוב בשאלת המעמד של היידיש בפרט, ושל הגלות בכלל, במדינה של קיבוץ גלויות", מוסיף מר, "עניין אותי לראות את האופן שבו נהפכו בשירתו הנופים המושלגים לנופי המדבר, ואת מודעותו לכך שהיידיש מצטרפת לשפות היהודים שהגיעו גם הן לכאן – מתוך הכרת ערכה אבל בלי שום תחושת עליונות".

והנה כך כותב סוצקבר בשירו האחרון, מ-1994: "מצאי תרגום, מלה קטנה שלי, צלילה/ עוד יחולל פלאים, יבער באפלה./ השיבי את הזמן מקץ, ממצולות, - אפילו העבר ישוב להתגלות./ (...) שפתי חיה. בשחור השחר לא תשקע./ שפתי היא תת־עורית, שרירית, תתחיל לדרוש,/ ויעדנו אותה כמו תפילין של ראש".

"אני לא מוצא שוביניזם יידיש בשיר הזה", מסכם מר, "אלא ביטוי לעושר תרבותי. אולי כמותו, הייתי רוצה לקרוא קלאסיקה מכל תרבות – ובוודאי מתרבויות יהודיות מקהילות אחרות".

מול החלון / אברהם סוצקבר

יוֹם אֶחָד שָׁאֲלָה יַלְדָּתִי אֶת הָאָב

הַמְשׁוֹרֵר, שֶׁמָּחָה בִּנְיָר הִרְהוּרִים

בַּחַלּוֹן, בּוֹ "כּוֹכָב מְדַבֵּר אֶל כּוֹכָב":

— אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם, גַּם לוֹ יֵשׂ שִׁירִים?

וּבְטֶרֶם יָשִׁיב לָהּ דְּבָרִים חֲשׁוּבִים,

הַמְשׁוֹרֵר הַנִּכְבָּד, יַלְדָּתִי כְּבָר עוֹנָה:

— כַּנִּרְאֶה הוּא כּוֹתֵב, וְשִׁירָיו — כּוֹכָבִים.

אָז תִּכְתֹּב גַּם אַתָּה פֹּה בַּדְּיוֹ הַלְּבָנָה.