אברהם משה ברנשטיין

"ילד אשר מנדנד ברגליו מתים אצלו אבא ואמא"/ מאת: רוחמה אלבג

20 שנה היה חבוי בארכיון בית לוחמי הגטאות אוגדן נייר מכתבים ובו זיכרונות של החזן והמלחין אברהם משה ברנשטיין. קטעים מהם מתפרסמים כאן לראשונה:

עדת זאבים שועטת אחר מזחלתם של בני משפחת ברנשטיין בשלג הבלארוסי, הילד אברהם־משה עטוף בשמיכה ואילו אביו מבריח את הזאבים בצעקות רמות. כך נפתח יומן הזיכרונות של הכותב, החזן אברהם משה ברנשטיין (1932-1865). המשכו בסיפור על סב רגזן בעל זקן לבן, על מות תינוקות, סיפורים מן החדר ודיוקנם של המלמדים, עולם המוסיקה שכבש אותו וצעדיו הראשונים כעוזר לחזנים בעיירות נידחות וכך הלאה.

היומן נכתב על ידי מי שהיה במשך שלושים שנה חזן בבית הכנסת הכוראלי "טהרת הקודש" בווילנה. בית הכנסת המפואר, היחיד ששרד בווילנה, עומד עד היום ברחובה של עיר, נחנך ברוב פאר ביום כיפור בשנת 1903 וכאשר שר ברנשטיין את הפיוט "ונתנה תוקף" התרגשו המתפללים כולל ההיסטוריון שמעון דובנוב.

ברנשטיין נולד בעיירה שאצק (Shachek) שברוסיה הלבנה, מדרום למינסק. ילדותו נעה בין סיפורי המשפחה לבין סיפורי העיירה שעל גבול הפולקלור והפנטסיה, אגב הכרות קרובה עם משוגעיה, אביוניה ומספרי המעשיות שבה.

מילדותו ניחן בחוש מוסיקלי מפותח ואת ייעודו מצא בתקופת לימודיו בישיבה במינסק, כשהצטרף לחזנים, מוכשרים פחות או יותר, שנעו בערים ובכפרים שבסביבה. הללו היו לרוב נטולי ידע מוסיקלי, אולם כך התאפשר לו לממש את משיכתו העזה לעולם הנגינה והשירה. הוא הצטרף לנערי מקהלה, מעין "פרחי חזנים", שהתגודדו או נשרכו אחרי חזנים ששוררו בבתי כנסת ולהבדיל, גם בבתי קברות וכן בחתונות או בבתי יולדות.

קורותיו באותן שנים מעצבות מועלות ביומן בחן רב ומאפשרות הצצה מאירת עיניים לעולמה של התרבות היהודית והתפתחותה של המוסיקה הליטורגית באותם חבלי ארץ שכוחים משהו. באותו זמן רכש כלים מוסיקליים בסיסיים וסייע לחזנים בעיירות גדולות וידועות כקוּבּרין ומִיר. לימים היה מנצח מקהלה ועוזר לחזן הראשי בעיר קובנה, ובאותם ימים, כפי שמציין חוקר הזמר העברי אליהו הכהן, "עשה את צעדיו הראשונים בהלחנה". כשנה וחצי ניצח על המקהלה בבית הכנסת בריגה והיה גם חזן בבית הכנסת "עדת ישורון" בביאליסטוק.

מגיל 28 התגורר ברנשטיין בווילנה, ובה נולדו ילדיו, ביניהם המלחין אביאסף ברנשטיין־ענבר, שהתגורר בחיפה. לאחר שהשתלם בקונסרבטוריון בווינה, כשבטהובן, באך והנדל היו מן המלחינים המועדפים עליו, קיבל עליו את משרת החזן בבית הכנסת "טהרת קודש" למשך 30 שנה. עיסוקו נע בין חזנות וחיבור מנגינות לתפילות רבות ונגינה חילונית. על פועלו הרב מוסיף אליהו הכהן כי הוא "אחד המלחינים המרכזיים של שירים עבריים, שירי יידיש ופרקי חזנות", וכי כינס אסופה של 243 שירי עם יהודיים מכל תחומי החיים בשם "מוזיקאלישער פנקס" (פנקס מוסיקלי), וחלק ניכר מיצירותיו הליטורגיות כונס בקובץ "עבודת הבורא" המקיף שלושה כרכים.

בין שיריו הנודעים "הך פטישי הך והך" ("העמערל"), המנון פועלי ציון "השבועה" ועוד. מסיבות לא ברורות נאלץ ברנשטיין לעזוב את בית הכנסת ולמצוא את פרנסתו כמורה לנגינה בגימנסיות יהודיות וסופו שמת בשברון לב, לא לפני שכתב את יומן הזיכרונות שובה הלב הזה. כ-150 מנגינות שהלחין לשירי זמר נותרו בעיזבונו ובנו אביאסף התכוון לכנס את כתבי אביו אך מת קודם שהגשים את משאלתו.

ספר הזיכרונות שכתב ברנשטיין בשנות חייו האחרונות מחזיק 120 עמודים ביידיש ובכתב יד קריא, והם, כפי שמציין הכותב בראש העמוד הראשון - "רישומים וזיכרונות ביוגרפיים מהחיים היהודיים של רוסיה הלבנה". אוגדן נייר המכתבים נשא את השם "גלגולים", מכיל שני חלקים ומסתיים בשנות העשרה המאוחרות של הכותב, בטרם ייצא לערים הגדולות. יתר החלקים לא נמצאו. החלק המצוי בידינו נמסר על ידי נכדתו, תמר וסרמן (אמו של האשורולוג פרופ' נתן וסרמן), המתגוררת בירושלים, והוא נח בבטחה בין מדפי הארכיון, כמעט שני עשורים, עד שנפל לידיו של משה קרבץ, מתרגם בכיר בארכיון, אשר מצא בו עניין רב, ותירגם את כולו. היומן עתיד להופיע בשלמותו באתר מוזיאון לוחמי הגטאות.

סבא

משנות ילדותי הראשונות אני זוכר סבא רגזן. יהודי גדול, עם זקן לבן אשר כיסה את כל פניו, לא ראו כלום אלא את אפו בלבד. הגבות מעל עיניו היו כל כך עבות, שכמעט כיסו את עיניו. על ראשו חבש כובע גדול מפרוות כבשים בצבע אפור. קפדן גדול היה סבא הזה, אב אבי. בהיותו סבא הוא הרשה לעצמו וגם ראה חובה לעצמו ללמד אותי, ילד בן ארבע, דרך ארץ. ככה צריך לשבת, להוריד את הידיים, לא לנדנד רגליים ובבית אסור להתרוצץ וכך הלאה. סבלתי הרבה בזמן האוכל. זה היה שולחן ערוך מלא מנהגים, אשר כולם היו מכוונים נגדי: הייתי צריך להמתין ליד השולחן עד שההורים יתיישבו קודם; לחכות בשקט לחלקי, אסור היה לבקש; אסור היה להגיד "את זה אינני רוצה"; היה אסור להתחיל לאכול לפני שההורים התחילו; היה אסור ליטול את הכף ליד לפני שמתחילים לאכול; בין מנה למנה היה צריך להוריד את הידיים תחת השולחן ובעיקר אסור היה לנדנד את הרגליים... על זאת הקפידו במיוחד ולא רק למען הסדר הטוב, אלא "שילד אשר מנדנד ברגליו מתים אצלו אבא ואמא".

רחמנות על אמי

אבי לא היה אדם רע, הוא היה אדם קר ובבית היה כאילו זר. דיבר מעט, גם עם אמא וגם עם הילדים. יותר מזה הוא השרה הרגשה של מצב רוח לחוץ. אמא שלי, בסבלה הרב, הזדקקה להתנהגות עדינה, למלת נחמה, וזה לא היה לה. לפני, הילד שלה בן השמונה, היא שפכה את לבה המר. היינו יושבים לעתים קרובות ובוכים, למרות שלא יכולתי אז עדיין לתפוש את מצבה הטרגי ללא קץ. היא היתה שואלת אותי לעתים קרובות: האם אחזיק אותה אצלי כאשר אהיה גדול. כאשר הייתי עונה שכן, זרחו פניה מאושר.

הרבי החדש מלמד לכתוב

חג הפסח חלף ואני התחלתי ללכת לחדר ללמוד אצל הרבי מסלוּצק. הוא אמר לנו להביא נייר, עט ודיו כדי ללמוד לכתוב. זה עשה רושם רב בעיירה. לא היה מקובל שילמדו בחדר לכתוב. המלמדים חשבו את זה לזוטות ושאין לבזבז על זה זמן. הדבר החדש הזה התפרש בעיירה באופנים שונים, לשבח ולגנאי. בין מנחה למעריב ניהלו על זה שיחות ערות בבית המדרש. המלמדים הרבו להתבדח על זה: "הנה המלמד מסלוצק". היו שטענו שהוא בטלן, הוא מתעצל ללמד לכן הוא אומר לילדים לכתוב.

אני מתגלה

פעם אחת, בערב שבת, באתי לבית המדרש להתפלל. ניגש אלי אבי ואומר לי: "מבקשים שתקבל את השבת". דמי קפא בעורקי. מה זאת אומרת?... לבי התחיל לדפוק כמו עם פטישים. אני מנסה לסרב, אך הנה אני כבר עטוף בטלית, חבר'ה נערים דוחפים אותי קלות והנה אני כבר עומד על הבימה. אבוד. אני מוכרח להגיד "לכו נרננה" אך אני עומד נטול נשימה. אני מדפדף בסידור כאילו אינני מוצא היכן הוא ה"לכו נרננה". חבר'ה קונדסים מתחילים להאיץ בי: נו!, נו!, זאת אומרת שאתחיל כבר. מילא, אני מתחיל את המלים הראשונות בקול חנוק. גרוני ניחר. לאט לאט אני משתלט על עצמי. כאשר הגעתי ל"לכה דודי" כבר הייתי רגוע לגמרי. התאמתי מספר מנגינות משירי עם, אותם שמעתי מעניים, אשר היו באים אלינו הביתה כאורחים, ל"מקדש מלך" והחרוזים האחרים. כאשר סיימתי התחילה מהומה בבית המדרש. כאשר ירדתי מהבימה הקיפו אותי כל הנערים והביטו בי כאילו כלל לא הכירו אותי מקודם. מהמבוגרים קיבלתי צביטות אהבה בלחי ואפילו סובבו לי את האוזניים. כולם כאחד עומדים על ידי ומפצירים בי: "המשך להתפלל, מאיפה זה בא לך?"

פעם ראשונה בחיי אני שומע חזן עם זמרים

אצלנו בעיירה לא היה חזן. היה אמנם ר' יהושע השוחט, אשר לעתים קרובות קראו לו "החזן", שסיפר לנו שהוא היה משורר אצל מאיר לידער, אשר את שמו הידהד לפני שבעים שמונים שנה כאחד החזנים הגדולים, אך קול כמעט שלא היה לו. הוא אף פעם לא התפלל בשבתות ובוודאי שלא שר. הוא רק היה מתפלל בימים הנוראים ככל יהודי רגיל... בעיירה היו לאנשים טענות כלפיו: מדוע הוא אינו בוכה בתפילה - "לעורר את העולם עם קולך, עם אמירותיך ובזמרתך אינך יכול", היו אומרים לו, "אז תבכה לפחות בזמן התפילה". הוא היה מתגונן: "תאמינו לי שאינני יכול, לבי שבור, אך לבכות אינני יכול, לא מצליח לי". ברפרטואר שלו הוא דאג לשני מניינים לסליחות, לשלושה בראש השנה ויום כיפור ומארש אחד לשורר לחתן ולכלה תחת חופתם. כולם הכירו את הניגונים ועזרו לו בעת הצורך. גם אני הייתי עוזר לו בימים הנוראים ולכן הוא היה שולח לנו מתנה הביתה לימים האחרונים של סוכות: טחול עם מעי עבה של בקר, שהגיע לו כשוחט. שירי עם לא ידעו אצלנו בעיירה, במלה אחת זו היתה עיירת מתנגדים "מיובשת", נטולת כל עסיסיות של איזה רגש מוסיקלי כלשהו.

ויתרוצצו

התחילה אצלי מלחמה של היצר הרע והיצר הטוב. רציתי לשיר. כוח יוצא מהכלל משך אותי לזה. אך עמדה לפני השאלה, אם מותר ואם לאו. מצד אחד התעוררה אצלי תקווה שאולי החזן ייקח אותי כאחד מנעריו. הרי פעם אחת קיבלתי את השבת אצלנו בשאצק; הרי הייתי עוזר לחזן שלנו בימים הנוראים והייתי הזמר הראשון בשמחת תורה בהקפות. אך מצד אחר היתה ההשפעה של מוסר ספרים עם הסיפורים על הגיהנום והגן עדן, תחת השפעתם הייתי משחר ילדותי והיא עדיין לא נחלשה במאומה. אם אלוהים לא ריחם עלי ונתן להגיע לזה שאשאר בחיים עד אחרי בר מצווה ואהפוך לבר עונשין, אז כבר מוכרחים להיזהר מעבירות עד כמה שאפשר. ניגשתי לראש הישיבה לשאול בעצתו והוא התנפל עלי בצעקות: "איך זה עולה בדעתך, הרי הנך מבטל לגמרי את זמן הלימודים ואתה תסטה מדרך הישר. כל הזמרים הם מופקרים ובריונים גדולים. האם אתה מתאים להתחבר אתם? היזהר והיזהר! אם לא תציית, אגרש אותך מהישיבה". המלים האלה החלישו לזמן מה את החשק שלי לשיר.

אצל החזן מווישניע

ביום ראשון בבוקר הלך החזן, עם בנו, אתי ועם עוד שני נערים מחבורתו, לבית העלמין להגיד "אל מלא רחמים" לכל אלה שעולים לקבר אבות. אנחנו היינו צריכים לענות לחזן ב"באם". היה כמובן שוני בין המבקרים בבית העלמין. לפני בעל בית היה לחזן דרך ארץ, הוא היה נדבק אליו ואנו הצטרכנו להגיד "באם" באורך כפול. אצל מי שאינם נחשבים או נשים עניות, הוא לא היה עושה שום חיזוקים וה"באם" שלנו היה קצר. לעתים קרובות הוא נשנק עוד לפני שהספיק להוציא הגה מפיו. אנו היינו הולכים ככה כל יום לבית העלמין עד אחרי עשרת ימי התשובה.

ארכיון בית לוחמי הגטאות. מר משה קרבץ, מתרגם. תמר וסרמן ופרופ' נתן וסרמן. אליהו הכהן ור' מאמרו: "'על הררי ציון' בחיפוש אחר המנון לאומי" בתוך: לשוחח תרבות עם העלייה הראשונה; עיון בית תקופות (עורכים יפה ברלוביץ ויוסי לנג).

מקור: עיתון הארץ