אברהם קרפינוביץ 2022

ביוני 2022 התכנסנו בית וילנה להקשיב להרצאתו של ד"ר מרדכי יושקובסקי על אברהם קרפינוביץ וההיכרות ארוכת השנים ביניהם, על יצירתו ועל צערו על שלא השכיל להקליט את דבריו. ד"ר יושקובסקי ציטט מכתביו ביידיש ותרגם תרגום סימולטאני לעברית למען הצופים שהיידיש אינה שגורה בפיהם.

כל ימיו בישראל ביכה קרפינוביץ את וילנה ואת היידיש. עבד בהנהלת התזמורת הפילהרמונית וחי בעולם האומנות והמוסיקה. חזר מעבודתו בשעות הלילה והיה יושב וכותב. "מתל אביב של מעלה אני יורד לווילנה של מטה שלנצח תישאר למעלה".

רוב הדמויות שלו היו לאו דווקא אנשי וילנה מהשורה אלא גנבים, פרוצות וקבצנים. כששאלו אותו למה הוא לא כותב על דמויות "נורמאליות" ענה : "מה הוא הנורמאלי? הלא בבורות פונאר כולם היו שווים". המטרה שלו היא שאיזה חוקר יפתח את ספרים שכתב ומול עיניו יקום לתחיה צרור נשמות יהודיות. טועות אבל גם הן חלק מהפנוראמה של וילנה. דמויות פשוטות שבאופן רגיל לא היו זוכרים אותן ואותן אני רוצה להנציח.
בשיחות ביניהם, ד"ר יושקובסקי ביקש שלא ישאיר אותם בפונאר אלא יביא אותן לכאן ועכשיו אבל הוא ענה שזה לא היה מסתדר. הם לא נדבקים לכאן.

דרך הסיפורים של קרפינוביץ, יושקובסקי הכיר את וילנה מבלי שהיה בה לפני כן. נערכו בה סיורים לימודיים לפי הסיפורים. וגם צילמו שם סרט לפי הסיפורים שלו. מקווים להקרין הקרנת בכורה בבית וילנה.

בביקור של מורים ליטאיים בארץ, התברר שלווילנה שלפני המלחמה אין ביטוי רב בספרות הליטאית, ובהגיעם לישראל הם נדהמו לגלות עד כמה היא מונצחת בכתביו של סופר יידישאי.

בווילנה לפני המלחמה נוצרה סוגה ספרותית של סיפור עירוני. סיפור וילנאי. סיפור המשוייך לעיר.
קרפינוביץ נשאל למה הוא רוצה לחזור לווילנה כל הזמן הרי הוא חי כ"כ הרבה שנים בישראל והוא ענה שהגעגועים לווילנה הם שונים. הגעגועים לא קשורים לרצון לחזור לשם פיזית. לא מתגעגעים לרחובות ובתים. אנחנו מתגעגעים לאדם. חוזרים לאלה שידעו לצבוע את חיינו בצבעים מגוונים. נזכרים עם דמעה באותן דמויות יוצאות דופן. גם בסוף שנות בתשעים אני יכול לטייל שם בעיניים עצומות.