אולקייניקי Olkieniki

עיירה השוכנת בנפת טרוקי (טרוק, היום טראקאי) במפגש הנהרות מרצ'אנקה וסולצ'ה. עיר מבצר במאות 13-12. בין ספטמבר 1941 ליוני 1942 הייתה בשלטון ליטא ואז עברה לשליטה סובייטית עד הכיבוש הגרמני ב-23 ביוני 1941.

היהודים הגיעו לאולקייניקי כנראה במאה ה-16הם התפרנסו ממסחר, מלאכה ורוכלות והיו ביניהם סוחרים אמידים שעסקו בעצים וחיטה. בסוף המאה ה-19 התפרנסו יהודים רבים בתקופת הקיץ גם משירותי נופש ואירוח. מייסדי הקהילה היו רובם יוצאי גרודנה ולאורך מאות בשנים נשמר הקשר בין שתי הקהילות ורק בראשית המאה ה-18, על פי החלטת "ועד מדינת ליטא", הוכפפה הקהילה לזו של וילנה והתהדקו היחסים ביניהן. בשנת 1800 נחנך בטקס חגיגי בית הכנסת החדש, שנבנה על מקום המבנה שנשרף.

בקהילה פעלה ישיבה קטנה ו"חברת ש"ס" ליודעי גמרא וכמו כן כמה מוסדות צדקה, כגון "ביקור חולים", "הכנסת כלה " ועוד. תנועת ההשכלה נפוצה בעיקר בקרב הצעירים ונפתחה ספרייה עם ספרים בעברית, יידיש ורוסית.

באולקייניקי נולד בשנת 1874 ההיסטוריון הציוני הנודע פרופסור יוסף קלויזנר (נפטר בירושלים ב-1958).

במלחמת העולם הראשונה הייתה העיירה מרבית הזמן תחת שלטון גרמני אשר פגע ברקמת החיים היהודיים.

בין המלחמות התפתחו חיי הקהילה בתחומי החינוך, מוסדות הצדקה, המלאכה והמסחר. עם זאת מצבם הכלכלי של היהודים היה קשה, בעיקר בעקבות התחרות של השכנים הפולנים וגזרות הממשל הפולני. לפריחה הגיעה התנועה הציונית והתחזקו תנועות הנוער והמפלגות. ב-1920 עלתה קבוצה ראשונה של חלוצים לארץ ישראל וקבוצה שנייה כעבור ארבע שנים.

בתקופת ליטא העצמאית רבו הפליטים שבאו מפולין הכבושה. בזמן השלטון הסובייטי הונהגו הגבלות חמורות על המסחר ושינויים מרחיקי לכת במערכת החינוך, אשר פגעו קשות בחיי היהודים.

ב-23 ביוני 1941 כבשו הגרמנים את העיירה וכבר מן ההתחלה החלו מעשי האפליה וההתנכלות כלפי היהודים. נאסר עליהם ללכת על המדרכות, להחזיק סוסים וכלי רכב, חויבו לשאת טלאי צהוב, לעבוד בכפייה בכריית כבול וכריתת עצים וכדומה. מקביל הוקם יודנראט שחויב לגייס עובדים למשימות השונות.

ב-20 בספטמבר 1941, ערב ראש השנה, רוכזו על פי הוראת מושל מחוז וילנה, הורסט וולף, כל הגברים היהודים ברחבת הבית של מכבי האש. משם הם הובלו לאיישישקי תחת שמירה כבדה ותוך מכות והשפלות. למחרת היום רוכזו גם הנשים והילדים ואף הם הועברו לאיישישקי, כאשר קשישות, חולות וילדים קטנים מובלים בעגלות. כולם, יחד עם יהודים שהובאו מכמה עיירות קטנות מהסביבה, הוכנסו לגרנות ואורוות של הכפר יוריזדיקה (Juryzdyka) הסמוך. יהודי איישישקי הוכנסו לבית המדרש ושם בלילה השומרים הליטאים גזלו מהם נעליים, מגפיים ובגדים והשאירו כמה עירומים. על אף השמירה ההדוקה הצליחו כמה צעירים לברוח מהמקום.

ב-24 בספטמבר, לאחר 60 שעות תמימות ללא מים ומזון, הובאו כל היהודים לשוק הסוסים של איישישקי המוקף בז'נדרמים גרמנים ושוטרים ליטאים חמושים. בבוקר למחרת  בחר ראש המשטרה הליטאית 250 בחורים כשירים לעבודה ואילץ אותם לחפור בורות בבית הקברות הישן. בגמר החפירה הם נורו למוות והושלכו אל הבורות. לאחר מכן נלקחה קבוצה נוספת של 250 בחורים להמשך החפירה של בורות. לקול זעקותיהם הבינו הנאספים בשוק את המתרחש והחלו לרוץ לכיוון הבורות. כאשר באו הגרמנים לבחור קבוצה שלישית תקפו כמה בחורים את השומרים הליטאים וברחו מהמקום, ביניהם דב ליפשיץ וחנישקה מדקשניה. עד הערב נרצחו בבורות כל הגברים ולמחרת כל הנשים והילדים.

מתוך כ-800 יהודי אולקייניקי ערב המלחמה נותרו עם השחרור בקיץ 1944 רק 36 ניצולים – כמחציתם היו ביערות או הסתתרו, והיתר היו פרטיזנים, חיילים בצבא האדום וכמה ששרדו ממחנות ריכוז.