אורי חנוך
אורי חנוך הלך לעולמו ב-1 בספטמבר. האיש, שהיה למופת של מסירות להנצחת קורבנות השואה ומאבק על זכויותיהם, עשה זאת כחבר הנהלת מרכז הארגונים של ניצולי השואה, כיו"ר העמותה להצבת יד לזכר קורבנות לנדסברג-קאופרינג דכאו, כחבר מועצות המנהלים של ועידת התביעות ואיל"ר וכחבר מועצת יד ושם
עשרות רבות של חברים ושותפים לדרך השתתפו בלוויה. אשתו יהודית נפרדה ממנו בדברים מרגשים, ולאחריה ספדו הנכדים, חברים ונציגת העמותה להנצחת קורבנות לנדסברג-קאופרינג דכאו. קולט אביטל, יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, אמרה בדברי ההספד שנשאה כי "קשה לדבר על אורי בלשון העבר. לספר מי הוא היה ומה הוא סימל עבור כולנו. הוא עדיין כל כך חי בעינינו, שקשה להשלים עם העובדה שאנחנו ניצבים כאן היום כדי להגיד לו כמה מילות פרידה. אורי היה אדם רחב אופקים, איש תרבות בכל נימי נשמתו, שאהב את החיים ואת היצירה. הוא ידע להילחם בגבורה ולהישאר בחיים, כי הוא אהב את החיים למרות הטרגדיה הקשה שהוא חווה בשואה. כשריד גטו קובנו ומחנות לנדסברג-קאופרינג דכאו, הוא חווה על בשרו את כל גווני ושיטות הסבל - עבודת פרך, רעב, מכות, השפלות".
בהמשך דבריה סקרה אביטל את קורות חייו הקשים, המרתקים ומלאי התעוזה במהלך השואה. "הוא היה רק ילד בן 13 כאשר הוא ומשפחתו נשלחו לגטו קובנו. כבר אז גויס על ידי המחתרת וסיכן את חייו כאשר גנב רישיונות עבודה כדי להוציא יהודים מהגטו. הוא גם הציל את חיי אחיו, דני בן ה-9, כאשר החביא אותו בזמן אקציה של הנאצים נגד הילדים, ולא הסגיר את מקום המחבוא שלו, גם כאשר החיילים הנאצים הכו אותו עד שהתעלף. אך לא רק את מחנה העבודה לנדסברג-קאופרינג הוא הצליח לשרוד. באפריל 1945, בזמן הפצצה של הכוחות האמריקנים, כאשר הובל לאושוויץ ברכבת בהמות, הוא הצליח להציל את חייו כשקפץ ממנה בזמן ההפצצה, וזאת למרות מצב החולשה הקשה בו היה שרוי לאחר 4 שנות כליה בגטו ובמחנות".
על מה שעבר עליו ועל מה שעשה לאחר עלייתו ארצה, סיפרה: "האינסטינקט החזק מכל של הישרדות הוביל את אורי לשקם ולבנות את חייו מחדש - תחילה כמחנך במחנות העקורים בגרמניה ואיטליה. ביוני 1946 עלה ארצה והיה לחבר בקבוץ אלונים. אי אפשר לדבר על אורי מבלי להזכיר את תכונת הלוחמנות הטבועה כל כך עמוק באופיו – בפלמ"ח, שם סיכן שוב את חייו ואף נפצע, ולאחר מכן, ולאורך כל חייו, במאבקים למען שיפור חיי הניצולים וזכויותיהם, כאן ובחוץ לארץ, ולמען החזרת רכושם הגזול בידי הנאצים והקומוניסטים".
עוד הוסיפה אביטל ואמרה: "אני זוכרת כל כך הרבה פגישות, ישיבות ושיחות עמו כאשר היה לו קשה להשלים עם הדרך בה נוהגת ממשלת ליטא בהערכת והחזרת הרכוש הקהילתי, והיה סבור שצריך להמשיך ללחוץ, להיאבק. זוכרת את המאבק הבלתי פוסק כדי שממשלת בוואריה, עימה קיים קשרים כה הדוקים, לא תאפשר את פרסומו המחודש של 'מיין קמפף'. לפני עיניי חולפות כל כך הרבה תמונות - של אורי עם קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, דורש את זכויות הניצולים, של אורי שמכיר ומבין את דור המנהיגים החדשים של גרמניה ויוצא למסעות הסברה בבתי ספר, של אורי שמוסר, בגאווה ובהתרגשות, את מעיל האסיר שלו למוזיאון דכאו, של אורי שלוחם נגד ביצוע יצירות וגנר בארץ, וכן גם של אורי אוהב האופרה ונהנה כל כך מצלילי המוזיקה. של אורי שהיה נכנס למשרדנו תמיד עם חיוך, הומור ומילה טובה. אני זוכרת את שיחתנו האחרונה, לפני שבועיים, כשצלצל להודיע לי שניצחנו: ממשלת בוואריה לא תאפשר, ככלות הכל, את פרסום 'מיין קמפף'.
"אפשר לספר כל כך הרבה, גם עד כמה יזם ופרץ דרך בעולם העסקים, אך אני רוצה לזכור היום את אורי אוהב האדם. את אורי שכל כך אהב את אשתו, יהודית, והיה כל כך גאה בבנותיו. את אורי שלא הרבה לספר את סיפורי גבורתו, אבל רצה שנדאג לזכור ילד יתום בן 16. ילד ללא משפחה, שהגיע ארצה אחרי השואה והתנדב לפלמ"ח ונהרג בקרב בקריית ענבים. זהו אורי שכל כך אהבנו. קשה לנו להיפרד ממך אורי. אתה תחסר לנו מאוד".
עם היוודע דבר מותו, כתב יוליוס ברמן, נשיא ועידת התביעות: "ליבי נשבר כשנודע לי על מותו של אורי חנוך... כניצול הכיר מקרוב את אימי השואה... וכל חייו היה נציג עיקש של ישראלים ניצולי ליטא, ארץ הולדתו, אך של כאלה גם ממדינות אחרות... הוא היה חבר מועצת המנהלים של ועידת התביעות מאז 2008, והחל מ-2011 שימש כחבר בועדת המו"מ... במסגרת עבודתו עם ה-WJRO (איל"ר - ארגון יהודי עולמי להשבת רכוש) היה במשך תשע שנים הנציג בפועל של ניצולי ליטא במו"מ שהוביל להסכם ב-2011, במסגרתו העבירה ממשלת ליטא 1.1 מיליון דולר לקרן 'הרצון הטוב', שבעזרת ועידת התביעות העבירה פיצויים לכ-2,000 ניצולים ברחבי העולם. במסגרת ההסכם גם הוחלט על תשלום של 53 מיליון דולר לקהילה היהודית בליטא לאורך 10 שנים תמורת הרכוש שנגזל". עוד מספר ברמן, כי באוגוסט 2013, כשנפגש אורי עם הקנצלרית מרקל במהלך ביקורה בדכאו, שאלה אותו: "כיצד אתה יכול לחזור למקום שכזה". תשובתו הייתה: "גם לאחר כל כך הרבה שנים הכאב לא נעלם, הזכרונות של מה שקרה ושל ששת המיליונים ומשפחותינו. הזכרונות לא עוזבים אותנו, אני עדיין חושב על כולם - על אחותי, על בן דודי הקטן. אבל עלינו להמשיך ולחיות".
ביניים: מקובנה לישראל – משואה לתקומה
הוא נולד ב-1928 בקובנה, ליטא, התחנך בבי"ס עברי והיה חבר בתנועת בית"ר. באוגוסט 1941, נכנסה משפחתו לגטו. אורי, שהיה בן 13, החל לעבוד כשליח במשרד העבודה הגרמני. הוא גויס למחתרת ותוך סיכון חיים, גנב תעודות עבודה שאפשרו לרבים, לברוח מהגטו ולהצטרף לפרטיזנים. בזמן אקציות הילדים הסתיר אורי את אחיו בן ה-9 במחבוא, ולמרות מכות רצח שספג, לא הסגירו וכך ניצלו חייו.
ביולי 1944 פונה הגטו והמעטים שנותרו בו אחרי האקציות, הועברו ברכבות משא לגרמניה, בדרך, הורדו הנשים והילדים בשטוטהוף שבפולין. זו הייתה הפעם האחרונה שאורי ראה את אחותו ואמו. הגברים הוסעו למחנה העבודה קאופרינג לנדסברג בדכאו. לאחר מספר ימים נשלחו הילדים שנותרו לאושוויץ וביניהם דני אחיו.
כתוצאה מעבודת הפרך, הרעב והמכות, מצבו של האב התדרדר ובאוקטובר 1944 נשלח לאושוויץ. אורי נותר לבדו וכדי להשביע את רעבונו הרבה באכילת מלח ושתיית מים. הוא התנפח, נחלש ואיבד את הרצון לחיות. במסדר צעד קדימה, תוך ידיעה שזה סופו. עוזריו היהודים של מפקד המחנה שהכירו אותו מהגטו, השתדלו בשבילו והמפקד פקד להוציאו מהמסדר ונתן לו עבודה לנקות את המשרד.
כך התאפשר לאורי להציל את חייו של חברו הטוב חיים קונביץ, שנפצע קשה בתאונת עבודה. רופא המחנה, ד"ר זכרין, נאות להציל את חייו תמורת אספקת טבק למקטרתו, אורי גנב סיגריות וטבק מכיסי הגרמנים שעבדו במשרד תוך סיכון חייו, וחיים קונביץ החלים וניצל.
באפריל 1945 הוצאו הנותרים במחנה ברכבת לדכאו. הרכבת הופצצה, אורי הצליח לקפוץ ממנה ותחת מטר יריות ברח ליער והסתתר, עד לבואו של הצבא האמריקאי. ב-1946, לאחר ששרד את מחנה לנדסברג-קאופרינג דכאו, עלה ארצה עם אחיו דני, שניצל מאושוויץ, בעלייה בלתי לגאלית באוניה "ווג'ווד". הוא התגייס לפלמ"ח ולחם בשורות הגדוד הרביעי, לשחרור ירושלים מהמצור. לאחר מכן שירת כקצין בצה"ל. רוב ימיו היה תעשיין, ומאז שפרש לגמלאות עסק בפעילות ציבורית למען הניצולים. הוא הותיר אחריו אישה, יהודית, והיה אב ל-3 ילדים וסב ל-5 נכדים. ב-2006 היה בין מדליקי המשואה בטקס יום השואה ביד ושם.
יהי זכרו ברוך
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
