איגנאלינו Ignalino

עיירה באזור סווינציאן (שוונציאן). נוסדה בשנות ה-50 של המאה ה-19 וכעבור מספר שנים החלו להגיע אליה יהודים. במלחמת העולם הראשונה שלטו בה הגרמנים במשך שלוש שנים ואחריה, בהמשך למאבקים בין ברית המועצות לפולין, היא נותרה בשלטון פולני.

היהודי הראשון היה שלום לייב גורדון. שמונה משפחות ענפות, כולל זו של גורדון, היוו את הישוב היהודי עד ראשית המאה ה-20. הן עסקו בעיקר במסחר בעץ, מלח ותוצרת חקלאית. תחנת הרכבת ויום השוק השבועי תרמו לפיתוח העיירה ולגידול האוכלוסייה היהודית, אשר החלו לעסוק גם ברוכלות. היהודים התארגנו לקהילה במחצית השנייה של המאה ה-20. מוסד חברתי חשוב היה בית המרחץ, שבו נחתכו הרבה עניינים של הפרט והכלל. ילדים ונערים למדו ב"חדר" ורבים – בנים ובנות – למדו באופן פרטי גם עברית, רוסית וחשבון.

היהודים בין שתי מלחמות העולם:

המלחמה פגעה במקורות הפרנסה של היהודים, אך אחריה חלה התאוששות הדרגתית. נוסדו קופת גמ"ח שסייעה לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה, ו"בנק עממי", שנתן הלוואות נוחות לסוחרים ולבעלי עסקים גדולים. ענף הבשר (ובכלל זה אספקתו לצבא הפולני) והמסחר בתבואה ומוצרים אחרים היו ממקורות ההכנסה הרווחיים של היהודים ורבים הועסקו בזה.

השפל הכלכלי של סוף שנות העשרים פגע קשות במקורות ההכנסה של היהודים, שגם נאלצו להתמודד עם מדיניות האפליה של הממשל הפולני, אשר עם הזמן לוותה בגילויים אנטישמיים. האבטלה בקרב היהודים הגיעה לשיא ורוב הצעירים החלו לעזוב.

למרות המצב הכלכלי הקשה התנהלו בעיירה חיי ציבור ופעילות ציונית ערים, עם סניפים של "החלוץ", "השומר הצעיר" ו"ביתר". לצד הציונים פעלו תאים של הבונד, הקומוניסטים (באופן מחתרתי) ובמיוחד החרדים, שהיה להם משקל רב במוסדות הקהילה.

בית ספר יידישאי יסודי נפתח ב-1919(ומספר תלמידיו הגיע כעבור עשור ל-65) ובנוסף נוסד גם בית ספר עברי, עם ספרייה וחוג לדרמה. לציונים היה גם מועדון ספורט וקבוצת כדורגל.

ראש הקהילה האחרון היה דוד סולובייצ'יק והרב האחרון היה משה אהרון חייט.

בימי מלחמת העולם השנייה:

בין תחילת המלחמה לבין הכיבוש הגרמני ב-2 ביולי 1941 עברה העיירה טלטולים בין השלטון הסובייטי והליטאי ובכלל זה כשבועיים אחרונים של השתלטות המיליציות של הלאומנים הליטאים, אשר פרעו ביהודים. כבר מההתחלה החלו הגרמנים, בסיוע המיליציה הליטאית, לחטוף יהודים לעבודה, להשפיל אותם ולהתעלל בהם. היהודים בעיירה חויבו בכל אותן הגזרות המפלות אשר היו מנת חלקם של אחיהם בכל השטחים הכבושים כמו ענידת טלאי צהוב, איסור ללכת על מדרכות וכולי. תוך זמן קצר הם הועברו לגטו, שהיה סמטה צדדית עם בתים רעועים. לתוכם נדחסו 1,200 איש בתנאי צפיפות איומים וברעב כבד. מידי פעם נכנסו ליטאים לגטו ולקחו ביזה. הגרמנים הקימו יודנראט, שנדרש לטפל בעיקר באספקת כוח עבודה.

ב-27 בספטמבר 1941 הוקף הגטו באנשי ס"ס ובשוטרים ליטאים חמושים. היהודים רוכזו במקום איסוף: הקשישים, החולים והילדים הקטנים הוסעו על ידי עגלות שגויסו מראש מהאיכרים, תוך התאכזרות נוראה למחנה מעבר פוליגאני ( Poligonowo) ואילו כל האחרים הוצעדו לשם ברגל. הם שהו שם, יחד עם יהודים מגטאות קטנים אחרים באזור, כ-10 ימים, וב-7 בנובמבר הם רוכזו ברחבת המחנה ובה נערכה סלקציה: קבוצה קטנה של בעלי מקצוע הועברה לגטו סוונציאן ואילו הנותרים, כ-8,000 איש – מתוכם למעלה מאלף מאיגנאלינו – הובלו קבוצות קבוצות אל מחוץ למחנה, נורו למוות ליד בורות גדולים ונקברו בתוכם, מקצתם בעודם חיים. הבורות כוסו באדמה ובשכבה של סיד. יחידים הסתתרו במהלך הרציחות ועם רדת החשכה נמלטו מהמקום. חלקם מצאו מקלט זמני אצל איכרים, ואחר כך ברחו ליערות בסיועו של שוטר ליטאי מאיגנאלינו.

 היהודים שהובאו לסווינציאן שהו בגטו עד לחיסולו ב-5 באפריל 1943 ואז חלקם הועברו לגטו וילנה ורובם נרצחו בפונאר.

באפריל 1942 הוקם באיגנאלינו מחנה עבודה שעבדו בו כ-150 יהודים מווילנה, סמורגון ואושמיאנה. הוא חוסל על ידי הגרמנים במרץ 1943.

רק כמה עשרות מיהודי איגנאלינו שרדו עד השחרור בקיץ 1944 – קצתם במקומות מסתור אצל איכרים, אחרים כפרטיזנים ביערות ועוד עשרות שברחו לברית המועצות לפני הכיבוש הנאצי.