אידה סברדלוב-קרבצ’וק

בדרכי הגורל

סיפורה של אידה סברדלוב-קרבצ’וק

עריכה: אורלי עמית

סדר, עימוד ועטיפה: ענת אפרת

טל. 5714108 – 03

דואר אלקטרוני: orly–[email protected]

www.storyoflife.co.il

תשס”ח © .2009 כל הזכויות שמורות למשפחת קורן

הקדמה

כל חיי שמעתי מאמי סיפורים מרתקים מתקופת ילדותה, שנראו לעתים לקוחים מתוך איזה מחזה שכתב מחזאי בעל דמיון פורה. חייה גדושים היו סבל ומחסור לצד שמחה ואושר והרבה מזל.

תולדותיה הם עדות חיה להיסטוריה של עם ישראל מתקופת מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו אנו. למרות כל התלאות והכאב שעברה, שמרה אימא על אופטימיות ועל שמחת חיים. בכל מצב היא אומרת את הדבר הנכון ומשרה סביבה אווירה טובה, גם בתקופות קשות.

אימא אוהבת את כולם, את ילדיה את נכדיה וניניה ואת כל האנשים המכירים אותה, וכולם אוהבים אותה. מאז ומתמיד הסתפקה אימנו במועט, והיא מוצאת את אושרה בכל הזדמנות. היום אימא מתגוררת בבית אבות. גם שם מכבדים ואוהבים אותה כולם, מפני שהיא לא נותנת לבעיות בריאות להשפיע על מצב רוחה. למרות המגבלות שלה היא ממשיכה בפעילות רגילה: קוראת עיתונים, צופה בטלוויזיה, משחקת קלפים ועוסקת עבודות יד שאינן מביישות אומנים צעירים.

מצאנו לנכון לעלות את זיכרונותיה על הכתב, כדי שכל בני משפחתה וגם הדורות הבאים ידעו על עברה ואולי גם ילמדו משהו מניסיון החיים שלה.

צביקה קורן רעננה, 2009

פרק א

“את אמנם יתומה, אך יהיו לך חיים ארוכים,” כך התנבאה צוענייה אחת שפגשתי בווילנה. זה היה זמן קצר אחרי שהתייתמתי מאמי. הייתי אז בת חמש עשרה. עבדתי אצל תופרת, והצוענייה הזמינה אצלנו חולצה וחצאית. כיוון שלא היה לה כסף לשלם תמורת הבגדים, היא הציעה, במקום תשלום, לגלות לנו מה צופן העתיד. הסכמנו. היא קראה בכף היד שלי ואחרי שאמרה שיהיו לי חיים ארוכים, היא המשיכה: “את תיסעי לארץ רחוקה. יהיו לך שם תקופות שונות, רעות וטובות. בסוף יהיה לך טוב.” נבואת הצוענייה התגשמה במלואה...

נולדתי בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. תאריך הלידה המדויק אינו ידוע. יש תעודות שרשום בהן שנולדתי ב– 27 במרץ 1916 , ובתעודות אחרות מופיעה שנת הלידה שלי  1915. אמי קראה לי אידה על שם אליהו, אח של אבא, הדוד האהוב על כולנו, שנהרג במלחמת העולם הראשונה. בדיעבד יכולתי להיקרא גם על שמו של אבי. קראו לו מנדל–לייב וברוסית: לובה סברדלוב.

כשנולדתי, אבא כבר גויס לצבא הרוסי ונשלח לחזית. אימא לא קיבלה ממנו שום ידיעה ולא ידעה מה עלה בגורלו, עד שיום אחד הגיעה לידיה חבילה ובתוכה ארוזים חפציו. כך נודע לה שהוא לא בין החיים. כשנהרג אבי, אמי הייתה בהריון ומטופלת בשני ילדים בוגרים: רפאל, וברוסית - פולה, המבוגר ממני בשבע עשרה שנה. הוא סיים סמינר ועבד כמורה למתמטיקה. ורוחל’ה–לאה, המבוגרת ממני בחמש עשרה שנה. אבי מת לפני שנולדתי. לא הכרתיו ולא ידעתי איך הוא נראה. המילה “אבא” זרה לי. מעולם לא השתמשתי בה ולא הבנתי מה פירוש המושג “אבא”. איך מדברים לאבא – לא ידעתי, אך חשתי היטב בחסרונו. חסרונו הכאיב לי וסבלתי מאוד. משחר ילדותי חוויתי אובדן וטרגדיות והרביתי לבכות בסתר. בכיתי בלילות, במיטה, באין רואה. עד היום אני בוכה רק בלילות, אחר כך אני שוטפת את הפנים ואת העיניים כדי שאף אחד לא יבחין. הרבה דמעות שפכתי בסתר, יכולתי למלא אמבטיות, אבל מעולם לא ראו אותי בוכה.

נולדתי בווילנה, בירת ליטא. ב– 1922 השתלטה פולין על ליטא, אחר כך הוחזרה העיר לידי ליטא. לידתי התרחשה בביתו של רופא שקראו לו שבת צמח, הרופא היהודי היחידי שהגיע לגדולה. הוא היה חבר בממשלה הפולנית ומקורב לשלטונות. הוא הועסק על ידי הממשלה המקומית והיה גם פעיל בתנועה הציונית. אותו רופא היה חבר של סבא וידיד קרוב של המשפחה שלנו. הוא וסבי למדו יחד ב”חדר” בעיר פלדבה, בירת אוקראינה, שם גם נולדה אמי. קראו לה פַניה פייגלה (ציפור) בתי הבכורה דרורה קרויה על שמה.

סבא, אבא של אימא, רפאל פייגין היה אמיד. הוא החזיק בבעלותו “ברובוריי” מעין מפעל לייצור בירה משמרים ומחומץ והעסיק הרבה אנשים. אבי עבד כרואה חשבון במפעל, כך הכיר את אמי. הוא הבחין בה יום אחד, כשטיילה בגינה, וצמח ביניהם סיפור אהבה. גם אמי התייתמה בגיל צעיר. אמה נפטרה, ואביה התחתן שנית עם אלמנה, שהביאה אתה בן מבעלה הראשון. האח החורג של אימא יעקב אייזיק אליקים גדל יחד אתם ועזר במפעל, אחר כך נסע לווילנה והתפרנס מסחר בעצים. הוא עשה חיל בעסקיו עד כדי כך שרכש יער משלו. יעקב אייזיק אליקים התחתן עם רוזה. הם חיו בווילנה ונולדו להם שש בנות, שלוש מתו בילדותן, ושלוש בנות: סוניה, רחל ונוסיה נותרו בחיים. יעקב, מהיותו ציוני נלהב, רצה מאוד שבנותיו יעלו לארץ ישראל. הן אכן הגשימו את רצונו.

סוניה הייתה חלוצה. היא עלתה לארץ ב– 1932 והייתה ממייסדות קיבוץ דגניה ב’. אחרי שעליתי לארץ, הרביתי לבקר אותה. רוחה (רחל) הייתה ספורטאית. היא השתתפה במכבייה הראשונה בתחרויות ריצה וקפיצה וכך הגיעה לארץ. היא נישאה וילדה שני בנים. לימים עזבה את הארץ לטובת ארצות הברית. נוסיה נשארה עם הוריה ונקלעה לפרעות שהתרחשו באוקראינה. היא הייתה עדה לטבח שעשו  האוקראינים בהוריה.

שלושת האחיות: סוניה, רוחה ונוסיה גדלו בבית חם ואמיד. הן נהנו מילדות מאושרת ולא חסר להן דבר. ביקרתי אותן לעתים תכופות וקיבלתי מהן נעליים ושמלות לרוב, כנהוג בזמנו להעביר בגדים מהגדולים לקטנים. לימים, כשעלינו כולנו לארץ, שמרנו על קשרים הדוקים.

כשנודע לאמי, שכבר הייתה הרה, על מותו של בעלה לובה סברדלוב, החליטה לעבור לווילנה, כנראה בעקבות יעקב אייזיק, אחיה החורג. בווילנה פגשה את הרופא שבת צמח, שהיה כאמור ידיד משפחה והכיר את אמי עוד בצעירותה. מהיותו מיילד הציע לה שתלד בביתו. לאחר לידתי נאלצה אמי לפרנס בכוחות עצמה אותי ואת אחותי רוחל’ה. רפאל, אחי הבכור, כבר עבד כמורה למתמטיקה. אחר כך הכיר בחורה, גם היא מורָה במקצועה. הם התחתנו ונסעו לרוסיה.

אימא ידעה להסתדר בתנאי מחסור והתברכה בכישרון לעשות משהו מכלום. היא הייתה אישה פקחית ו”בעלבוסטה” (עקרת בית טובה) שהצטיינה בבישול ובאפייה. היא נהגה ללכת למטבח של החיילים, אספה משם קליפות של תפוחי אדמה, רחצה אותם היטב ואפתה מהקליפות לחם, שנחשב בזמנו מעדן כמו שוקולד. אימא חילקה את הלחם בין הילדים, וכולם הודו לה ואמרו: “דודה פיגלה, כמה את טובה.”היו זמנים שהביצים נמכרו בזיל הזול. הגויים הביאו לשוק סל גדול ובתוכו מאה ביצים. אימא קנתה סל ביצים ושק קמח, הכינה מהם חתיכות בצק, רידדה ואפתה מהם אטריות מכל הסוגים ופרפלאך מרובעים, עגולים ויפים, שאותם ייבשה בתנור. חומרים בסיסיים ופשוטים, כמו: ביצים, קמח וקצת מלח אימא אפתה אטריות “לוקשן”, פשטידות ולחמים. בערב הכינה את הבצק מביצים ומקמח, למחרת בבוקר לקחה חתיכת בצק, גלגלה אותו, הוסיפה חתיכות של בצלים קטנטנים, מרחה ביצה ואפתה פיתה, שנקראה “פיתה של סבתא”.

אימא נהגה גם לתפור שקיות מסדין לבן ולהביא לדוד יעקב ולאשתו רוזה. בתוך השקיות שמה שתי כפות פרפלאך, שנחשב מעדן. כולם היללו ושיבחו את מאכליה, ולאחר מותה אמרו “פיגלה איננה ואין לנו פרפאלאך ואין לוקשאלאך.”

זמן לא רב אחרי שנולדתי, חלתה אימא בדיזנטריה, ונאסר עליה להניק אותי. היא חששה שלא תחיה, ומשום שחרדה לגורלי הביאה אותי לביתו של הרופא. השכיבו אותי בערסל בפינת החדר, והרופא נתן לי חתיכת לחם שחור טבול בסכרין וקשור בבד, כדי שאוכל לכרסם ולהשקיט את הרעב. זה היה כל האוכל שלי. בגלל המלחמה אי אפשר היה להשיג חלב וסוכר. יום אחד הגיעה אשתו של הפריץ (אציל פולני, בעל אחוזה) לביתו של הרופא. היא ראתה פעוטה, שוכבת בערסל ומכרסמת חתיכת לחם שחור. נכמרו רחמיה של אשת הפריץ והיא לקחה אותי לביתה, גידלה אותי וטיפלה בי במסירות ובאהבה כאילו הייתי בתה, אף על פי שהיו לה שני ילדים, בת גדולה בשם קטיה, ובן קטן שנקרא יאנק. אשת הפריץ הייתה טובת לב ועשירה מאוד. היא ובעלה חיו באחוזה רחבת ידיים ליד וילנה, ובה חוות סוסים. הרבה אנשים עבדו אצלם באחוזה. היא ניהלה אורח חיים של גויה, אף על פי שסבא שלה היה יהודי, אולי משום כך קיבלתי ממנה יחס מיוחד. גם כלפי אימא נהגה אשת הפריץ בנדיבות. היא שלחה לה עגלה עמוסה מצרכים וכל טוב: עצים להסקה, לחם וקמח מלח, סוכר ושאר מוצרי מזון, שלא ניתן היה להשיגם בכל רחבי וילנה. אשת הפריץ לא הסתפקה בכך. היא הזמינה את אימא ואת אחי ואחותי להתארח אצלה, והורתה להכין לאימא מטעמים שאותם בישלו בסירים מיוחדים והגישו לה בצלחות ובסכו”ם נפרדים, כיוון שאימא הייתה דתייה ושמרה על כשר. אימא הכירה תודה לאישה שהיטיבה עמה. היא שארה באחוזה, בישלה והכינה מאכלים נפלאים לבני משפחתה ולכל הפועלים הרבים שעבדו באחוזה. בחצר ניצב שולחן ארוך וספסלים סביבו, ומרחוק אפשר היה להריח את ריח הבורשט הלביבות והפשטידות שאימא אפתה לכולם. אשת הפריץ טיפלה בי יפה ודאגה למלא את כל צרכיי. בהיותי בת שלוש בערך באה צוענייה לכפר. היא ראתה אותי מסתובבת לבד והחליטה לגנוב אותי (תופעה נפוצה בזמנו). היא נתנה לי בובה מסמרטוטים וכך פיתתה אותי ללכת אתה. למרבה המזל ראתה אותנו אחת השכנות והתחילה לצרוח. הצוענייה ברחה. אשתו של הפריץ נבהלה והזהירה אותי שלעולם לא אלך עם אדם זר. אשת הפריץ אהבה אותי מאוד, ואני אהבתי אותה כמו את אימא, ואולם האידיליה לא נמשכה זמן רב. מגפה של טיפוס השתוללה ברחבי אירופה והפילה קורבנות רבים. הפריץ היה הראשון שנדבק במחלה ומת, ואני אחריו. חליתי קשה כל כך שבקושי נשמתי. הייתי על סף מוות. הרופא שהגיע התקשה להבחין אם אני נושמת ושאל: “האם עודנה בין החיים"? כשהרימו אותי, התלתלים הבלונדיניים היפים שלי נשארו על הכר. הפכתי קירחת. במשך שבוע ימים קדחתי. חום גופי הגיע לארבעים ושתיים מעלות. אשת הפריץ טיפלה בי במסירות ובאהבה רבה. בביתה היה תנור גדול לבישול ולאפייה ומתחתיו מעין כוך שבו תרנגולות הטילו ביצים. כל אחד יכול היה לזחול ולאסוף ביצים. כשהרמתי ביצה, הגויה אמרה ששברתי אותה והכריחה אותי לשתות את תכולתה. לא יכולתי לאכול בכוחות עצמי והיא האכילה אותי למרות מצבי החמור, ונדבקה במחלה. אני בדרך נס החלמתי והיא נפטרה מהמחלה.

לאחר מותם של הפריץ ואשתו נשארנו, אני הקטנה ושני היתומים: יאנק בן השבע, וקטיה שהייתה בת חמש עשרה בלבד, לבד באחוזה. קטיה נאלצה להיכנס לנעלי הוריה ולנהל בכוחות עצמה את האחוזה הגדולה. יאנק ‘הפליק’ לי מדי פעם, אבל קטיה אהבה אותי כמו אחות. כשהשתוללה מחלת הטיפוס באחוזה, נשארו אמי ואחותי בווילנה. אימא באה מדי פעם לבקר והביאה לנו אוכל. פעם הביאה בייגלה בשביל יאנק ובשבילי. הוא אכל במהירות את חלקו, אחר כך אכל את שלי והשאיר לי פירורים. אימא בישלה לנו דייסה ומזגה בתוך צלחת מפח, שאותה הביאה מתנה, ועליה מצוירות תמונות של פרחים וכלבים. יאנק ניסה לאכול את הדייסה מהצלחת שלי. רבנו ושיחקנו ביחד. אימא באה לאחוזה וטיפלה בנו. כשחלתה גם אחותי בטיפוס אימא טיפלה בה ולא יכלה להגיע לאחוזה. לא הרגשתי בחסרונה, כיוון שקטיה ויאנק טיפלו בי והיו כרוכים אחריי. קטיה אהבה אותי כאילו הייתי אחותה הקטנה, ואני אהבתי אותה יותר מאשר את אימא. כשהחלימה אחותי, אימא באה לאחוזה. היא לא ראתה אותי ושאלה: “איפה אידיצ’קה?” קטיה ויאנק שחששו שאימא תיקח אותי מהאחוזה, אמרו לה שאני לא בין החיים. אימא בכתה ואמרה: “אני רוצה לראות את אידיצ’קה ".  "היא חלתה ומתה,” אמרו לה שני הילדים באכזריות, “ואת אפילו לא באת לבקר.” אימא לא רצתה להאמין. היא בכתה וצעקה ודרשה לראות אותי, שום דבר לא עזר. הילדים אמרו לאימא שקברו אותי. “אז איפה הקבר?” אימא צעקה, “אני רוצה לראות את הקבר.” "לכי הביתה,” אמרו לה, “ואל תדברי, אחרת נביא משטרה.”

אימא שפחדה פחד מוות, חזרה לביתה אבלה ולכל אחד הייתה מספרת, כשהיא ממררת בבכי: “בתי אידל’ה מתה קברו אותה, אני אפילו לא יודעת איפה. גם בעלי נהרג, ואני לא יודעת איפה הוא קבור".

באותו זמן הייתי רחוקה מהאחוזה. לא ידעתי שאימא חיפשה אותי ולא העליתי בדעתי שאמרו לה שמתתי. קטיה ויאנק הביאו אותי לדוד, האח של אימא שלהם. הוא גר במרחק של כמה שעות נסיעה בעגלה רתומה לסוס. הרבה ילדים היו בביתו הם דיברו ביניהם פולנית ורוסית ובבית דיברו גם יידיש. גרתי בבית הדוד יחד עם כל הילדים. אחרי שבוע רציתי הביתה ולא רצו להחזיר אותי. בכיתי ואמרתי: “אני רוצה לקשיה (התכוונתי לקטיה). התגעגעתי אליה מאוד והתרגלתי לישון במיטה גדולה ונוחה יחד עם הפריצה.אחרי זמן–מה החזירו אותי לאחוזה. זמנים קשים הגיעו.רעב ומחסור שררו בכל רחבי המדינה. קטיה ויאנק הצעירים התקשו לנהל את האחוזה הגדולה ולשלם שכר לעובדים. הם נאלצו למכור סוסים ופרות ושאר פריטים וחפצי ערך כדי להתקיים.

פרק ב

יום אחד ביקרה באחוזה בת דודה של הילדים. קראו לה סטפניה ורומלט. היא הייתה נשואה לאדם אמיד וחשוכת ילדים. כשראתה אותי החליטה לקחה אותי אליה לווילנה. קטיה כבר נישאה. היא התחתנה בגיל שבע עשרה וילדה בת. הייתי בת חמש כשחזרתי לווילנה, יחד עם אמי המאמצת החדשה. קראתי לה “אימא”. היא ובעלה אהבו אותי מאוד הם פינקו אותי, העתירו עליי מכל טוב, אוכל בשפע וטיולים. קנו לי שמלות מהודרות ושלחו אותי ללמוד בבית ספר פולני בווילנה. הייתי יפה, בעלת תלתלים בלונדיניים ואף סולד, ועם השם אידה סברדלוב טעו כולם לחשוב שאני נוצרייה ושאלו את אמי המאמצת: “מאיפה לקחת ילדה כזאת יפה"?

אמי המאמצת התגאתה בי מאוד, ואני שמחתי בביתה והרגשתי טוב, עד אשר חלתה. בא רופא יהודי, בדק אותה והחליט להזריק לה זריקה. כשהלך למטבח לחטא את המזרק במים רותחים, הבחין בי. ישבתי בצד עצובה. הוא הסתכל עליי ואמר: “הבת שלך דומה ליהודייה". היא הודתה שאני לא בתה הביולוגית וסיפרה לו איך התגלגלתי אליה. אבל היא לא סיפרה לו את כל האמת, אולי משום שלא ידעה מה באמת קרה. היא אמרה שאמי שכחה אותי באחוזה והיא מגדלת אותי כאילו הייתי בתה.. הרופא הסתכל עליי ופסק, “אין ספק שהיא יהודייה,” והוא פנה אליי ושאל: “אולי את זוכרת איך קוראים לאימא ולאבא שלך ולבני המשפחה?" אמרתי: “לאימא שלי קראו פניה ושם המשפחה הוא סברדלוב והיה לי אח בשם פולה ואחות רוחל’ה. אהבתי אותם מאוד. הרופא רשם את פרטיי ופרסם את הסיפור האישי שלי בעיתון המקומי. עשרות הורים שבנותיהם נעלמו במהלך המלחמה באו לראות אותי. הפכתי להיות ילדה מבוקשת. כל מי שהגיע הסתכל עליי וצעק, “זאת הבת שלנו". הגיעו בני זוג שהיו משוכנעים שאני בתם האבודה, ופרצו בבכי וזוג אחר טען בתוקף: “שאני בתם שנגנבה בהיותי בת שנה" ואני התעקשתי: “לאימא שלי קראו פניה ולאחותי רוחל’ה. גם אימא שלי קראה את הסיפור בעיתון, והתעלפה. היא הייתה משוכנעת שאני קבורה עמוק באדמה. היא הגיעה זיהתה אותי מיד, ואני זיהיתי אותה. “אידל’ה, קום צו מיר" (בואי אלי) היא ביקשה ופרשה את זרועותיה, ואני בשום אופן לא רציתי ללכת אליה. בשבילי היא הייתה זרה. התחבאתי מאחורי הסינר של האישה שגידלה אותי ונתנה לי כל טוב. אימא שבה לביתה שבורה ואבלה. היא גייסה את יעקב, אחיה החורג, לעזרה. הוא, כאמור, עשה חיל בעסקיו וגר בשכנות אלינו. אני אפילו שיחקתי עם בנותיו ולא ידענו שיש בינינו קשר משפחתי. יעקב שכר עורך דין ובצו בית משפט נקבע שאני חייבת לחזור לאמי הביולוגית. הצטערתי מאוד. החזרה לבית אימא לוותה במשבר גדול. אמי הייתה דתייה מאוד, הקפידה בקיום מצוות וידעה בעל פה את כל התפילות. השכנות נכנסו לברך “לְבָנה בראש חודש” ולהתפלל שלושה ימים בתשרי, ואני לא הבנתי מילה וחצי מילה. למדתי בבית הספר הפולני ולא היה לי שום קשר ליהדות. כמוני היו עשרות ילדים שבמהלך המלחמה הביאו אותם לכנסיות או החביאו אותם אצל משפחות נוצריות, ואחרי המלחמה חזרו לבית הוריהם. החזרה להורים הביולוגים לוותה בקשיים ובמשברים גדולים מלבד משבר הזהות נגזר עליי לחזור לביתה של אלמנה. זה היה בית קטן ועלוב של שני חדרים, ואני הלוא התרגלתי לחיות בבית גדול ומפואר, ואחרי שהעתירו עליי שפע ומותרות התקשיתי להתרגל לדלות, לעוני, למחסור. אחותי רוחל’ה התחתנה בגיל שבע עשרה עם אלמן, אב לילד המבוגר ממנה בשנים רבות. זמן לא רב לאחר נישואיה מת בעלה מהתקף לב, והותיר את אחותי לטפל בילד שלו ובבתם המשותפת אהובה, שנולדה חודשים ספורים לאחר שאביה נפטר. הילד הועבר לרשות סבתו, אימא של אמו. התינוקת נשארה אתנו. לאחותי הייתה חנות קטנה למוצרי דסקית, שלא הספיקה לפרנס את ארבעתנו. אחי פולה התחתן ונסע לרוסיה, שם נולדו לו שלושה ילדים. לא הכרתי אותם. הוא התכתב עם אחותי. כיוון שלא ידעתי לכתוב ולקרוא ברוסית, לא יכולתי לשמור אתו על קשר..

פרק ג

בווילנה למדו ארבע שנים בבית ספר עממי, אחר כך המשיכו התלמידים לגימנסיה. כשגרתי אצל הפולנייה, הספקתי לסיים שתי שנות לימוד. כשחזרתי לאימא, המשכתי שנתיים נוספות בבית הספר העממי, ואחרי שסיימתי, נשלחתי ללמוד בבית הספר אורט. למדתי שם מקצועות חיוניים כמו: תפירה, רקמה וסריגה. הידע שלי בתפירה הביא לי מאוחר יותר, תועלת רבה. כשלמדתי באורט, הלכתי לתנועת הנוער העובד, כמו כל הצעירים. הילדים בווילנה לא הסתובבו ברחובות. כולם הלכו לאחת מתנועות הנוער, וכל הפעילות החברתית התנהלה במסגרת זו. המפגשים התקיימו בבית הכנסת, פעמים או שלוש פעמים בשבוע, בשעות הערב. במשך שנה - שנתיים חיינו בצמצום ובחוסר כול כמעט, עד שאימא חלתה בסרטן. היא ידעה שימיה ספורים וביקשה שיגידו קדיש אחריה. אחותי רוחל’ה כתבה מכתב לרב של וילנה וסיפרה לו שאימא עומדת למות. הרבי איתר את אחי פולה שלימד מתמטיקה בבית ספר תיכון ברוסיה, וביקש ממנו שיבוא להגיד קדיש, אחי סירב. הוא הודיע לרב שאסור שידעו שהוא יהודי, לכן הוא מבקש שישכור מישהו שיגיד קדיש אחרי אימא. הייתי בת שתים עשרה כשאימא נפטרה, ועליי הוטלה המשימה הנוראה, להגיד קדיש. אמרתי קדיש יחד עם בת השכנים. אביה שהיה הטייס הראשון בחיל האוויר הפולני נהרג בטיסת אימון. בנו של אחד המתפללים בבית הכנסת נהרג בפרעות בחברון ב– 1928. האיש ששכל את בנו אמר: “יש קדיש פשוט ויש קדיש רבני.” אני ובת השכנים למדנו להגיד בעל פה קדיש פשוט, והוא אמר על בנו קדיש רבני. וכך עמדנו שלושתנו זקן מסכן ששכל את בנו, ושתי יתומות אומללות אוחזות בדש מעילו, ושלושתנו בכינו והזלנו דמעות, וכל הקהל מסתכל. מאז כל שנה ביום פטירתה אמרתי קדיש אחרי אימא, עד שקיבלתי מחזור, והרבי אמר “מספיק".

אחרי מותה של אמי עברתי לגור אצל הדוד יעקב ועבדתי אצל תופרת ששמה בלה. יום אחד נכנסה צוענייה לחנות וביקשה לקנות חולצה וחצאית. כיוון שלא היה לה כסף לשלם, הציעה לנו להגיד לנו עתידות תמורת הבגדים, והסכמנו “אין לך ילדים,” היא אמרה לבלה, התופרת, “אבל אל תדאגי, כי יהיו לך בקרוב.” אמנם נולדו לבלה כמה ילדים, כדברי הצוענייה. אחר כך פנתה הצוענייה אליי וביקשה את כף היד שלי. היא התבוננה בה ואמרה: “את יתומה מאב ומאם, אבל יהיו לך חיים ארוכים. את לא תישארי זמן רב במקום הזה, את תיסעי למקום לא רחוק, אחר כך תיסעי לארץ רחוקה. יהיו לך שם תקופות שונות, רעות וטובות, אבל בסוף יהיה לך טוב". נתנו לצוענייה את החולצה והחצאית, והיא הלכה לדרכה אבל דבריה הדהדו בראשי עוד הרבה זמן, ולבסוף התקיימו במלואם... במקביל לעבודתי כתופרת הצטרפתי לתנועת ה”חלוץ הצעיר" שסיפקה לי מסגרת חברתית. ה”חלוץ הצעיר” הייתה תנועה עולמית של צעירים יהודים שהוקמה במזרח אירופה הקבוצה הראשונה קמה באודסה ב– 1905 וקיבלה תנופה גדולה בזכותו של יוסף טרומפלדור שקרא לצעירים יהודים להצטרף ל“חלוץ” ואחר כך לעלות לארץ ישראל ולהקים בה מדינה יהודית. ב– 1921 נוסדה בצ’כוסולובקיה תנועת “החלוץ העולמית”. במסגרת התנועה קיבלו הצעירים הכשרה לקראת עלייתם לארץ. ההכשרה לעבודה ולהתיישבות נעשתה בחוות מיוחדות שהוקמו ברחבי פולין, רוסיה ורומניה. במסגרת הפעילות בתנועה נהגנו להיפגש בערבים, בתדירות של שלוש פעמים בשבוע ולבלות בחברת ילדים וילדות שידעו טוב עברית. בזכות כך למדתי את השפה. כמו כל חניכי התנועה הצטרפתי גם אני לחוות הכשרה לקראת העלייה לארץ, כשהמטרה הייתה להתיישב בקיבוץ לכן נקראה החווה קיבוץ הכשרה. זה היה ב– 1932 בהיותי בת שש עשרה. הקיבוץ נמצא על יד ורשה במקום שנקרא גרוחוב. גרוח בפולנית פירושו אפונה.( היו שם סוסים, פרות ותרנגולות. חייתי שם כשנתיים, יחד עם עוד כמאתיים נערים ונערות, רובם גילאי שש עשרה עד שמונה עשרה, מתוכם כמאה וחמישים נערים וכחמישים נערות.

הבנים עבדו קשה מאוד. לבנות לא הייתה כל כך הרבה עבודה רובן עסקו בתפירה, ואני הלא למדתי לתפור. תפרתי חזיות ותחבושות לווסת. תיקנתי חולצות לחברים, לאחד נקרעה החולצה מתחת לזרוע, לאחד נוצר קרע בכיס או במכפלת. מלבד תיקונים תפרתי גם בגדים חדשים מהמכנסיים הקרועות והבלויות של הבחורים. פרמתי את התפרים, אחר כך כיבסתי גיהצתי וחתכתי את הבד. בד של זוג מכנסיים הספיק לכמה חצאיות. אספתי חלקי בדים ותפרתי מהם כיסים וחגורות או חולצות. מסמרטוטים הצלחתי לתפור בגדים יפים, לפיכך ביקשו כולם את חברתי.

מלבד זאת עבדתי כחובשת. בתחום הזה רכשתי ידע ומיומנות עד כדי כך שהייתי יד ימינה של האחות. מתוקף תפקידי ליוויתי את החולים מהקיבוץ לבית החולים העירוני בוורשה. כיוון שידעתי פולנית טוב, ורוב החברים לא דיברו פולנית שימשתי כמתרגמת. קיבלתי את התרופות בשבילם, רשמתי כמויות, מינונים והנחיות רפואיות, עד שאני עצמי נהייתי חצי רופאה, אפילו רכשתי מיומנות בכוסות רוח, התרופה המקובלת בזמנו. הרבה בחורים קיבלו שברי קילה, כשהרימו עצים או משאות כבדים. אחד החברים שהגיע מווילנה שימש כחובש. הוא עשה עיסויים, ואני טיפלתי בהם בכוסות רוח. אחר כך מרחנו משחה, נתנו להם תה לשתות וכדור אספירין כדי שיזיעו למחרת קמו והלכו לעבוד. ככה טיפלנו זה בזה. גם המזון היה משותף. מי שבאו מבתים עשירים חילקו את האוכל שקיבלו מהבית. המזון המקובל בפולניה היה דייסה שחורה, מאכל עממי וזול המורכב משיבולת שועל. אנחנו קנינו את כל אותם מאכלים זולים ובישלנו לכל החברים. פעם קנינו שק כוסמת ובישלנו סיר שלם של כוסמת, בלי מלח, והבחורים אכלו וביקשו עוד. בקיבוץ הכשרה טיפחנו חיי שיתוף וחברה. נהניתי במיוחד מחברת צעירים בני גילי ומהעובדה שהיה לי חבר. קראו לו שמוליק רבינוביץ. הוא נולד למשפחה עשירה. היו לו שש אחיות ושלושה אחים. בילינו הרבה ביחד. אהבתי אותו מאוד. היה אתנו בהכשרה בחורצ’יק בשם יוסל’ה, לימים ראש עיריית עכו. אביו היה חייט שהוליד שלושה עשר ילדים. אני זוכרת אותו כאדם מפולפל וחריף, בעל ידע ובקיאות בתלמוד ובתורה. הוא עבד כמנהל אספקה. במסגרת תפקידו נסע לוורשה, קנה כמה שקי קמח, ושילם תמורתם בהמחאה שעליה כתב: “אִיך יוסל מקיבוץ גרוחוב.” אחר כך באו הסוחרים עם הצ’ק לקיבוץ כדי לגבות את הכסף. התפוצצנו מצחוק. פעם יוסל הרים שני ארגזי עגבניות וקיבל ‘קילה’ (שבר). החובשת הביאה לו בקבוק חם, שלא עזר. גם הטיפול המסורתי שלנו לא ריפא אותו. הוא סבל מאוד ונשך את היד מרוב כאבים. לבסוף ניתחו אותו.

כשעלינו לארץ הצטרף יוסל לקיבוץ רמת הכובש. הוא התחתן עם בחורה נהדרת מהקיבוץ. הם עברו לעכו. יוסל כאמור נבחר לראשות העיר. הוא למד ערבית במהירות ודיבר ערבית כמו ערבי. הערבים אהבו אותו מאוד. הוא נחשב כראש עיר אהוד על כולם.

פרק ד

אחרי שנתיים בהכשרה קיבלנו את הסרטיפיקטים (אישורי העלייה). עלינו לארץ עשרים חברים. שמוליק, החבר שלי נשאר. הוא התגייס לצבא הפולני ושירת כפרש. זה היה ב–   8 בדצמבר 1933 . לאחר נסיעה ארוכה ברכבת מפולין הגענו לנמל טרייסט באיטליה, על חוף הים האדריאטי, יחד עם כאלף חלוצים מהם חמש מאות דתיים, חובשי כיפות. הפער בינינו הורגש היטב. הם התפללו ואכלו טשולנט בשבת, ואנחנו רקדנו הורה הם צעקו שאנחנו מחללים את השבת, ואנחנו צחקנו. ב– 6 בינואר 1934 , אחרי שבעה ימי הפלגה, הגענו לנמל חיפה שלחו אותנו לבית עולים בבת גלים. עברנו שם במשך שישה ימים בדיקות רפואיות מקיפות, כולל בדיקות עיניים, אוזניים אף וגרון. לכל אחד פתחו תיק רפואי, וכל בעיה או מחלה שהתגלתה, נרשמה בתיק האישי, כדי למנוע תביעות רפואיות עתידיות. אצלי, למשל, גילו שקדים בגרון. בתיק הרפואי שלי רשמו שאני סובלת משקדים נפוחים, כדי להסיר אחריות מקופת חולים, אם במקרה אזדקק לניתוח, אבל הבעיה חלפה מאליה. מבית עולים הפנו אותנו לכל מקום שדרשו בו ידיים עובדות.

אני ושלושה חברים מגרוחוב נשלחנו לקיבוץ שפיים שהוקם על הגבעה בהרצלייה ג’, היום יש שם תחנת משטרה. במשך שנה חייתי בקיבוץ. באותה תקופה לא היה שם אף בית, רק צריפים ואוהלים ורפת בנויה. כיוון שהקיבוץ החזיק שלושים וחמישה ראשי בקר, פרים ופרות, שהיו כנראה חשובים מהחברים בנו להם מבנה, ואנחנו גרנו בצריפונים. גם חדר האוכל נבנה מצריף, וגגו עשוי פח מחורר. אם ירדו גשמים בזמן הארוחות טיפות המים נכנסו לצלחת והרטיבו לנו את הראש. זאת הייתה תקופה קשה, אבל התרגלתי לעבוד כמו חמור להסתפק במועט ולאכול את מה שיש. מכל ענפי המשק אהבתי במיוחד לעבוד בפרדס. נהניתי ללכת בין עצי הפרי, אוחזת ביד אחת סולם וביחד אחת מזמרה. זה היה פרדס צעיר, ואחד הבחורים לימד אותי לעשות הרכבה לאחר ששותלים את העץ, פוצעים את קליפה, מחברים ענף של עץ הדר מסוג אחר, מורחים במשחה וקושרים ברפיה ככה הרכבנו בין שני סוגי עצים, למשל על עץ תפוז הרכבנו ענף של קלמנטינה. והיה עץ אחד שהרכבנו לו שלושה סוגי פירות: תפוזים, אשכוליות ולימונים. אחרי ההרכבה סיידתי את הגזעים במברשת. נהניתי מאוד מעבודתי בפרדס, אלא שזאת הייתה עבודה עונתית לתקופת החורף. בקיץ נשלחתי לעבוד בבית הילדים ובמכבסה, עד שקיבלתי אקזמה איומה בגלל חומרי הניקוי. הרופא ה’ייקה של הקיבוץ ציווה עליי: “לעבוד עם שולחנות על כפפות" הוא התכוון לומר: לעבוד על שולחנות עם כפפות. אך גם הוא, כמו כל ה’ייקים’, התקשה מאוד להשתלט על העברית. שיבושי השפה שלו הצחיקו אותנו.

כשנזקקתי לבדיקות רפואיות או לסידורים, נסעתי לתל אביב. בהזדמנות ביקרתי את רחל, הבת של הדוד יעקב, האח החורג של אימא. רחל, כאמור, הייתה ספורטאית. מגיל צעיר שיחקה כדורסל. היא הגיעה לארץ כדי להשתתף במכבייה של שנת 1933 ונשארה. היא הכירה במכבייה בחור בשם אבּוּש והתחתנה אתו. הוא בנה גגות רעפים, והיא עבדה בבית חרושת עלית. הם התגוררו בדירת חדר ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב, ליד שוק בצלאל. פעם, כשהגעתי לתל אביב כדי לעשות זריקה נגד מלריה, ביקרתי אותה. זה היה בחמישי בערב. רחל אמרה: “הייתי כל כך רוצה דג ממולא לשבת". הלכנו לשוק, קנינו דג חי, בשר עוף וירקות, קנינו גם ביצים ושאר מצרכים. עמוסות כל טוב חזרנו לדירתה, ואני בישלתי מרק, דגים ממולאים וקציצות על פתילייה. אחר כך ביקשה שנאפה לה עוגה. ניגשתי לשכנה, ביקשתי וונדרטוף (סיר פלא) ואפיתי עוגה שיצאה מצוין. הכנתי גם צימס, כמו שאכלנו בבית. ערכנו הכול על השולחן וירדתי למטה. בדיוק בא אבוש בעלה של רחל, מהעבודה. הוא הריח את ריח התבשילים עוד בחדר המדרגות, וכשנכנס ראה את השולחן עמוס כל טוב ומעדנים. כיוון שלא היה אז מקרר, ביקשה רחל ממנו שיביא קרח שאותו שמו בתוך קערה כדי לשמור על האוכל. אחרי כמה ימים קיבלתי ממנה הודעה: “אידל’ה, אבוש מחכה שוב פעם להריח אותך.” היא התכוונה לומר שהוא מתגעגע לאוכל שלי אבל לא יכולתי להגיע. הנסיעה באוטובוס משפיים לתל אביב עלתה עשרה גרושים ולקיבוץ לא היה כסף. כשנשלחתי לראות רופא בתל אביב בגלל האקזמה בידיים תפסתי טרמפ באוטו משא של הקיבוץ שיצא לתל אביב בכסף שקיבלתי לנסיעה קניתי חתיכת בד פרחוני. ביקשו ממני חמישה עשר גרושים. הסברתי שאני קיבוצניקית ויש לי רק עשרה גרושים כששמע המוכר שאני מקיבוץ, נתן לי חתיכת בד נוספת בצבע כחול, כדי לקשט את השמלה. באתי לרוחה, הלכנו לרחוב קינג ג’ורג’ וקנינו בד נוסף. לשכנה הייתה מכונת תפירה נכנסנו אליה ותפרתי שמלה לרוחה, ולבעלה תפרתי גטקס וחולצות. הוא שמח כל כך וביקש חולצות נוספות. אמרתי לרוחה: “תכיני בד ובהזדמנות כשאבוא לבקר, אתפור לך שמלה.” תמיד עזרתי לה ככל יכולתי. רוחל’ה אהבה לרקוד, לאכול במסעדות, לבלות, ובעלה אבוש איש טוב לב, עבד קשה כמתקין גגות רעפים, כדי לספק את רצונותיה.

לפני המלחמה הספיקה רחל לבקר את הוריה בווילנה. היא נסעה עם שלוש שמלות שתפרתי לה. העוזרת כיבסה וגיהצה את השמלות, אחר כך תלתה אותם על קולב, הן נראו יפות כל כך שרחל לא הכירה את השמלות שלה. כשחזרה שאלה “של מי השמלות?” העוזרת אמרה, “את לא זוכרת? זה שלך.” הרבה זמן צחקנו על כך. כשחזרה רוחל’ה לארץ, היא אמרה שבפולניה “המצב זיפת.” זו הייתה הפעם האחרונה שראתה את הוריה...

בהיותי בשפיים גויסתי כמו כולם להגנה. לבשנו מכנסיים ארוכים ומצאנו מקומות מסתור, בין קוצים ושיחים, להתאמן בהם. עוד בקיבוץ בפולין לימדו אותנו להשתמש באקדח וברובה, לפרק ולנקות כלי נשק ולירות. האימונים האלה עזרו לנו מאוד. כשהגענו לשפיים כבר ידענו להשתמש בנשק. מלבד זאת קיבלתי תפקיד של קשרית, משום כך למדתי את שפת המורס. בלילות, בערבי שישי ובשבתות, במקום לצאת לבלות נשלחנו לעמדת השמירה שנמצאה על מגדל המים, כדי לשמור מפני הערבים בסידני עלי, שלא ייכנסו בשערי הקיבוץ. על אף הקשיים נהניתי מאוד מהאווירה בקיבוץ ומהחיים החברתיים, אם כי עמוק בלב התגעגעתי לשמוליק, החבר שלי שנשאר בפולין. חיכיתי לו, משום כך לא יצרתי קשרים רומנטיים, וכולם אמרו לי: “אידה את טיפשה, את צעירה ונחמדה, עכשיו יש לך סיכוי להכיר מישהו. מי יודע מתי הוא יחזור"? הקשבתי לקול ההיגיון. חיזר אחריי בחור מצרפת, חבר בתנועת “החלוץ הצעיר”, שבא לארץ כדי להשתתף במכבייה. קראו לו שארל. הוא נדבק אליי ולא נתן לי לזוז. לאן שהלכתי, הלך אחריי.

שארל גדל במשפחה אמידה. אביו שלח לו מידי פעם חמש מאות פרנקים, סכום נכבד בזמנו, שאותם המיר ללירות. הלירה הייתה שווה אז הרבה מאוד כסף, ושארל פינק אותי; נסענו יחד לתל אביב, או שהלכנו ברגל עם כמה זוגות מהרצלייה לאורך החוף עד תל אביב. נכנסנו לקולנוע, ישבנו בבית קפה רקדנו והצטלמנו על רקע הים והשקיעה היפה כל כך . שארל אהב אוותי, אבל אני לא אהבתי אותו. לבי היה שייך לשמוליק, ששירת עדיין בצבא הפולני וכתב לי מכתבי אהבה מלאי געגועים, ואני עניתי על מכתביו ולא כתבתי דבר על המחזר הצרפתי שלי שרודף אחריי. שמוליק כנראה הרגיש. בזכות שארל יכולתי לעזור לאחותי רוחל’ה, שנותרה לבדה בווילנה עם בתה אהובה. מאז שעליתי לארץ שמרתי אתן על קשר של מכתבים. במכתביה סיפרה לי אחותי שהיא חלתה והיא מתקשה מאוד לפרנס את עצמה ואת בתה. מכתביה העציבו אותי והכאיבו לי מאוד. נהגתי לייבש פרחים ועלים ולשלוח אותם לאהובה, שהראתה אותם בגאווה לחברים שלה, וכולם קינאו בה שיש לך דודה בארץ כשסיפרתי לשארל על אחותי שנשארה בווילנה עם בתה, הוא גילה נדיבות ונתן לי כסף כדי לשלוח להן. הכסף הזה עזר להן מאוד. בזכותו יכלה אחותי לקנות אוכל ובגדים לה ולילדה. העובדה שיכולתי קצת לעזור הייתה בשבילי חשובה מאוד...רוחל’ה, אחותי, לא שרדה את מלחמת העולם השנייה. היא נשלחה יחד עם בתה אהובה למחנה ריכוז ליד ברלין. אחותי נרצחה, בתה שרדה את התופת. לאחר המלחמה הכירה אהובה את אברהם, שברח בזמן המלחמה לרוסיה ובסיומה חזר לפולין כדי חפש את בני משפחתו. אהובה ואברהם נפגשו במסגרת קיבוץ שהוקם בפולין לניצולי שואה שהכשיר אותם לעלות לארץ. הם התחתנו וכשעלו לארץ באניית מעפילים נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו לקפריסין, שם נולדה בתם הבכורה רוחל’ה. בשנת 1948 , לאחר שהבריטים עזבו, הם עלו לארץ והתיישבו בבית ערבי נטוש בשכונת ג’בליה ביפו, שם נולדה בתם השנייה מרגלית. אהובה ובעלה נפטרו בשנת 2000 . שתי בנותיהן רחל ומרגלית מתגוררות בהרצלייה.

פרק ה

שארל, המחזר שלי, לא נשאר זמן רב בשפיים. הוא הגיע באשרה של תייר וכשפג תוקפה חזר לפריז, שם התגוררו אביו ושש אחיותיו הבוגרות. אמו נפטרה בזמן לידתו, ואחיותיו גידלו אותו. מהיותו בן הזקונים זכה לפינוקים וגדל כמו נסיך הוא לא נקף אצבע בבית ואסור היה להגיד לו מילה ואולם בקיבוץ עבד שארל קשה מאוד, כמו כולם. הוא נשלח לעבוד בפלחה, בפרדס ובכל מקום שנזקקו לידיים עובדות הוא לא בחל בשום עבודה. הוא אכל אתנו מרק וחתיכות לחם מאותה קערה, ולא העלינו בדעתנו שהוא ילד מפונק. אביו ואחיותיו ששלחו לו כסף חשבו שהוא מתקיים מההקצבה שלהם. הם לא העלו בדעתם שהוא עובד בפרך. אחרי שחזר למשפחתו בצרפת, שלח לי שארל מכתבים ותמונות והזמין אותי לבקר בפריז. אלא שאני הייתי במעמד של נשואה. היו אלה נישואים פיקטיביים, כדי לקבל סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ). הבריטים הנפיקו סרטיפיקטים בכמות מוגבלת וכל סרטיפיקט ניתן לזוג. על רקע זה התפתחה תופעה של נישואים “על הנייר” לצורך הסרטיפיקט. רב מיוחד בעיר שלנו בפולניה השיא את אותם צעירים כדי לאפשר להם לעלות אחרי שהגיעו לארץ, בני הזוג התגרשו זה מזה. בן הזוג הפיקטיבי שלי שעבד כחייט, היה יחד אתי בקיבוץ בפולניה, והוא הכיר היטב את שמוליק. כשהגענו לארץ, הוא לא הסכים לשחרר אותי. הוא טען שהוא ייתן לי גט רק אחרי ששמוליק יגיע. הוא רצה לכבול אותי ולהבטיח שלא אתחתן עם אחר. התמזל מזלי וה’פיקציה’ שלי הכיר בחורה שאחיה גר באמריקה, ואז הוא בא אליי ואמר: “אידה, אני רוצה להתחתן ולנסוע לאמריקה. אני מבקש גט.” הסכמתי והלכנו לרבנות. להפתעתנו הרבה הערימו עלינו קשיים. חמש פעמים דחו אותנו ואמרו, “תעשו שלום בית ותחיו בשלום.” אמרתי: “רבי אנחנו לא התחתנו בכלל". אל תהי חוצפנית,” צעק עליי הרבי וגירש אותנו כמו כלבים. הם חשבו שאנחנו משקרים. בכיתי ואמרתי, “אני לא זזה מפה עד שנקבל גט.” לבסוף נתנו לנו.

נחשבתי כישראלית לכל דבר, כשקיבלתי דרכון אנגלו–פלשתינה על מנת לנסוע לצרפת. זה היה ב– 1938 . שארל שלח לי כרטיס נסיעה במחלקה ראשונה באנייה. על סיפון האנייה הכרתי בחורה נחמדה מאוד מירושלים, שנסעה לבקר את אחיה בפריס. התיידדנו ונוצרה בינינו חברות חזקה וקרבה גדולה כאילו היינו אחיות. במשך כל ההפלגה לא נפרדנו ההפלגה בהתחלה עברה בנעימים, אך בלב ים פרצה סערה האנייה התנדנדה כמו קליפת אגוז. הצלחות גלשו מהשולחנות והמזלגות נפלו על הרצפה. חברתי ואני אחזנו זו בזו ופחדנו פחד מוות. יחד אתנו באנייה נסעו גדוד חיילים ששירתו בסוריה, שהייתה אז בחסות צרפת. החיילים חזרו לביתם. היה ביניהם חייל מהעיר אלזס, שבה התגוררו הרבה יהודים, לכן אותו חייל ידע לדבר יידיש. הוא טיפל בי ובחברתי, הביא לנו מים קרים ואוכל ונתן לנו גלויות לכתוב לכל מי שנרצה. הגענו בשלום לנמל מרסיי, משם נסענו, חברתי ואני, ברכבת לפריז. שארל כבר חיכה לי בתחנה. גם אחיה של חברתי והגיס שלה באו לקבל את פניה. שארל הביא אותי לביתו והכיר לי את בני משפחתו. אחיותיו הנשואות גרו בשכנות והחזיקו בבעלותן חנות בגדים. הן עיצבו ותפרו את הבגדים, ואילו שארל ואביו ישבו בחנות ומכרו. הם אמנם לא היו גבירים, אבל התפרנסו בכבוד. שארל, כאמור, גדל כבן תפנוקים. כשישבנו לאכול והיה חסר משהו על השולחן, הוא לא זז ממקומו ולא נקף אצבע. אחיותיו שירתו אותו ולא נתנו לו לקום. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו: “שארל’ה, בטוריה יכולת לעבוד? לכבס את הגרביים שלך ואת המכנסיים ולגהץ יכולת?” והוא אמר בצרפתית: “היא משקרת, זה לא נכון, גם שם לא עשיתי כלום.” קמתי ואמרתי: “בקיבוץ הוא סחב ארגזים מלאים בתפוזים הוא עלה על עצים והוריד תפוזים, הוא עבד כמו סוס עם טורייה,” והם בכלל לא ידעו מה זה טוריה. ציירתי והסברתי להם שזה כלי חפירה. הם נדהמו לשמוע שהבן המפונק שלהם חפר בורות בטורייה כדי לשתול עצים ועבד בפרדס ובכל עבודה קשה. שארל הכחיש ואמר: “על מה את מדברת?” הוא לא רצה לקלקל את התדמית. בבית התייחסו אליו כאל נסיך.

שארל ביקש שאביא לו מהארץ “וונדרטוף”, סיר פלא לעוגות ופודינג, זה מה שהוא אהב. הבאתי את הסיר ואת הפודינג ואפיתי עוגות בשבילו ובשביל כל בני המשפחה, שאהבו אותי מאוד והבטיחו לי כל טוב, בתנאי שאשאר בפריז. “אני מעדיפה לחיות בארץ ישראל,” אמרתי, “פה אני לא יכולה לחיות הרחובות הצרים של העיר, הבתים הגבוהים והאפורים השמיים הכהים, הגשם הטורדני, הנודניק, שאינו חדל, וכל האפור מסביב עשה לי מצב רוח רע. התגעגעתי לארץ, לים לבתים הלבנים, לרחובות המרווחים, הפתוחים. אמרתי שאני רוצה הביתה. אבל בני משפחתו של שארל לקחו את דרכוני ואני הסתגרתי בחדרי ובכיתי מרוב געגועים כיוון שהשלמתי עם העובדה ששמוליק, החבר שלי בפולין נשאר בצבא ולא חזר, הודעתי לשארל שאני מוכנה להתחתן אתו, אבל בארץ. “אם אני מתחתנת אתך בפריז, אני מאבדת את האזרחות הישראלית שלי.” לא רציתי לוותר על האזרחות הישראלית שלי. עבדתי קשה כדי להשיג אותה. למזלי פג תוקף הוויזה שלי. ביקשתי משארל שיאפשר לי לחזור והבטחתי שאחכה לו בארץ ישראל. נפרדתי ממנו בהקלה ולא העליתי בדעתי שלעולם לא אראה אותו יותר...

זה היה באמצע אוגוסט 1939 . ב– 1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה. בפריז כבר נשבו רוחות מלחמה. מגויסים ואנשי צבא מילאו את המטרו ואת הרחובות, ועל גגות הבתים העמידו תותחים כדי לקדם את מטוסי האויב. בדקה התשעים עזבתי ונסעתי למרסיי. הספקתי לתפוס את האנייה האחרונה מריה פאשא”, שהפליגה מנמל מרסיי והגיעה לחופי הארץ. בין נוסעיה היה פרופסור ינקלביץ’ מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה מבוגר אמנם, אבל התחברתי אליו שוחחנו, אכלנו ביחד וטיילנו על הסיפון על סיפון האנייה היה גם גדוד חיילים שהפליגו לסוריה, בהם חייל שחור, גבר נאה מאוד בעל עיניים שחורות וגדולות שנטפל אליי ורצה שנתחתן. כיוון שהתחברתי לפרופסור ביקשתי ממנו שיגיד שאני בתו. פעם, כשישבנו לאכול, ניגש אלינו החייל השחור. הוא שוחח עם הפרופסור בצרפתית ושאל אם אני בתו. “כן,” אמר הפרופסור, “ולבת שלי יש חתן בישראל.” כך חמקתי מזרועותיו של החייל השחור .

הגורל, שניתב את חיי, הציל אותי מציפורני הנאצים. שארל ובני משפחתו לא שרדו. שמעתי על כך לאחר שהסתיימה המלחמה מפי בחורה שפגשתי בפריז בשם חסידה. כמוני גם היא באה מהארץ והתחתנה עם ליטאי יליד קובנה, שהיגר עם הוריו לפריז. הם פתחו שם חנות מכולת. רבים מיהודי פריז קנו אצלם, כך הכרנו. חסידה ואני התיידדנו. הרבינו להיפגש, לשוחח ולבלות ביחד. דיברנו בינינו בעברית, וחסידה סיפרה לי שהיא מתגעגעת מאוד לארץ, בייחוד לאחיה ולאמה שנשארו בישראל. כיוון שהייתה נשואה ואם לילדה קטנה והחזיקה בבעלותה חנות מכולת משגשגת, היא לא יכלה לעזוב. יום אחד התפרסם בעיתון שמקרינים שלושה סרטים מארץ ישראל. בעלה של חסידה שעבד במכולת רכש כרטיסים לחסידה ולי. חסידה התעכבה להשכיב את בתה. כשהגענו האולם כבר היה מלא מפה לפה ואי אפשר היה להיכנס. למרבה ההפתעה הכרתי את הסדרן שעמד ליד הדלת. הוא הגיע מהארץ. כשראה אותי שאל בפליאה: “אידה, מה את עושה כאן" ? "באתי לראות את הסרט,” אמרתי והצגתי את חסידה בפניו אמרתי לו שהיא אחותי. אני תיכף אפנה לכם מקום,” הוא אמר והביא שני כיסאות קטנים, העמיד אותם בשורה הראשונה, ליד המסך, ואמר לנו לשבת. בסרטים הקרינו תמונות מארץ ישראל. הראו שם את נמל תל אביב שרק נבנה, את קיבוץ עין חרוד, את הכינרת והציגו נופים מרהיבים מהגליל. כולם ישבו מהופנטים למסך. איש לא זז ממקומו. חסידה ואני שהכרנו חלק מהמקומות, בכינו מרוב התרגשות ומנוסטלגיה. כשפרצה המלחמה, היא, בעלה והילד הסתגרו בתוך המכולת. הם נעלו את הדלתות, הגיפו את התריסים ורוב הזמן התחבאו ולא יצאו. היה להם מלאי של מזון, כך שרדו את המלחמה. כשפגשתי אותה, לאחר שעלתה לארץ עם בנה ובעלה, סיפרה לי חסידה על גורלם הטרגי של שארל ושל בני משפחתו שלא נשאר מהם שריד וזכר..

פרק ו

ערב מלחמת העולם השנייה חזרתי לארץ. העדפתי להישאר בתל אביב ולא לחזור לשפיים. רחל ובעלה אבוש שגרו כאמור בדירת חדר ברחוב קינג ג’ורג’ בתל אביב עזרו לי למצוא עבודה ומקום מגורים. במשך הזמן נולדו לרחל ולאבוש שני בנים עמי ויעקב, שנקרא על שם סבו שנרצח בווילנה. לימים נסעו רחל ואבוש ושני בניהם לאמריקה. עמי, הבכור, חזר לארץ, ויעקב נשאר באמריקה.

הימים ימי מלחמת העולם השנייה, ואותי גייסו להגנה. סבלנו ממחסור חמור בנשק. מעטים קיבלו אקדחים או רובים ואנחנו פשוט אלתרנו. הוצבנו אותי בעמדות שהוקמו על גגות תל אביב. הנשק שלנו כלל: פחי מים, כמה פרימוסים רוגטקות וארגזים מלאים אבנים ובקבוקי זכוכית שאותם ניפצנו לשברים. כך תכננו לקדם את הצבא הגרמני: לשפוך מים רותחים על ראשם של חיילי האויב ולהכות בהם בעזרת שברי זכוכיות ורוגטקות. זה הנשק הקטלני שעמד לרשותנו. כשפלשו הגרמנים ליוון והגיעו עד גבול מצרים כמעט, האיום נראה קרוב ומוחשי מאוד. פחדנו פחד מוות מהאפשרות שהגרמנים יכבשו את בארץ וביחד עם הערבים, בעלי בריתם יחסלו אותנו. למזלנו נחלו הגרמנים תבוסה בקרב אל עלמיין, ב– 4 בנובמבר 1942.

בעקבות תבוסתם נאלצו לסגת. האיום הוסר ולא היה קץ לשמחתנו. כולם יצאו לרחובות בשירה וריקודים, ואנחנו רקדנו על הגגות עם הרוגטקות והזכוכיות, שנותרו ללא שימוש. השמחה נמהלה בעצב ובכאב כשנודע לי מה עלה בגורלו של שמוליק, החבר שלי מההכשרה בפולין. שמוליק כזכור התגייס לצבא הפולני ושירת כפרש. כשפרצה המלחמה, הוא ערק מהצבא, מכר את הסוס שלו, ובכסף שקיבל קנה אוכל, בגדים ורובה. יחד עם כל הציוד חזר לגטו ורשה והצטרף לחברו הטוב מרדכי אנילביץ’, שהיה יחד אתנו בתנועה. את הסיפור הזה שמעתי מפי חבר הכשרה שעלה לארץ בתום המלחמה והתיישב בקיבוץ רמת הכובש. הוא סיפר לי על אומץ לבו ועל עוז רוחו של שמוליק שהשתתף במרד גטו ורשה ונהרג שם. זה סיפורו של שמוליק שנולד למשפחה עשירה ויכול היה לחיות חיים נוחים וטובים, אלמלא בחר להשתתף במרד. הוא נמצא בגליציה, על גבול רומניה, משם אפשר לחצות בקלות את הגבול לרומניה, ולהגיע באנייה לארץ, אבל שמוליק בחר לעזור לחבריו ושילם על כך בחייו. גם ששת אחיותיו ושלושת אחיו ניספו ...

המצב הכלכלי בארץ בתקופת המלחמה היה קשה. שררה אבטלה, רבים לא מצאו עבודה. בחנויות הורגש מחסור במוצרי מזון. העשירים יכלו להרשות לעצמם לקנות מצרכים במחירים מופקעים. למי שלא היה די כסף, לא קנה. למזלי לא סבלתי מחסור. חזרתי לעבוד כמטפלת אצל משפחה שעבדתי אצלה במשך תקופה קצרה, לאחר שעזבתי את שפיים ועוד לפני שנסעתי לפריז. בני הזוג עלו מווילנה. הוא עבד כאדריכל, סיים את המחזור הראשון בטכניון, והיא עבדה כמורה להתעמלות. גרתי בביתם, בשדרות רוטשילד 79 (היום נמצא שם בנק). אחרי שתים עשרה שנים נולד להם בן בשם מוסיק, ואני טיפלתי בו, לימים התמנה כפרופ’ באוניברסיטה.

אחרי כשנה, ב– 1940, עברתי לעבוד אצל יעקב ושרה סטרוד וטיפלתי בבן שלהם עדי. לסטרוד היה בית דפוס גדול, שהעסיק כשמונים פועלים ליד התחנה המרכזית הישנה. הם הדפיסו בעיקר ספרים וגם תוויות שהודבקו על גבי התפוזים. בית הדפוס נמצא בקומת המרתף, מעליו היו כמה חנויות וכן בנק ומסעדה ששירתה את הפועלים של כל האזור. המבנה כולו היה בבעלותו של סטרוד, אדם עשיר שהתמנה מאוחר יותר לתפקיד קונסול כבוד של תאילנד. הוא נסע לתאילנד לעתים קרובות כדי לייבא נייר. תאילנד הייתה אחת המדינות שייצרו נייר בכמויות גדולות ובעלויות נמוכות, וסטרוד הביא אוניות מלאות גלילי נייר, שאותם שיווק בכל רחבי הארץ. סטרוד חיבב אותי מאוד. לימים, כשהתחתנתי, הוא הילווה לי חמש מאות לירות כדי לקנות דירה. גם אשתו שרה הייתה נחמדה מאוד. אביה לימד צרפתית בגימנסיה הרצלייה. הוא היה המורה הראשון לצרפתית בגימנסיה הרצלייה, אחר כך היה מנהל יקבי ראשון לציון. שרה שסבלה מטרומבוזה בשתי הרגלים, הפילה את הוולד שלה בחודש השמיני. היא שכבה בבית החולים כמה חודשים. במשך כל אותה התקופה טיפלתי בה ובעדי, הבן שלה. שרה סטרוד נפטרה לפני שנים רבות ועם עדי נשארתי בקשר. היום יש לו שלושה ילדים.

אחרי תקופה מצאתי חדר נעים אצל משפחה אמידה בשם דננברג. הם גרו בדירה מרווחת מאוד של ארבעה חדרים ברחוב שטנד 3, סמוך לרחוב דיזנגוף. לאישה קראו שושנה לבעלה יעקב והיו להם שלושה בנים. מדי פעם שמרתי על ילדיהם וטיפלתי בהם. הרגשתי שם כמו בת–בית. בימי שישי נהגו יעקב ושושנה דננברג לצאת למפגש חברתי עם עיתונאים, ואני שמרתי על ילדיהם שנקשרו אליי ואהבו אותי מאוד. כשבאו אורחים להתארח בבית המשפחה, פיניתי את חדרי והלכתי לישון בחדר של אחד הילדים. הם התייחסו אליי כאילו הייתי אחותם הגדולה. בייחוד נקשרתי לאבי, הבן הצעיר. גידלתי אותו כמו אימא. לפני שהלך לישון הוא צעק: “אידה, פיפי”. לקחתי אותו לבית שימוש, אחר כך הוא חיבק ונישק אותי, אמר “לילה טוב” לכולם, ואני ליוויתי אותו לחדרו השכבתי אותו לישון. לימים שירת כשומר ראש של דויד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון.

פרק ז

באחד מימות החורף של שנת 1946 חליתי די קשה. סבלתי מנפיחות בבלוטה בבית השחי כתוצאה מזיהום כנראה ונחלשתי מאוד. כשהחלמתי, נסעתי לבית הבראה בקיבוץ מעלה החמישה. אחד מחברי הקיבוץ התאהב בי ולא נתן לי מנוחה. גם אחרי שחזרתי לתל אביב, הוא הופיע. הוא איתר את הכתובת שלי ברחוב שטנד והביא אתו שקיות של אגסים ופירות אחרים שגדלו במעלה החמישה.

באחד מביקוריו סיפר לי הקיבוצניק על חבר שלו בשם מוטק’ה קרבצ’וק שגר בתל אביב, והוא הפגיש בינינו. מוטק’ה נדלק עליי ולא עזב אותי לרגע. הוא אף הירבה לטלפן לבית משפחת דננברג, המקום היחיד כמעט בכל תל אביב שהיה בו קו טלפון. מוט’קה חיזר אחריי בלהט, ואני נעניתי לחיזוריו. הרבה בחורים ביקרו אותי בחדרי אצל משפחת דננברג, אבל הגברת דננברג התרשמה ממנו במיוחד ואמרה לי: “תיקחי אותו. הוא בחור עצמאי ומצליח בעבודתו.” מוטק’ה עבד כצלם. הוא הסתובב בשפת הים עם המצלמה שלו והרוויח יפה מאוד ...

מרדכי–מוטק’ה נולד ב– 1912 בעיר ברנביץ, שהייתה בחסות פולין, אך האזרחים, בהם בני משפחתו של מוטק’ה, היו נתינים רוסים. היו לו תשעה אחים ואחיות. אביו נפטר כשמלאו לו חמש. אמו האלמנה, שהייתה אישה מיוחדת במינה, נאלצה לטפל בעשרה ילדים. על אף העוני וקשיי הפרנסה היא ניהלה את הבית בצורה יוצאת מן הכלל. היא הקפידה על סדר וניקיון ועל חינוך ילדיה ושמרה על מסגרת מגובשת של המשפחה. מרדכי נשלח ללמוד בחדר וידע עברית ורוסית על בוריין, כולל כתיבה, דיבור וקריאה. מגיל צעיר גילה כישרון בעבודות עץ ונגרות וגם בצילום. הוא החזיק ציוד וכלים ועבד כנגר וצלם כדי לעזור לאמו להתפרנס. הוא הצטיין בשתי המלאכות (הוא לא היה הכישרון היחיד במשפחה. אח אחד שלו יוסף שהיה גאון במתמטיקה וראש תנועת בית”ר ) הרוזיוניסטים בברנביץ ואח נוסף בשם מאיר שגם היה מראשי תנועת בית”ר ותלמידו של זאב ז’בוטינסקי.

ב– 1934 ארגנה תנועת בית”ר קבוצת צעירים מהסביבה כדי לעלותם לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי. אחיו מאיר צירף את מרדכי לקבוצה, הם עזבו הכול ועלו לארץ דרך נמל טריאסט שבאיטליה. תושבי ברנביץ כינו את מרדכי “משיגינע” (המשוגע) כיוון שעזב בית חם ונסע לפלשתינה הרחוקה והלא מיושבת. בדיעבד הסתבר שצדק. הוא ואחותו הבכירה היחידים מכל בני המשפחה שניצלו מציפורני הנאצים. (אחותו התחתנה ונסעה עם בעלה לרוסיה, הרבה לפני פרוץ המלחמה). הסירה שהפליגו בה מנמל טרייסט הייתה רעועה. היא לא עמדה בתלאות המסע וטבעה. בדרך נס ניצלו הנוסעים והמתינו בלי אוכל ובלי מים, עד שהגיעה סירה אחרת שלקחה אותם לחופי הארץ. הם הגיעו מותשים, מלוכלכים ומלאים בכינים. ליד נמל חיפה תפסו אותם הבריטים, נתנו להם אוכל ומים ורצו לשלוח אותם חזרה לפולין, אבל הנוסעים העקשנים זרקו את האוכל לים וסירבו להפליג. הבריטים הובילו אותם לבית המעצר בעתלית. קרובי משפחה של מרדכי, שלום ודבורה קרושנסקי שגרו בארץ, סייעו לשחרר אותו מהמחנה ולקחו אותו אליהם לתל אביב. מרדכי, שהיה חרוץ מאוד ובעל תושייה, מצא תוך כמה חודשים עבודה כצלם. הוא עבר לגור ברחוב פינסקר בתל אביב והתחיל לעבוד ב”פוטו פיסקר”, שם פיתח את כישורי הצילום שלו. הוא הסתובב עם מצלמתו בחוף ימה של תל אביב מרכז הבילויים באותה תקופה, והתפרנס בכבוד מעבודתו. באחד הימים פגש מוטק’ה חבר מברנביץ בשם ראובן רבינוביץ שעבד כשוחט. הם שכרו ביחד דירה ליד בית העירייה הישן. ב– 1943 שכר מוטק’ה צריף רעוע בן שני חדרים ליד רחבת  "הרברט סמואל”, על חוף ימה של תל אביב, ומצא שני דיירי משנה לשניהם קראו ראובן. אחד היה בנאי, ואחד צייר. שלושתם גרו ביחד עד שמרדכי ואני התחתנו.

ראובן הבנאי אהב מאוד לאכול. כשהתעורר החשש שהגרמנים יפלשו לארץ, הוא נתקף בהלה. בלי להסס מכר דירה שהייתה לו בתל אביב, ובכסף שקיבל הצטייד בכמויות עצומות של מצרכי מזון, שימורים ומאכלים יבשים, אם במקרה יכבשו הגרמנים את הארץ ויהיה מחסור. אבל הגרמנים לא הגיעו לארץ, והצריף נותר מלא קופסאות שימורים שנאגרו. עד 1948 אכלנו את מצרכי המזון שראובן קנה וצחקנו עליו שהוא "אכל את הדירה".

לאחר המלחמה, כשהגיעו הניצולים מברנביץ’, רובם פרטיזנים שברחו ליערות, נודע למרדכי שכל בני משפחתו נרצחו. אריה חברו הטוב, סיפר לו כי חבר אחר לקח מבית אמו תמונות ועוד כמה חפצים כדי להביאם למרדכי, אך למרבה הצער והבושה הוא נסע לארצות הברית, וכל החפצים נעלמו. למרדכי לא נשארה אף מזכרת מבית אמו, להוציא כמה תמונות. הידיעה על גורלם של בני משפחתו הכתה את מרדכי בהלם. מהיותו טיפוס שקט ומופנם הוא לא דיבר כמעט ולא סיפר על בני משפחתו. את כל הסיפורים שמעתי מחבריו שהכירו את המשפחה שלו בברנביץ. מרדכי התגייס לשורות האצ”ל. יום אחד פרצו לצריף שלו וגנבו את כל רכושו, שכלל ציוד יקר, מצלמות ובגדים. אפילו את המגהץ לקחו. כשנודע לו שהגנבים היו חבריו מהאצ”ל הוא ניתק את קשריו עם הארגון.

פרק ח

ב– 26 במרץ 1946 עמדנו מרדכי ואני מתחת לחופה. שלוש מאות אורחים הגיעו, רבים מהם קרובי משפחה וחברים של מרדכי. החתונה נערכה בביתם של שושנה ויעקב דננברג שארגנו את כל האירוע. הם קנו לי שמלת חתונה ודאגו לשפע של כיבוד ומעדנים, בתקופה שבקושי ניתן היה להשיג קמח וסוכר בחנויות. אביה של שרה סטרוד שניהל את חברת היינות “כרמל ראשון”, הביא יינות. גם סטרוד וגם דננברג היו נחמדים והעתירו עליי מתנות לרוב. לאחר נישואינו עברתי לגור בצריף הישן והמוזנח של מרדכי ברחוב אלנבי פינת רחוב טרומפלדור, ליד רחבת הרברט סמואל, קרוב מאוד לים. ראובן הצייר נשאר לגור אתנו. אני הפסקתי לעבוד והקדשתי את עצמי לעבודות הבית: בישול כביסה וניקיון. נוסף על כך עזרתי למרדכי שצילם על חוף הים. מרדכי קנה אופנוע “הרלי דוידסון” גדול מחייל בריטי שחזר לאנגלייה. הוא רכב עליו בגאווה רבה ברחובות תל אביב הקטנה, עד שיום אחד התהפך האופנוע, והוא נפל על הכביש. בעקבות התאונה אמרתי למרדכי: “או אני או האופנוע.” הוא בחר בי, מכר את האופנוע וקנה בכסף מקרר. במשך שנים צחקו בני המשפחה על הבחירה שלו.. מהר מאוד נכנסתי להיריון. סמוך למועד הלידה הרגשתי לא טוב. בעלי הזעיק את פרופסור מרכוס, שהיה רופא נודע. הוא אבחן שהעובר במצוקה ושקיימת סכנה לחייו והורה להביא אותי מיד לבית החולים הדסה בתל אביב. בבית החולים תקפו אותי צירים קשים במיוחד והכניסו אותי לחדר הניתוח. כיוון שהעובר שקל ארבעה קילוגרמים, החליטו ליילד אותי בניתוח קיסרי, אבל התינוק נולד מת. נוסף על כך קיבלתי הרעלת דם. במשך חודש ימים שכבתי במיטה קודחת מחום. הייתי על סף מוות. באותה תקופה עוד לא גילו את האנטיביוטיקה והלעיטו אותי בכמויות עצומות של סולפה. איבדתי דם, סבלתי מתשישות, והפרופסור, מנהל המחלקה, שנכנס לחדר כדי לבדוק אותי, שאל: “היא עוד חיה?” כולם חשבו שאני עומדת למות, כך גם הרגשתי. מרדכי היה משוכנע שהוא איבד גם אותי. בשביל שנינו זה היה אירוע טראומתי.

שנה קודם לכן ילדה שושנה דננברג תינוקת מתה. כולם אמרו שכנראה נדבקתי ממנה. באותה תקופה אירעו מקרים רבים של לידת תינוקות מתים, ומה הפלא? התנאים הסניטאריים בחדרי הלידה היו גרועים ביותר, לא הקפידו על ניקיון ועל חיטוי של כלי הניתוח. הכול מסביב נראה מלוכלך. אני עצמי שכבתי על מצעים מטונפים מדם ולא יכלו להחליף אותם כיוון שסבלתי מכאבים איומים. אי אפשר היה לגעת בי. אחרי כמה שבועות התאוששתי ובעצת הרופאים נכנסתי שוב להריון. הפעם ילדתי בבית החולים בלינסון. קיבלתי טיפול אישי ומסור. הגניקולוג, ידיד טוב של יעקב סטרוד, עמד לצידי וליווה אותי במשך כל הלידה. הלידה של דרורה עברה בקלות, אבל היא נראתה מכוערת כמו מפלצת. הראש שלה היה נפוח, מכוסה שערות שחורות שהסתירו את כל הפנים. לא ראו את העיניים ולא ראו את האף, רק פה מאוזן לאוזן. דרורה בכתה וצעקה כל הזמן. אמרתי לאחות: “מה הדבר הזה שילדתי?” לא רציתי לקחת אותה מבית החולים, והאחות אמרה: “היא תהיה יפה יותר ממך". היא צדקה. תוך חודש השתנו מראה פניה. השיער נשר העיניים נפתחו, דרורה קיבלה עיניים כחולות ופנים לבנות. היא הפכה תינוקת יפהפייה. דרורה נולדה בלילה של ה– 21 בינואר 1948 , בעיצומה של מלחמת העצמאות, בדיוק בלילה שבו נהרג יונתן, בעלה האהוב של סוניה. סוניה, הייתה הבת הבכורה של דוד יעקב. למרות היותה ילדה מפונקת עלתה לארץ ב– 1932 במסגרת תנועת גורדוניה, תנועת נוער ציונית חלוצית. התנועה הוקמה בגליציה ב– 1925 ודגלה בהגשמת הציונות באמצעות חינוך ועבודה על פי משנתו של א”ד גורדון. סוניה הצטרפה להכשרה במקום שנקרא גדניה, על גבול גרמניה פולין, בקרבת הים. היא עבדה בבית חרושת לסרדינים אחר כך עלתה עם כל הקבוצה לארץ. הם התיישבו בהתחלה ברחובות, משם עברו לקיבוץ דגניה ב’ שבעמק הירדן, סמוך לכינרת. גרעין הקיבוץ מנה כארבעים חברים. רובם התחתנו זה עם זה וסירבו לצרף חברים חדשים. מאוחר יותר קלטו עולים חדשים מאמריקה לעתים תכופות ביקרתי את סוניה בדגניה ב’. היא התחתנה עם צבי, חבר שלה מההכשרה, בחור גבוה, יפהפה ובעל עיניים כחולות. נולדה להם בת בשם דינה ב– 1938, שנה אחרי שדינה נולדה, נשלח צבי מטעם הסוכנות להולנד, להדריך בני נוער יהודים. באותה עת נפרדה סוניה מצבי וחזרה לחבר הקודם שלה, שהכירה עוד בפולניה, בחור מקסים בשם יונתן, והתחתנה אתו. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים. כשחזר צבי לדגניה, מצא את סוניה נשואה לאחר. מהיותו גבר יפה תואר הוא לא נשאר לבד הרבה זמן. בחורה יפהפייה מהקיבוץ, שקראו לה צביקה, נטפלה אליו, והם התחתנו. זמן קצר לאחר נישואיהם תקפו פורעים ערבים את יישובי עמק הירדן. צבי נהרג בהגנה על צמח והותיר את אשתו צביקה בהריון. כמה חודשים לאחר מותו ילדה בת...

דרורה נולדה כשיונתן נהרג. הוא נהג בשיירת האספקה שניסתה לפרוץ את הדרך לירושלים הנצורה. הוא נהג ברכב עמוס פחי מים וארגזי פירות וירקות שיונתן הביא מדגניה לתושבי ירושלים הרעבים. יונתן ישב לצדו של הנהג. סמוך לשער הגיא נתקלו במארב של חיילי הלגיון הירדני. הנהג נפצע ונפל מהרכב. יונתן ירד כדי לעזור לו וחטף פגיעה ישירה מצלף ירדני. יונתן היה בחור מקסים. כמה ימים קודם פגשנו אותו. הוא הגיע לתל אביב, הביא אתו אשכולות של בננות ואכל אתנו ארוחת ערב. התיידדנו מאוד. סוניה ויונתן הירבו לבקר אצלנו. בחגים נסענו לדגניה. מרדכי אהב אותם מאוד. באחד הביקורים הוא ראה שאין להם רדיו והחליט לקנות להם. הוא דיבר עם רחל האחות של סוניה, ואמר לה: “אני אתן סכום כסף ואת תתני ונקנה להם רדיו". אחרי שקנה את המכשיר, קם מרדכי בחמש בבוקר, בשמונה כבר היה בדגניה. הבתים בקיבוץ היו פתוחים. הוא נכנס, חיבר את הרדיו לחשמל ובדק את הקליטה. סוניה חזרה, שמעה קולות של רדיו יוצאים מתוך החדר שלה וחשבה לעצמה שמישהו פה השתגע. כשראתה את הקופסה ואת מרדכי שרוע על הספה, היא לא הצליחה להבליג על התרגשותה. מרוב שמחה היא זינקה עליו, נישקה וחנקה אותו כמעט, מפני שלא ידעה איך להודות לו. מותו של יונתן הכה את כולנו בהלם. מרדכי הראשון שקיבל את הבשורה והתאבל עליו מרה. כשבא לבית החולים, הוא לא נראה אותו בן אדם, אבל הוא לא רצה לספר לי, הוא רק אמר "אידהל’ה, מחר אני לא אבוא לבקר אותך, משום שקשה נורא להגיע מתל אביב עד לבלינסון. אין תחבורה, אין מוניות, אני לא יכול לרוץ ברגל". במקום לבוא אליי הוא נסע לדגניה, כדי להשתתף בהלוויה של יונתן, ואני לא ידעתי דבר. למחרת נודע לי במקרה על מותו. הגיע אורח לבקר את אחת היולדות. שכבנו שלושים נשים בחדר. אותו אורח ישב כשגבו מופנה אליי. הוא פתח את העיתון, ואני רואה מולי מסגרת אבל שחורה, ובתוכה באותיות גדולות ושחורות מופיע השם יונתן וייסבורד. הבנתי מיד שמדובר בבעלה של סוניה. התחלתי לבכות. באה אחות וצעקה עליי שאפסיק לבכות. היא אמרה: “תשמעי, אנו יודעים הכול, בעלך סיפר לנו. אבל את, אין לך מה לבכות, את מניקה ואת ממילא לא יכולה לעזור. זה מה שיש.” לא יכולתי לעצור את הדמעות. מרוב צער קיבלתי חום. מרדכי הגיע אחרי ההלוויה וסיפר איך הלכו כולם אחרי ארונו של יונתן, הלכו ובכו. הוא תיאר בפניי את רגעיו האחרונים איך ירד לעזור לנהג, שנפצע קל ברגלו, ויונתן שירד מהרכב נשכב על הנהג, חטף כדור בלב ונהרג. כולם חשבו שגם הנהג השני מת. אחר כך, כשהגיעה תגבורת, התברר שהנהג ניצל. בזכות יונתן הוא נשאר בחיים, והוא חי עד היום אבל אני לא יכולתי להתאושש: צבי איננו וגם יונתן איננו ושניהם היו אנשים נפלאים ומיוחדים במינם. חשבתי לעצמי איך אפגוש את סוניה? מה אגיד לה? במה אנחם אותה? אבל סוניה, אישה אמיצה, באה אלינו אחרי ‘השבעה’. היא רצתה לראות את דרורה, הילדה שלי, והביאה אתה פירות, ירקות ובקבוק שמנת. התחבקנו, התנשקנו, בכינו ולא יכולנו להפסיק. “אידהל’ה היא אמרה לי, “זה הגורל שלנו. אבא ואימא נהרגו בווילנה האחות ניוסה ראתה איך הורגים את אבא ואימא.” ואז סיפרה לי סוניה את כל מה שאירע באותו לילה נורא בווילנה:

הדוד יעקב היה כזכור סוחר עצים. הוא החזיק בבעלותו חלקת אדמה גדולה, שעליה בנה בתים, והקצה שטח ששימש כמחסן הייתה לו גם רפת קטנה ופרה. כיוון שיעקב סבל מאסטמה הרופא המליץ לו לשתות חלב טרי, לכן קנה את הפרה. כשפרצה המלחמה מצאו הדוד יעקב והדודה רוזה מקום מסתור על הגגון של הרפת. בתם ניוסה ובעלה גרישה, שנשארו לגור אצלם, התחבאו יחד אתם. ולקה, העוזרת הפולנייה המסורה והנאמנה, סיכנה את חייה כשהבריחה להם אוכל ומים. ערב אחד ירד הדוד מהגג כדי להתרחץ בשלג. השכן, כומר פולני, הבחין בו והלשין עליו. הגיעו האוקראינים ותפסו אותו ואת הדודה רוזה. ניוסה ובעלה הספיקו לרדת מהגגון ולהתחבא. הם הסתתרו בפינת הרפת, מאחורי הפרה, וכיסו את עצמם בקש, משם שמעה ניוסה את אבא שלה אומר “שמע ישראל" ואחר כך שמעה יריות. היא ראתה את הוריה מוטלים מתים. ולקה, העוזרת, הספיקה להימלט לכפר שבו נולדה.

ניוסה וגרישה המבוהלים נכנסו הביתה. הם ידעו שיבואו לחפש גם אותם והסתגרו בחדר השירותים. הם ישבו שם במשך יום או יומיים, עד אשר פינו את הגוויות. בלילה החליטו לברוח. כיוון שבעלה היה גבר שחור ומגודל והיא בלונדינית ונראתה כמו שיקסה, היא פשטה מעליה את הקומבינזון וכיסתה את פניו, רק העיניים נותרו גלויות. הם ברחו ליער במטרה להצטרף לפרטיזנים.

אחרי כמה שעות של הליכה ביער, כשהם רעבים וקופאים מקור, גרישה התמוטט. הוא לא יכול היה להמשיך ואמר לניוסה, “תמשיכי ותעזבי אותי.” והיא אמרה: “אני לא עוזבת אותך,” והיא הורידה את הגרביים שלה, קשרה בעזרתם את כפות ידיו ומשכה אותו אחריה. ככה התקדמו שניהם בזחילה ובהליכה על הברכיים, עד שהגיעו למעבה היער. הם התיישבו ליד אחד העצים והבחינו בשלולית מלאה ברחשים. הם שתו מן המים המעופשים, שטעמו לחיכם כמו יין משובח. בעודם יושבים מתחת לעץ רעבים ומותשים, ראו מרחוק רועה פרות.

כשהתקרב הבחינו שהוא האח של ולקה, העוזרת שלהם. אני הכרתי אותה. היא ניהלה את הבית של הדודה במשך שנים רבות. היא בישלה והכינה דגים ממולאים טוב יותר מכל יהודיה. היא נהגה לקנות בשר ודגים ושאר מצרכי מזון ובישלה מהם מאכלים. היא ידעה בדיוק מה כל אחד אוהב. מלבד זאת היא ניקתה את הבית, כיבסה את הבגדים, עשתה לנו אמבטיה, חפפה לנו את הראש והוציאה את הכינים. היא טיפלה בנו כמו אימא. כשפרצה המלחמה היא לקחה חפצים מהבית, מכרה אותם בשוק השחור, ובכסף שקיבלה קנתה חתיכת לחם או תפוחי אדמה, כל מה שבא ליד, והביאה לדוד ולדודה. עד שהכומר ראה אותה נכנסת לבית, דיווח עליה, והעוזרת נאלצה לברוח לכפר שלה ולהתחבא שם.

וסוניה המשיכה את סיפורה: כשראה האח של העוזרת את ניוסה ואת גרישה רעבים וערומים כמעט, הוא מיהר ולקח בקבוק, ונתן להם חלב מהפרה. לחלב היה טעם שמימי, טעם גן עדן. אחר כך רץ במהירות הביתה, ואמר לאחותו: ניוסה וגרישה יושבים בין העצים כשהם רעבים, ערומים וחולים. כשהיא שמעה את זה, מיד חיפשה בכפר כיכר לחם, אספה כל מה שמצאה, והביאה להם סל מלא אוכל. אחרי שאכלו, היא חזרה לכפר והביאה להם כותנות נקיות ובגדים להחלפה, הם הרי לא התרחצו ולא החליפו בגדים במשך כמה ימים. וכשסיפרו לעוזרת מה עלה בגורלם של אבא ואימא שהיו כמו הוריה שלה, היא בכתה יחד אתם. ניוסה וגרישה רצו להצטרף לפרטיזנים, אבל לא היה להם כוח לעמוד על הרגלים. העוזרת לקחה אותם לכפר, שנמצא בין פולין לליטא, החביאה אותם בתוך האסם והביאה להם אוכל ובגדים. כעבור זמן מה נכנסו הרוסים, והגרמנים נסוגו. ניוסה וגרישה יצאו ממקום מחבואם. כיוון שהוא היה רופא והיא אחות, השיגו מיד עבודה. הם שכרו חדר ריק מריהוט, לקחו את ולקה העוזרת, ובנו את חייהם מחדש.

אחרי שנכנסו לעיר ארגנו הרוסים את הצבא מחדש והחליטו לגייס את בחורי הכפר. הבחורים שלא רצו ללכת לצבא, פנו לגרישה כדי שייתן להם אישור שהם סובלים מכל מיני מחלות על מנת להשתחרר מהצבא. כתמורה הביאו לו הכפריים תרנגולות וביצים, לחם ותפוחי אדמה. אחרי תקופה החליטו ניוסה וגרישה לעלות לארץ. הם רצו לקחת אתם את העוזרת, אבל היא לא קיבלה אישור יציאה. הם קיוו להביא אותה מאוחר יותר, מפני שבלעדיה הם לא הסתדרו. הם הגיעו לנמל באיטליה, עלו על ספינה מכוסה בברזנט, ושכבו מתחתיו. כשהגיעו לתל אביב, קיבלה האחות רחל הודעה, שתשלח בגדים לגבר ולאישה. רחל כבר הבינה. רחל ואני גרנו בתל אביב והיינו כל הזמן בקשר. באחד מימי שישי, כשבאתי לבקר אותה, מצאתי את גרישה ואת ניוסה בביתה. לרחל היה חדר אחד, אבל בשבילם היה לה מקום. הם ישנו באותה מיטה והסתדרו יפה מאוד.

ניוסה וגרישה עברו להתגורר ברחוב רש”י בתל אביב. גרישה התקבל לעבוד בבית החולים קפלן, אחר כך התגייס לצה”ל ושירת כרופא צבאי. אחר כך עברו לרחוב אנטוקולסקי  10 בקומה רביעית, מול בית ההסתדרות בתל אביב. (הם גרו מעל ההורים של רחל, אשתו של צביקה, שעוד לא נולד אז). לניוסה ולגרישה נולדה בת אחת. הם קראו לה ורדה על שם רוזה אמה, שנרצחה לנגד עיניה. ניוסה נפטרה ב– 1977 . היא סבלה מבעיה בלב. כשחזרה מביקור אצל הפרופסור היא עלתה לביתה שבקומה הרביעית, פתחה את הדלת ומצאה את גרישה שוכב במיטה וקורא עיתון. היא הספיקה לצעוק: “גרישה, לא טוב לי” והתמוטטה. היא נפטרה מהתקף לב.

פרק ט

כאשר מלאו לדרורה ארבעה חודשים, מרדכי גויס לצבא. דרורה ואני נשארנו בצריף ליד הים. זה היה בערב של ה– 22 ביוני 1948 , בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. מזג האוויר היה נעים. יצאתי החוצה וראיתי אנייה גדולה מתקרבת. רבים מיהרו לחוף. אנשים שהתקבצו מסביב אמרו שזאת אנייה של ארגון האצ”ל שמביאה נשק. האנייה נקראה אלטלנה. נוסף על נשק ותחמושת הובילה האנייה כתשע מאות נוסעים, רובם ניצולי שואה. הנוסעים הורדו מן האנייה מול חוף ויתקין והאוניה עם הנשק הגיעה לחופי ת”א. דויד בן גוריון דרש ממנחם בגין, שעמד בראש ארגון האצ”ל שיעביר את הנשק לידיו. ואף הציב בפניו אולטימטום, כיוון שבגין לא נענה, הורה בן גוריון להפגיז את האנייה. ואז באו חיילים ושוטרים. הם הקיפו את השכונה שלנו, והודיעו ברמקולים כי אנו חייבים לעזוב את הבית ולעבור לשכונות המזרחיות של תל אביב, מחשש לקרבות באזור. נתקפנו בהלה. לקחתי את דרורה בידיים ורצתי אתה לבית של נוסיה שגרה ברחוב רש”י. עוד בדרך שמענו קולות ירי של תותחים. היה תותח שנמצא במחנה הצבאי “יונה”, על יד בית הקברות המוסלמי הישן. אחר כך נשמעו קולות נפץ אדירים. האוניה התפוצצה.

כמויות של נשק ירדו לטמיון, אבל הנורא מכול שבאותה תקרית נהרגו שישה עשר בחורים מאש כוחותינו ועוד עשרות נפצעו, בהם גם חברים של מרדכי, שחלקם נהרגו וחלקם נפצעו. אחר כך נשמע קולו של מנחם בגין בוקע מכל חלון ומרפסת. הוא תיאר את שאירע, איך צה”ל תקף את האנייה שהביאה לארץ מעפילים ונשק ואיך נשפך דם מיותר. הוא האשים את הממשלה שבמקום להילחם באויב, היא פוגעת באחינו היהודים. “הגענו למלחמת אחים,” הוא זעק וקולו נחנק מדמעות. זה היה הנאום המרגש והכואב ביותר ששמעתי. מאוחר יותר, כשהרשו לנו לחזור לשכונה, ראינו עשן שחור שהיתמר משרידי האנייה שהופגזה. אחר כך נגררה האנייה לעומק הים וטובעה...

במהלך המלחמה ספגה תל אביב הרבה הפגזות מן האוויר. חלקי מהפגזים נפלו ממש ליד הבית שלנו. דרורה ואני ישנו במיטה אחת. השכנים עזרו לי מאוד. בחדר הסמוך גרו שני אנשים. הם למעשה היו השותפים לדירה וחלקו אתנו את חדר השירותים ואת המטבח. אחד מהם בחור צעיר, גרוש, שאשתו נשארה בקיבוץ יגור, ואחד זקן, שעבד כשוחט. כשקניתי תרנגולת, הוא שחט אותה, וכשיצאתי לקניות או לסידורים, הם השגיחו על דרורה. ואני בישלתי בורשט או מרק וכיבדתי אותם. הם היו בשבילי כמו אחים. מוטק’ה היה בחזית. במשך שלושה–ארבעה חודשים לא שמעתי דבר ממנו. הוא אמנם כתב, אבל המכתבים שלו לא הגיעו, עד שפניתי לשכן שלי, קצין בצבא, ואמרתי: “תעשה לי טובה, תחפש את בעלי, אני רוצה לדעת איפה הוא.” הוא חקר וגילה שמרדכי נמצא במטולה. מוטק’ה היה חייל כמו שאני רקדנית. לאמיתו של דבר הוא לא ידע להחזיק רובה. אף על פי כן שלחו אותו ועוד אחד, שגם לא ידע להחזיק רובה, לגבול הצפוני, ושניהם קיבלו רובה אחד בלבד. מרדכי סיפר לי שהם ראו מעבר לגבול ערבים אוחזים בשבריה, סכין חדה מעוגלת שהבריקה בשמש. שניהם פחדו פחד מוות. הם רעדו כמו שפנים.

לילה אחד שמעתי דפיקות בדלת מלוות בצעקות: “תפתחו, אני אבאל’ה שלכם.” קפצתי מהמיטה ומיהרתי לדלת. מצאתי את מוטק’ה עומד מולי, מזיע בבגדים מלוכלכים, לאחר שנסע כל הדרך בטרמפים ואוחז ביד אחת שתי עגבניות וביד השנייה זוג יונים שמישהו נתן לו. בקושי הכרתי אותו, והוא עמד מולי ואמר: “הנה, אבאל’ה שלכם בא". ואז נפתחו לי העיניים. ראשית מילאתי אמבטיה במים חמים ואמרתי: “לך תעשה אמבטיה.” אחרי שהתרחץ ולבש פיז’מה נקייה, הכנתי לו משהו לאכול ולשתות, והוא שאל: “מה שלום דרורהל’ה.” הוא אהב אותה כל כך והביא לה מתנה כובע ורוד ובובה שקנה בכסף שקיבל בשביל סיגריות. כיוון שלא עישן הוא קנה בכסף מתנות.

פרק י

מרדכי השתחרר מהצבא בעקבות פציעה מרסיס ברגל. הוא אושפז בבית החולים תל השומר ולאחר שהחלים, הציעו לו לעבוד במעבדות צילום של חיל האוויר ביפו. הוא התחיל לעבוד שם, אבל אחד העובדים זיהה אותו כ”מרדכי הרביזיוניסט...לכן זרקו אותו, והוא התחיל לעבוד כעצמאי. הוא הסתובב עם המצלמה שלו על חוף הים, צילם מתרחצים ונופשים וצילם גם גני ילדים ובתי ספר. מדי פעם הזמינו אותו למסיבות יום הולדת או לאירועים פרטיים. אחר כך באו הורי הילדים אלינו הביתה כדי לקחת את התמונות. כשבאו הביאו אתם את הילדים, אחד מנוזל, אחד משתעל ולאחד יש כאב גרון, ואני שחששתי לבריאותה של דרורה, החזקתי אותה במיטה שלא תידבק. קניתי לה סיר ומחבת ששימשו כצעצועים, והיא שיחקה אתם במיטה.

דרורה הייתה ילדה עצמאית, שובבה ופיקחית. כשמלאו לה שנתיים, מצאתי אותה יושבת בבית הקפה שגבל עם הבית שלנו. הסתבר שהיה חור בקיר המשותף, ודרורה עברה דרכו התיישבה ליד אחד השולחנות והזמינה גזוז אדום. בעל בית הקפה, איש מרושע וקמצן, דרש ממנה כסף, והיא אמרה לו “אימא תשלם.” הוא מזג קצת מיץ פטל בכוס, הוסיף מים מוגזים, וצעק: “אימא של דרורה, בואי תיכנסי.” ואני רואה את בתי הקטנה יושבת ליד השולחן ושותה גזוז, והוא אומר: “תשלמי, היא הזמינה.” אמרתי: “תגיד לאבא שלה שישלם.” אחר כך איתרנו את החור בקיר ואטמנו אותו.

מרדכי עבד כמו חמור כדי לפרנס משפחה. הוא החזיק חנות צילום ברחוב אלנבי 12 . המעבדה הייתה בבית. ב– 1949 מיד עם קום המדינה, חבר שלו זכה במכרז: לצלם את הערבים שנשארו בגבולות המדינה לצורך תעודת זהות, והוא צירף את מרדכי לעבודה. הם יצאו בארבע לפנות בוקר לכפרים הערביים. מרדכי והחבר שלו הסתובבו בכפרי המשולש והגליל כדי לצלם את התושבים, הערבים חיבבו אותם. לפעמים הרכיבו אותם על חמור ולא פעם הם החליקו. כגמול ולאות תודה על מאמציהם נתנו להם שקי עגבניות, תפוחים ותפוזים לקחת הביתה. מרדכי חזר בשבע בערב ונכנס למעבדה כדי לפתח את הפילים ולהדפיס את התמונות, ואני עזרתי לו כדי שהתמונות יהיו מוכנות בבוקר. טבלתי את הפילים במים, אחר כך ייבשתי אותם. לפעמים היה קשה לזהות את המצולמים לפי השמות כולם נראו דומים.

עבדנו בלילות במשך כמה חודשים. מרדכי בקושי ישן, אבל הרוויח יפה מאוד. נוסף על כך הזמינו אותו לצלם אירועים חתונות, בר מצווה ומסיבות פרטיות. ומשום ששנינו עבדנו קשה, העסקתי עוזרת חמודה בשם שמחה, שניקתה את הבית והייתה טובה ומסורה לדרורה כמו אימא...

ב- 1949 כשהעלו את עצמותיו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, באו כולם לחלוק לו כבוד אחרון ולעבור ליד ארונו שהוצב ברחבת הרברט סמואל, ממש ליד הבית שלנו. מרדכי הביא את המצלמה שלו ונוצר תור ארוך. כל אחד רצה תצלום למזכרת. דרורה ואני עמדנו והסתכלנו. היא הייתה תינוקת יפה, בת שנה, וכמה אנשים ביקשו להצטלם אתנו. בין המצטלמים היה זוג תיירים שדיברו יידיש. כשראתה האישה את דרורה, היא חיבקה אותה וסיפרה שיש לה נכדה כמוה בארגנטינה. ככה הכרנו. היא ובעלה מר קוליץ’ היו בעלי הון. הם סיפרו שהציעו לדויד בן גוריון, ראש הממשלה, להקים מפעל לייצור בדים בנגב וביקשו מהממשלה שתקצה להם חלקת אדמה. בסופו של דבר לא הגיעו לידי הסכם עם הממשלה ולא הצליחו להקים את המפעל כפי שתכננו, אבל התפתחה בינינו ידידות קרובה. הם סיפרו לנו איך ברחו מפולין לאיטליה, עלו על אניית משא שהובילה פרות וסוסים, הגיעו לארגנטינה חסרי כול והתחילו לחפש עבודה. בעל מפעל לייצור מגבות הציע להם לעבוד אצלו. הם הסכימו, והוא ניצל אותם. הם עבדו סביב השעון בלי לקבל שכר הוגן. לא היה להם אוכל ולא מקום מגורים. הם ישנו על ספסל בגינה וחיו מלחם ומים. אחרי תקופה נודע להם שמחפשים פועלים בבית חרושת לבדים. הם התחילו לעבוד שם, לגברת קוליץ’ היה בן מנישואיה הקודמים לאיש עשיר בעל מפעלים. מנהל בית החרושת לבדים התייחס אליו כאל בנו ומינה אותו לנהל את אחד המפעלים שבבעלותו. זה היה מפעל לעיבוד עורות. בני הזוג קוליץ התקדמו בעבודתם במפעל עד שהם עצמם הקימו בית חרושת לבדים, שהעסיק כאלף עובדים. ככה עשו את הונם. אחרי שהצטלמנו נתתי להם את הכתובת שלנו, כדי שיבואו לקחת את התמונות. למחרת הגיעה גברת קוליץ’ לבדה. היא סיפרה שבעלה נפצע. היד שלו נתפסה בדלת של הרכב, והוא שבר את האצבע. הוא נשאר בחדר, בבית המלון הוותיק “ירדן” שברחוב הירקון, ובכה כמו ילד קטן, והיא באה אליי מבוהלת ולא ידעה מה לעשות. היה לי סיר גדול של מרק פירות שהחזקתי במקרר. היינו מהראשונים שהחזקנו מקרר חשמלי בבית, והוא שימש את כל השכנים. מזגתי מהמרק פירות שהכנתי לתוך כמה צנצנות, נתתי לגברת קוליץ’ גם כד קפה ואמרתי לה ביידיש, “לכי תני לו לשתות". היא מיהרה למלון, ואחרי ששתה מהמרק פירות, היא חזרה אליי ואמרה, “מדאם, הוא לא יודע איך להודות לך.” אחר כך שאלה אם אני יכולה לקנות לה דג. זה היה בתקופת הצנע. קנינו מצרכי מזון בתלושים, לפי הקצבה, ואני קיבלתי הקצבה של תשע מאות גרם דגים בלבד, מיועדים לשלוש נפשות. כיוון שלא רציתי לאכזב אותה, הבטחתי לברר. ניגשתי עם דרורה לחנות דגים גדולה ברחוב בן יהודה ואמרתי למוכרת, “יש לי אורח מארגנטינה. הוא לא מרגיש טוב ומבקש דג טרי. אני אשלם כמה שאת רוצה". המוכרת הסבירה שהדגים עוד לא הגיעו ואמרה לי לבוא מאוחר יותר. כשחזרתי, חשכו עיניי. חמישים איש עמדו בתור כדי לקבל מנת דג. הייתי עם דרורה ולא ידעתי מה לעשות. המוכרת ראתה אותי מרחוק, יצאה מהחנות, נתנה לי שקית בלי שאף אחד ראה, ואמרה: “תשלמי מחר.” פתחתי את השקית והתעלפתי כמעט, כשראיתי חמישה דגים. רצתי עם הילדה למלון “ירדן” ונתתי את השקית עם הדגים לגברת קוליץ’, שקפצה משמחה, אחר כך באה אליי לנקות ולבשל אצלי את הדגים, אבל לא היה גזר ובצל. היא מיהרה למטבח של בית המלון ותמורת דולר קיבלה ארבעה בצלים ענקיים וארבעה גזרים. היא הביאה את הירקות ובישלה בסיר גדול את הדגים. אחר כך שאלה: “יש לך אולי תפוחי אדמה וחתיכת חמאה"? אמרתי שכן. היא המיסה את החמאה ושמה תפוחי אדמה ובישלנו כשעה וחצי. ערכתי את השולחן במטבח, פרשתי עליו מפה לבנה, הנחתי בקבוק יין ופרוסות של לחם לבן. כשמר קוליץ’ בא וראה את הדגים, הוא היה המום. הוא אכל שני דגים ותפוחי אדמה ושתה מיץ פירות. אחר כך קרא לי ואמר: “מדאם, אני נוסע בכל העולם, בלונדון, בפריז ברומא. בשום מקום לא אכלתי ארוחה טעימה כמו אצלך, בחדר הזה". הידידות בינינו הלכה והתהדקה. הגברת קוליץ העניקה לנו מתנות לרוב. היא קנתה לי שמלות ונעליים ולבעלי חליפה וחולצות. כשחזרו לארגנטינה, שלחו לי כל חודש חבילה שהכילה כל טוב: אורז, סוכר, קופסאות בשר, סרדינים, סבון משחת שיניים ובגדים. היא גם שלחה לנו ממרחים ומעדנים כמו חמאה, למשל, ופולי קפה. זה היה ב– 1949 בתקופה שבקושי ניתן היה להשיג אורז וסוכר בחנויות. בזכותם נהניתי מכול טוב. גם הבאתי לרופא מקופת חולים מאה גרם קפה. קפה נחשב אז מצרך נדיר, והרופא לא הבין מאיפה השגתי ונישק אותי מרוב התרגשות.

מאז ביקורם הראשון ב– 1949 הם ביקרו בארץ כל שנה והתאכסנו במלון דן. בכל ביקור הזמינו אותנו לארוחת ערב בבית המלון ומדי פעם התארחו אצלנו לאכול דגים וחמין. בבת מצווה של דרורה ובבר מצווה של צביקה הם שלחו עשרה דולרים לכל אחד. וכשבאו לחתונתה של דרורה הביאו מפה מאיטליה ושתים עשרה מפיות קטנות עשויות בעבודת יד. ביקורם האחרון בארץ היה ב– 1964 בערך. אחרי הביקור המשיכו לרומניה לטיפולי מרפא ויופי. לרוע המזל אירעה תקלה למטוס והוא נחת נחיתת אונס באדמת בוץ טובענית בשטחה של רומניה. הנוסעים שרדו בדרך נס וזעקו לעזרה. מסוקים שחגו מעל חילצו אותם, כשהם עירומים וחסרי כול. כעבור חודש קיבלתי מכתב מהם. הם תיארו את הטראומה שעברו ונשבעו שכף רגלם לא תדרוך יותר על אווירון. הוא היה אז בן שמונים וחמש, והיא בת שמונים ושלוש. מאז לא שמעתי מהם. הם לא באו יותר לארץ וגם לא כתבו. אני כתבתי להם כמה פעמים ומעולם לא קיבלתי תשובה. אחרי כמה שנים הגיע הבן שלהם לארץ. ואמר שהוריו כבר אינם בין החיים.

פרק יא

צביקה נולד ב– 7 בינואר 1950 בבית החולים אסותא. לדרורה מלאו אז שנתיים פחות שבועיים, והיא קינאה בו. שמחה העוזרת, הביאה את צביקה מבית החולים, ודרורה אמרה לה: "שמחה, את הבאת אותו מבית חולים, תיקחי אותו חזרה". היא הייתה ילדה עצמאית. בגיל צעיר נגמלה מחיתולים והלכה לגן. באמצע הלילה הייתה מתעוררת וצועקת: “אימא על הסיר,” וצביקה חיקה אותה. בגיל חצי שנה הוא כבר הצביע על הסיר ואמר: “את זה". בתקופה זו השתוללה בארץ מגפת פוליו שגרמה לשיתוק ילדים. יום אחד שמתי לב כי צביקה מושך רגל שמאל. נבהלתי ורצתי לד”ר שטאל, שנחשב רופא ילדים מיוחד במינו. הוא היה ממוצא גרמני. במלחמת העצמאות איבד את הבן שלו שלחם בשורות האצ”ל. גם בתו הצטרפה לארגון ונפצעה באחת הפעולות. כשבאנו לרופא מצאנו אותו לא פעם שרוע על כיסא נוח במרפסת ביתו ואוכל ענבים. הוא כיבד את הילדים, נתן ענב לדרורה וענב לצביקה. הבית שלו היה מלא צעצועים. הוא התנהג לילדים כמו סבא, והם אהבו אותו מאוד. הרופא ביקש מצביקה שיביא לו צעצוע, וכשהלך הוא בחן את צורת ההליכה שלו, ואבחן שיש בעיה. “אבל אין מה לדאוג,” הוא הרגיע אותי. וביקש שאני אעשה לצביקה אמבט חם מאוד ועיסוי לרגל כמה פעמים ביום. וכך אני ודרורה, שהתגייסה לעזרתי ישבנו ליד האמבט החם ובמשך שעות עשינו עיסוי לרגל של צביקה. ובאמת, לאחר חודשים מספר נעלמה התופעה, ואני לא ידעתי איך להודות לרופא.

לאחר שצביקה נולד נאלצתי לגדל שני ילדים בחדר אחד ואת המטבח חלקנו עם השכנים. התנאים היו קשים. בגלל הקרבה לים התפוררו קירות הבית ונוצרו בהם חורים, שדרכם נכנסו ג’וקים ועכברים. מהגג דלפו מים. הרוחות החזקות מהים העיפו את הרעפים, והגשם נכנס לחדר. העמדנו סירים וקערות כדי לאסוף את מי הגשמים, אבל המים נכנסו גם למיטות. מרדכי טיפס על הגג ומרח זפת כדי לאטום את הרעפים, אבל הרוחות והגשמים העזים גרמו נזקים. מר דוננברג לחץ עליי ואמר: “אידה, תקני דירה, אני אעזור לך.” שמעתי בעצתו. הרבה דירות ראינו, עד שמצאנו את הדירה שמצאה חן בעינינו, ברחוב ויזל 18 . בלי להתבייש באתי אליו ואמרתי: "אדון דננברג, קנינו דירה וחסר לי כסף". "כמה את רוצה?” הוא שאל. “אדון דננברג, תיתן לי כמה שאתה יכול.” אמרתי ברוב חוצפתי. "חמש מאות לירות יספיקו"? כששמעתי את הסכום התעלפתי כמעט. נישקתי אותו ונישקתי את גברת דננברג ולא הפסקתי להודות להם. סיפרתי לו שגם מר סטרוד נתן לנו סכום דומה כהלוואה. שמעי מותק,” אמר לי אדון דננברג, “לי תחזירו אחרונים. תחזירו מתי שתוכלו.” במשך הזמן החזרנו את ההלוואה במלואה. דננברג מעולם לא ביקש. הוא היה בשבילי כמו אבא ואחר כך – הסנדק של הבן שלי.

בינואר 1953 עזבנו את הצריף המתפורר ליד הים ועברנו לגור בדירה שקנינו ברחוב ויזל 18. זאת הייתה דירה מרווחת מאוד של שני חדרים גדולים ושלוש מרפסות. מרפסת אחת הפכנו למעבדה. קנינו וילונות ושטיחים, ומרדכי קנה מקרר חדש. כשגדלו הילדים מרדכי רכש מכונה להקרנת סרטים. הקרנו סרטי ילדים פופולאריים: השמן והרזה, טרזן, צ’רלי צ’פלין ומיקי מאוס. והפכנו את הדירה שלנו למעין בית קולנוע מאולתר. תלינו סדין לבן על קיר הבית והזמנו את ילדי השכנים. הילדים השתגעו על הסרטים, וגם הכלב שלנו נהנה מאוד. הילדים התיישבו על השולחן וצפו בסרט. בזמן שהם היו שקועים בעלילה, הפודל שלנו זלל להם את הנעליים. מרדכי הביא לנו פעם פודל קטן בתוך הכיס של הסוודר. הוא אהב במיוחד נעליים, וכשהסתיים הסרט, נשארו לילדים רק סוליות...

אהבתי מאוד את הדירה ברחוב ויזל. גרתי שם קרוב לחמישים שנה, עד שנת אלפיים, כשעברתי לדיור מוגן.

פרק יב

דרורה סיימה את בית ספר היסודי הקליר והמשיכה בתיכון אליאנס” ברמת אביב. יום אחד   חזרה הביתה בוכה בהתרגשות. המורה לגיאוגרפיה סיפר על מורה “מיוחד במינו” בשם רפאל סברדלוב, שלימד בגימנסיה הרצלייה והיה ממייסדי הגימנסיה. דרורה זכרה את השם. בילדותה סיפרתי לה על אחי רפאל סברדלוב, שנסע כזכור לרוסיה ועבד שם כמורה. מאז לא פגשתי אותו.

"תמיד אמרת שאין לנו אף קרוב משפחה,” אמרה לי בתי בדמעות, “עכשיו מתברר שיש לך משפחה, את לא הולכת לחפש אותם?” אני עצמי התרגשתי עד דמעות כששמעתי על המורה רפאל סברדלוב. לא היה לי ספק שהוא קרוב משפחה.

מרוב התרגשות לא יכולתי לאכול. התלבשתי והלכתי אליו לפי הכתובת שנתן המורה לבתי. רפאל גר מאחורי קולנוע אלנבי בתל אביב, בבית של שתי קומות. צלצלתי בדלת. הבת שלו הלה שעבדה כמזכירה בגימנסיה הרצלייה פתחה את הדלת. כשראתה אותי אמרה בפליאה: “יש לך פרצוף של סברדלובים". נכון,” הודיתי, “אני אחת מהם.” היא הזמינה אותי להיכנס, הושיבה אותי בחדר האוכל, וביקשה שאחכה עד שאביה יחזור. בינתיים סיפרה על אבא שלה שיצא לפנסיה, אך הזמינו אותו לבדוק מבחנים ועל אחיה שהוא רופא פתולוג.

והנה הגיע רפאל סברדלוב. הוא נעץ בי מבט סקרני ואבחן מיד: “יש לך פרצוף של סברדלוב.” אישרתי שאני אחת מבני סברדלוב. סיפרתי לו את קורות חיי, והוא סיפר לי על עצמו. התברר שאנחנו בני דודים דרגה שנייה או שלישית, וגם הוא נקרא רפאל כמו אחי, על שם סבא. ואז שמעתי מפי רפאל, לראשונה, את הסיפור המדהים על אודות יעקב סברדלוב, שהפך יד ימינו של יוסיף סטלין. אביו של יעקב סברדלוב, שהיה אח של סבא שלי, התברך בכמה בנים מוכשרים וחריפים מאוד.

באותה תקופה התפשטה ברוסיה תופעה מחרידה שנקראה “פָּפּוּנהָ”, שפירושה חטיפת ילדים בידי השלטונות. נציגי השלטון הסתובבו בבתי הספר, תחקרו את המורים והמנהלים, לפעמים נתנו שוחד כדי לקבל מידע על ילדים המצטיינים בלימודיהם וחריפים בשכלם. על סמך המידע שקיבלו, הם נהגו לבוא באישון לילה לביתם של אותם ילדים, העירו את הוריהם והוציאו את הילדים מתוך המיטות שלהם. ככה הגיעו באמצע הלילה לביתו של יעקב סברדלוב. זה היה בעיצומו של החורף. הטמפרטורות בחוץ ירדו אל מתחת לאפס, והם העירו את אימא וציוו עליה להלביש את יעקב ועוד שניים מילדיהם בבגדים חמים, לתת לכל אחד מהם לחם ומשהו לאכול, “כי הם הולכים לדרך ארוכה". האם הבינה מיד במה מדובר. היא פרצה בבכי והתעלפה, וגם האב בכה והתחנן שיניחו לילדיו. לא עזרו התחינות והבכיות. החוטפים הזהירו את ההורים שאם יתלוננו במשטרה, יעצרו גם אותם, והם לקחו את שלושת “הפפונים”, שהיו בני אחת עשרה, תשע ושבע. הילדים וחוטפיהם הלכו ברגל בכפור הלילי, עד שנתקלו בקְרֶצְ’נהָ (בית מרזח). החוטפים לא התאפקו. הם הכניסו את הילדים לאורווה, הושיבו אותם על הארץ, כבלו אותם בחבלים ונכנסו לאכול משהו ולשתות. שני הקטנים הצליחו להתיר את החבלים ולהשתחרר. הם ניסו לעזור ליעקב, אחיהם המבוגר אבל הוא היה כבול חזק בידיו וברגליו. כיוון שלא הצליחו הוא ביקש מהם שישאירו אותו ושיברחו לביתם. וכך אמנם עשו. הם חזרו הביתה בשלום לפי הסימנים שהשאירו. יעקב אמר להם בדרך לפזר חתיכות מהלחם. הפירורים שנשארו על השלג, סימנו להם את הדרך חזרה. החוטפים חזרו שיכורים כל כך שלא זכרו שחטפו שלושה ונשאר רק אחד. יעקב שהיה רק בן אחת עשרה, הובא כמו פפונים אחרים, לפנימייה מיוחדת בפיקוח השלטונות. הם חיו בתנאים נוחים ומפנקים. נציגי השלטון דאגו למלא את כל צרכיהם ולא חסר להם דבר. הם רכשו השכלה רחבה שכללה לימודי שפות ומדעים, הם קיבלו מזון משובח, אבל נאסר עליהם לצאת משטח הפנימייה. הם חיו בכלוב של זהב. המשמעת הייתה נוקשה מאוד. כך הכשיר השלטון הקומוניסטי אנשים מבריקים שהתקדמו במנגנון ושירתו בנאמנות את המשטר, עד שהפכו לאנשי מפתח. אותו יעקב סברדלוב, שנחשב כישרוני במיוחד, התקדם במהירות והפך להיות יד ימינו של סטלין. יוסיף סטלין, שנודע כדיקטטור וממייסדי הקג”ב, התמנה ב– 1922 למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית וניהל מאבק לחסל את יריביו. הוא פתח בשורה של תכניות שנועדו לכפות באכזריות רבה קולקטיוויזציה בחקלאות ובתעשייה. הטרור שהשליט בשנות השלושים הגיעו לשיאו ב’טיהורים הגדולים שבאמצעותם חתר להגביר את כוחו. במסגרת אותם ‘טיהורים’ נרצחו מאות אלפים, רבים מהם יהודים ואינטלקטואלים. סטלין נתן את הפקודה, ויעקב סברדלוב כיד ימינו, שלח אנשים לבצע. במשך כל אותן שנים היה אביו של יעקב משוכנע שבנו איננו בין החיים. יום אחד התפרסמה כתבה בעיתון על יעקב סברדלוב המתגורר בטירה מפוארת, חי חיי מותרות ומחזיק אורווה. הוא מעולם לא התחתן, ואין נשים בחייו. הבילוי העיקרי שלו הוא טיפול בסוסים. הוא מדבר אליהם, מלטף אותם, מפנק אותם ורוכב עליהם. מלבד זאת הוא לא עובד קשה. צבא של משרתים ועוזרים עושה הכול למענו.

מישהו הביא לאביו של יעקב את העיתון, והוא נדהם לקרוא שלא זו בלבד שהבן שלו חי, אלא שהוא בעמדה בכירה ביותר ומשמש יד ימינו של סטלין, שאותו שנאו כולם שנאת מוות. הזדרז האב ויצא לדרך להחזיר את הבן האובד. נסע קצת ברכבת, הלך קצת ברגל ואחרי שבועיים הגיע לטירה. הוא ניגש לשער, וברוב תמימותו אמר לשומר שהוא רוצה להיכנס, מפני שיעקב הוא הבן שלו. השומר כמובן לעג לו ואמר: “מה ליהודי מלוכלך כמוך וליעקב?” וסילק אותו משם בבעיטה בתחת. האב נותר נבוך ומבויש אבל הוא לא ויתר. הוא נשאר לישון ליד השער בלילה המקפיא. למחרת הבחין בו אחד המשרתים. הוא ניגש ליעקב ואמר: “עומד ליד השער יהודי מטונף, מלא כינים, פניו מכוסים זקן, והוא טוען שהוא אבא שלך". לך מהר ותביא אותו,” ציווה עליו יעקב ואסר עליו לדבר על כך עם איש. המשרת עשה כמצווה עליו. הוא הכניס את האב והביא אותו לבנו. ליעקב לא היה ספק שמדובר באביו. הוא שלח אותו להתרחץ ולהתגלח, הלביש אותו בבגדים נקיים ויפים, אחר כך נתן לו ארוחה טעימה ומשביעה ושלח אותו לישון על מיטה נקייה וחמה. אחרי כמה ימים, כשנח האב והתאושש מהמסע, אמר לבנו: “יענקל’ה, אני כבר ישבתי ‘שבעה’ אחריך. פתאום נודע לי שאתה חי, בוא אתי הביתה,” והוא הפציר בבנו והתחנן בדמעות שיעזוב הכול ויחזור אתו לביתו, אך יעקב סירב בתוקף. הוא הסביר לאביו שאם הוא יעזוב את הטירה ואת מעמדו הרם, יגיעו השלטונות לעיירה, ישרפו אותה ויוציאו את כל היהודים להורג. “האם אתה רוצה בזה?” הוא שאל את אביו שנותר המום ולא ידע מה להגיד. אביו הבין שאין לו ברירה אלא לחזור לבד. הוא נפל על צווארו של בנו, והם נפרדו בדמעות. יעקב מת בגיל צעיר משחפת. הוא נקבר בסברדלובסק, עיר מחוז בהרי אורל. ב– 1991 החזירו את שם העיר לשמה המקורי יקטרינבורג.

כמו לשאר בכירי המפלגה הקימו מצבה לזכרו ופסל מברונזה בגובה של חמישה עשר מטרים. אחרי התמוטטות המשטר בברית המועצות ניפצו גם את הפסל שלו.

אימא שלי, התברר לי, ידעה את כל הסיפור ולא הוציאה מילה מרוב שהתביישה. ואני הזדעזעתי כששמעתי את הסיפור. מצד שני מצאתי קרובי משפחה. אחיו של רפאל דויד סברדלוב היה המזכיר של בן גוריון. פעם ראיתי בקולנוע תמונה גדולה שלו. אח נוסף עבד בבנק הפועלים, ברחוב שינקין בתל אביב. התחלנו לבקר זה את זה. היום כבר אף אחד איננו. לרפאל סברדלוב יש נכד, עורך דין במקצועו בשם עמירם, מתגורר בירושלים והוא קיצר את שם משפחתו לסבר.

פרק יג

צביקה למד בבית הספר היסודי ע”ש אליעזר בן יהודה והמשיך את לימודיו בבית ספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. כשפרצה מלחמת ששת הימים נשלחו כל התלמידים הביתה. צביקה החליט שיהיה לו מעניין יותר בדגניה ב’. מה עשה? במקום לחזור הביתה לתל אביב, הוא קנה חצי קילו גרעינים שחורים ומיהר לקיבוץ. הוא נסע בטרמפים, הלך קצת ברגל. הוא היה אז בן שש עשרה. כשהגיע, נערכו קרבות אוויר בין חיל האוויר הישראלי לחיל האוויר הסורי. שני מיגים הופלו מעל הכינרת והתרסקו ברמת הגולן. צביקה קפץ לתעלה ותפס מחסה. כשהגיע לקיבוץ ראתה אותו סוניה ושאלה בחרדה: “צביקהל’ה, איך הגעת"? הוא סיפר לה, וסוניה מיד טלפנה אליי. כשהרמתי את הטלפון שמעתי אותה אומרת, “אידהל’ה, צביקה כאן,” לא הבנתי איך הוא הגיע לדגניה ב’. פרצתי בבכי מרוב התרגשות, וסוניה המשיכה נרגשת: “הפלנו שני מיגים. צביקה ראה איך הם נפלו".

כיוון שרוב חברי המשק גויסו ולא היה מי שיעסוק בקטיף הטילו על צביקה את האחריות על הקטיף יחד עם קבוצת ילדים. הם נשלחו למטע אבוקדו צעיר. הם עבדו בהשקיה ובבניית מחיצות שהגנו על השתילים הצעירים מפני הרוח. באחד הימים, כשעבדו במטע, התחילו הסורים להפגיז את עמק הירדן. כמה פגזי מרגמות נפלו בשטח המטע. צביקה לא איבד את קור רוחו. הוא מיד אסף אותם, והם הסתתרו בגומות של העצים. כאשר פסקה ההפגזה, הוא העלה את הילדים על עגלת הטרקטור וחזר אתם לקיבוץ. על אף גילו הצעיר עזר צביקה גם לקיבוץ הסמוך עין גב, שחדר האוכל שלו נפגע בהפגזה. הוא הביא מזון לחברי הקיבוץ ובלילות שמר על הגדר, וכל חברי המשק לא הפסיקו לדבר על התושייה של צביקה ועל אומץ לבו. כשהגעתי לדגניה, אמר לי קדיש לוז, יו”ר הכנסת בזמנו וחבר הקיבוץ, “תגידי, מאיפה לקחת צביקה כזה"? "הוא בא בעצמו,” אמרתי.

סוניה אהבה מאוד את צביק’ה. כששירת בצבא שלחה לו מדי שבוע חבילות שהכילו גרעינים, פיסטוקים, פירות וכל שאר הדברים הטובים שאהב. כשיואל, הבן שלה ושל יונתן, התגייס לצבא, הוא שירת בנגב. באחד הלילות שמעתי צלצול בדלת, ירדתי לפתוח. למרבה ההפתעה מצאתי את יואל עומד מולי, קפוא ורועד מקור לאחר שנסע במשך כל הלילה במשאית פתוחה. הכנתי לו מיד אמבטיה חמה, אחר כך חיממתי לו מרק. הוא אהב מאוד את המרק שלי. כשבא לתל אביב היה מצלצל אליי מהתחנה המרכזית ואומר: “אידה, אני פה, תכיני מרק". מלבד מרק חיממתי לו בשר וכל מה שמצאתי במקרר ונתתי לו לאכול, אחר כך העברתי את צביקה למיטה שלי, ויואל נכנס למיטה החמה של צביקה ונרדם. אחרי השירות הצבאי סיים יואל את מכון וינגייט ועבד כמורה להתעמלות בבית ירח.

סוניה מתה ב– 1998 . במשך כל שנות חייה שמרנו על קשר הדוק.

פרק יד

בשנת 1992 קרתה למרדכי תאונת דרכים. לאחר שמכר את האופנוע הוא קנה אופניים ורכב עליהם ברחובות העיר. פעם, כשרכב לרחוב אלנבי כדי לקנות סוללות, פגע בו נהג מונית ונמלט. זה קרה בדרכו הביתה, ברחוב רוטשילד ליד הבימה. מרדכי נפצע בכל חלקי גופו. בבית החולים ערכו לו בדיקות וצילומים ושלחו אותו הביתה אחרי כמה ימים, כי לא היה טיפול מתאים בשבילו. מאז חלה הידרדרות במצבו. עד התאונה היה מרדכי אדם בריא ושמח וכל חייו רכב על אופניו. הוא היה ספורטאי, אפילו הרכיב אותי על האופניים שלו לרמת גן. מאז התאונה לא חזר מרדכי לעצמו. הוא הפסיק לעבוד בגלל כאבי גב. מדי פעם אושפז באיכלוב ורוב הזמן שכב בבית. אני טיפלתי בו עד יום מותו. מרדכי נפטר בנובמבר 1994 . הוא היה איש עבודה, ישר, הגון וצנוע, מוכן לעזור לכל אחד. כיוון שהיו לו ידי זהב, הוא עזר לחברים ולבני המשפחה בעבודת נגרות ובעבודות חשמל. מרדכי היה בעל ואב מסור. מעולם לא חסך דבר מבני משפחתו. בייחוד היה כרוך אחרי הילדים ואהב אותם ואת נכדיו יותר מכול. הוא בנה להם צעצועים מעץ. עוד בהיותו בפולין אהב להתעסק בעץ. הוא החזיק ציוד וכלי נגרות, ולאחר שנולדו הילדים הוא בנה להם סוס, אורווה וארגז לצעצועים מעץ. כך גם לנכדים. כשנולד ערן, הנכד הראשון, הוא בנה לו סוסים ואורווה מעץ. הוא אהב את הנכדים ופינק אותם עד שלא רצו לחזור הביתה...

על אף שגדלתי יתומה זכיתי במשפחה נפלאה. דרורה נישאה לדויד, איש נפלא שעובד במשרד הביטחון, ויש להם שלושה ילדים. ערן, הבכור, נולד ב– 22 באוקטובר 1969 . הוא מדריך כושר ונשוי לשרון, מנהלת בחברה לארגון אירועים..

לערן ושרון יש שלושה ילדים: עידן, דין ודנה. יואב, הבן השני נולד ב– 26 במאי 1973 הוא עובד בהייטק ונשוי לעדי. ליואב ועדי יש שתי בנות: ענבר וליאור. אוהד הבן השלישי נולד ב– 25 באוקטובר 1981 . הוא קצין בצה”ל ולומד הנדסה בארצות הברית ועובד במשרד הביטחון.

צביקה, מהנדס מכונות, נשוי לרחל (חלי), מורה לאנגלית אישה מסורה ומיוחדת במינה, והיחסים ביני לבינה הם כמו אם ובת. לצביקה ורחל יש שלושה ילדים טלי, הבכורה, נולדה ב– 4 בפברואר 1976 . היא עורכת דין במקצועה וחיה עם בת זוגה הילה, ולהן שני ילדים: תומר ושחר. גלית נולדה ב– 16 בפברואר 1979 , היא מנהלת בית קפה. איתי, הצעיר, נולד ב– 21 במרץ 1986 , משרת בצבא קבע בדרגת סגן.

סיכום

הייתה לי ילדות קשה ואומללה. את אבי לא הכרתי ורוב חיי גדלתי בלי אימא, אבל לא הייתי האומללה היחידה. רבים גדלו בעוני ובמחסור, בלי הורים, בלי אוכל. עליתי לארץ לבדי, בלי משפחה, אבל עם חברים במסגרת הכשרה. כשבאנו לכאן מנה היישוב כ– 350 אלף תושבים, אבל המחשבה שאנחנו מתיישבים בארץ שלנו ובונים כאן מדינה נתנה לנו כוח להתגבר על הקשיים ולהילחם על חיינו בנשק המועט והעלוב שעמד לרשותנו, שהסתכם בכמה פרימוסים רוגטקות ואקדח אחד לעשרה אנשים.

היינו חדורי אמונה ואמיצים ואף שסבלנו ממחסור, לא היינו אומללים. רצינו להציל את הארץ ולקבל מדינה וזה מה שהעניק לנו את העוצמה. אני, ברוך השם, זכיתי פעמיים: זכיתי לקבל מדינה, להיות חלק ממנה ומהעם היהודי, לגדול ולהתפתח יחד עם המדינה וזכיתי במשפחה נהדרת, זכיתי לראות אותה גדלה ומתרחבת. אני שגדלתי כיתומה וכאסופית, התברכתי בשישה נכדים ובשבעה נינים מקסימים, כל אחד מהם הוא כוכב שגורם לי אושר רב..

אני מאחלת לכם שתמשיכו להיות יפים וטובים, שתיהנו מבריאות ומאושר ושיהיו לכם חיים טובים באהבה

אידה קרבצ’ו’ק

כפר שמריהו, 2009