איוויה Iwje

עיירה בנפת לידא, צפונית לנובוגרודק. נוסדה במאה ה-16 ובמרוצת הזמן קיבלה זכויות עיר.

במלחמת העולם הראשונה הייתה תחת שלטון גרמניה (1918-1915) ואחריה נכללה בתחום פולין.

היהודים רשומים בעיירה משנת 1626 וכעבור כמאה שנים כבר הייתה במקום קהילה ששילמה מס גולגולת ל"ועד מדינת ליטא". באמצע המאה ה-19 חיו בה כ-800 יהודים, אבל לקראת סופה מספרם פחת לכ-570. הם עסקו בעיקר במסחר סיטוני בתבואה, פשתן ושאר תוצרת חקלאית, מסחר זעיר וחנוונות, מלאכה, וכמה משפחות עסקו בעבודת האדמה. רוב בתי היהודים וחנויותיהם שכנו בשוק וסביבתו.

איוויה ידעה שריפות רבות ובאחת מהן, ב-1891, נשרפו כמאתיים בתים (כשני שלישים מכל בתיה), אסמי תבואה וסחורות. בשריפה אחרת, ב-1906, נשרפו בתים רבים וביניהם בית המדרש הישן.  

בית הכנסת הישן הוקם בראשית המאה ה-18 ובנוסף פעלו שני בתי מדרש ובית עלמין. רבנים ידועי שם כיהנו בקהילה וביניהם אהרון פייבוש בלוך, משה אריה לייב גרודז'נסקי (מאה 19) והרב יצחק קוסובסקי במאה ה-20).

החינוך היהודי המסורתי התבסס על "חדרים". בראשית המאה ה-19 נוסד תלמוד תורה.

בראשית המאה ה-20 החלה פעילות פוליטית יהודית וציונית ונוסד סניף של הבונד.

בימי מלחמת העולם הראשונה נתפסו בתים רבים של יהודים על ידי הצבא הגרמני. המסחר נקלע לשפל והרעב והעוני גרמו לעלייה תלולה בתחלואה ותמותה.

היהודים בין שתי מלחמות העולם:

אחרי נסיגת הגרמנים בנובמבר 1918 חלה התאוששות במסחר ובכלכלה המקומית. מספר היהודים הוכפל כמעט פי ארבע והם היו לרוב, אבל מצבם הורע והם נזקקו לעזרה מחברת "יעקאפא". ב-1921 נוסד "הבנק העממי", אשר נתן הלוואות ללא ריבית למאות משפחות.

הרב משה שצקס פעל רבות לפיתוח הקהילה והעיר. בסוף שנות ה-20 למדו בישיבה המקומית כ-130   בחורים.

הפעילות הפוליטית נגיעה לשיאה בשנות ה-20 וה-30 ובאיוויה פעלו פעלי ציון, החלוץ, המזרחי והפועל המזרחי, רוויזיוניסטים (ברית הצה"ר), השומר הצעיר ובית"ר. אף הוקם מרכז הכשרה של החלוץ. בבחירות לקונגרס הציוני ב-1935 זכו פועלי ציון ב-430 קולות והמזרחי ב-120.

בהנהגת הקהילה ומוסדותיה השליטה הייתה בידי החרדים. הציונים והלא-ציונים עסקו רבות בעבודת תרבות ענפה ובפיתוח מערכת החינוך. כבר בשנות ה-20 פעלו בית ספר יידישאי, בית ספר עברי מרשת יבנה הציונית-דתית ולידו גן ילדים. ב-1929/1930 למדו במוסדות חינוך יהודיים 430 תלמידים, מהם 103 תלמידי ישיבה.

במאי 1929 פרצה בעיר שריפה גדולה, אשר כילתה 460 בתים וביניהם שלושת בתי המדרש, בית הכנסת העתיק על כל תכולתו, בניין "הבנק העממי", התלמוד תורה, בניין הקהילה, שני בתי הספר היהודיים, הספרייה על ספריה, כ-120 חנויות, עשרות מחסני מזון ותרופות ועוד. ועד העזרה שהקים הרב שצקס השיג תרומות גדולותו רוב הבתים שוקמו מחדש והפעם מלבנים. גם חברת "יעקאפא" סייעה בשיקום.

היהודים במלחמת העולם השנייה:

בספטמבר 1939 נכנס לעיר הצבא האדום ובעקבותיו החלו שינויים בחיי התושבים. תננאי הכלכלה והמסחר השתנו והמפעלים והחנויות הולאמו. נסגרו מוסדות תרבות, חינוך ודת יהודיים. נותר בית הספר העברי כשפת הוראה נקבעה יידיש. כספי "הבנק העממי" הועברו לברית המועצות וכיוצא בזה.

בסוף יוני או תחילת יולי כבשו הגרמנים את איוויה והחלו מעשי התנכלות ודיכוי כלפי היהודים. בתשעה באב תש"א – 2 באוגוסט 1941 – הובלה במשאיות קבוצת גברים יהודים ליער ליד סטאנייביצ'ה (Staniewicze) שבסביבה, אולצו לחפור בורות ולאחר מכן ונורו בתוכם. ביום אחר רצחו הגרמנים ושוטרים ליטאים 224 ראשי ציבור, מורים, כלי קודש (בתוכם הרב זאב פרלמן) ופקידי מוסדות קהילתיים וממלכתיים (ביניהם כנראה גם 5-4 לא-יהודים (האקציה נודעה כ"אקציית האינטליגנציה").

בספטמבר 1941 הועברו יהודי העיירה לגטו והוקם יודנראט בראשות משה קאפאלד. כעבור חודש הובאו לגטו יהודים מעיירות וכפרים סמוכים ובסך הכל קובצו בו 4,000-3,500 יהודים, שנאלצו לחיות בצפיפות נוראה של 4-3 משפחות בדירה.

ב-11 במאי 1942 הובאו 130 צעירים מהגטו ליער ליד סטאנייביצ'ה והוכרחו לחפור בורות ליד קברי האחים של הנרצחים מאוגוסט 1941. למחרת ריכזו הגרמנים את תושבי הגטו לכיכר השוק ואחרי סלקציה הובילו את רובם אל הבורות ושם, בעזרת 60-50 שוטרים מקומיים, רצחו אותם. באקצייה זו נספו 2,250 יהודים- -1424 נשים, 626 ילדים ותינוקות ו-500 גברים. עשרות יהודים ניסו לברוח ורק 3 נשים הצליחו בכך.

כ-1,300-1,200 עובדים שעברו את הסלקציה הוחזרו לגטו, ששטחו צומצם. הם הועסקו בבתי המלאכה של הגטו. ב-20 בינואר 1943שולחו יותר מאלף יהודים לבוריסוב שליד מינסק. רובם נרצחו ביער, ליד ביצות ביאלה בולוטה (Biala Bolota), כ-18 ק"מ מבוריסוב. מספר אקציות קטנות נערכו בחודשים שלאחר מכן.

בזמן קיומו של הגטו ברחו עשרות צעירים לפרטיזנים ושם לחמו ביחידות שונות. חלקם שרדו עד השחרור.

איוויה שוחררה על ידי הצבא האדום ביולי 1944. חזרו אליה כ-80 ניצולים ועוד יהודים ששהו בזמן המלחמה בברית המועצות. בתחילת שנות ה-60 נותרו בעיירה רק כמה משפחות יהודיות.