איליה Ilja

נפת וילייקה מחוז וילנה.

שוכנת כ-30 ק"מ מווילייקה. נוסדה בשלהי המאה ה-14 ונקראת לפי האגדה ע"ש אליהו הנביא, שנגלה בחלומו של אבי שושלת הנסיכים רדזיוויל, מייסד המקום.

ב-1795 סופחה לרוסיה. נכבשה ע"י גרמניה בימי מלחמת העולם הראשונה ונשארה בידה עד סתיו 1918. באוקטובר 1920 (אחרי תהפוכות צבאיות וחילופי שלטון) נכבשה ע"י פולין וסופחה אליה ב-1922. במלחמת העולם השנייה הייתה תחת שלטון סובייטי מספטמבר 1939 עד סוף יוני 1941 ואז נכבשה ע"י הגרמנים. שוחררה בקיץ 1944 ע"י הצבא הסובייטי.

היהודים הראשונים התיישבו בה במאה ה-17.הם מצאו את פרנסתם במסחר סיטונאי, ייצוא עצים, מסחר בפשתן ותבואה, ובתקופת הקיץ גם משירותי נופש ואירוח. גם בית חרושת גדול לכלי זכוכית, שהוקם ע"י יהודי, סיפק תעסוקה להרבה יהודים, שגם גרו בסביבת בית החרושת ובנו להם בית כנסת משלהם.

למרות היותה עיירה קטנה התפרסמה איליה בעולם היהודי: באמצע המאה ה-18 התרחשה פרשת גר הצדק אברהם בן אברהם – הגרף פוטוצקי, אשר  נשא לאישה יהודייה בת המקום -  שהועלה על המוקד לאחר שסירב לחזור לחיק הנצרות.

בסוף המאה ה-18 הוקמה באיליה ישיבה גדולה ושמה נודע בעולם היהודי בזכות תלמידי חכמים והרבנים שבה וביניהם הרבנים שמואל ב"ר, יהושע זליג מדולהינוב, לייב שפירא ואברהם רמז, שהיה מקורב לציונות הדתית והיה רבה האחרון של העיירה.

מייסד הישיבה ר' מנשה בן פורת היה מתלמידי הגר"א וממבשרי ההשכלה בליטא. הוא ניסה לפשר בין המתנגדים בהנהגתו של הגר"א לבין חסידי חב"ד וביקר אצל ר' שניאור מליאדי. יחד עם ההשכלה הגיעו גם רעיונות "חיבת ציון" ובשנות ה-80 הוקם סניף של "חובבי ציון".מספר משפחות עלו לארץ בעליית הביל"ויים ובעלייה השנייה.

במלחמת העולם הראשונה, אחרי שחיילים קוזאקים שרפו את רוב בתי העיירה, ברחו רבים לרוסיה. עם הכיבוש הגרמני שותקה כל הפעילות הכלכלית, יהודים גויסו לעבודות כפייה ושרר מחסור חמור ורעב. בעקבות פרסום הצהרת בלפור נוסד בעיירה סניף "צעירי ציון".

בין המלחמות ניסו היהודים בעזרת הג'וינט האמריקאי, קרובי משפחה מארה"ב וחברת "יעקאפא" לשקם את הריסות ביתם ופרנסתם. חלקם שוקם אבל רבים חיו חיי עוני ומצוקה. למרות זאת הייתה פריחה בפעילות הציבורית והציונית. קמו תנועות נוער כמו "החלוץ", "החלוץ הצעיר", "גורדוניה" ו"בית"ר". הוקם גם קיבוץ הכשרה. מספר קבוצות עלו לארץ. בעיירה נפתחה ספרייה עם 5,000 ספרים ביידיש ובעברית, התקיימו קורסים ללימוד השפה העברית, חוג דרמה ובית ספר עברי ב- 1922. הפעילות הציונית נתקלה בהתנגדות נמרצת מצד האורתודוקסים וחסידי חב"ד.

מלחמת העולם השנייה:

הסובייטים נכנסו לעיירה ב- 17.09.1939 והונהג בה משטר סובייטי, עם הגבלות חמורות על המסחר ושינויים מרחיקי לכת במערכת החינוך. באותם שבועות זרמו לעיירה פליטים יהודים רבים, שהגיעו מחלקי פולין שנכבשו ע"י הגרמנים. לעיירה מונה ראש עיר יהודי שמעון וולף.

ביוני 1941 נכבשה איליה ע"י הצבא הגרמני. מיד החלו מעשי אפליה והתנכלות כלפי היהודים: טלאי צהוב, איסור הליכה על המדרכה ואיסור לבא במגע עם לא יהודים. הוקם יודנראט בראשותו של ש' קאופמן. בספטמבר 1941 הוקם גטו אליו נדחסו כ-900 איש במספר בתים. הצפיפות, הרעב ותנאי הסניטציה גרמו להתפרצות מגפות בעיקר בקרב הילדים. בחורף 1942-1941 הטילו הנאצים על היהודים תשלומי כופר בכסף ובסחורות. היודנראט עשה כל מאמץ למלא את הדרישות.

במרץ 1942 נערכה פשיטה של פרטיזנים (בתוכם מספר יהודים) על בית חרושת לנקניק ושימורי בשר, מנהלו הגרמני נלקח בשבי והמחסנים רוקנו.  הגרמנים הטילו את האשמה על כל יהודי העיירה. ביום המחרת הם הובלו מהגטו לכיכר השוק. אליהם צורפו עוד 15 צעירים יהודים שנתפסו על ידי שוטרים ליטאים חמושים ביער. מבין הנאספים הוציאו הגרמנים בעלי מקצוע נדרשים ואת היתר, 520 איש, הובילו לבית קירור גדול ורצחו אותם באש מקלעים.

בעלי המקצועות הנדרשים ועוד יהודים שהתחבאו בגטו, המשיכו לעבוד בתנאים קשים מאד. בעקבות חיסולו של משתף פעולה עם הנאצים על ידי הפרטיזנים ב- 7 ביוני 1942 בא הקץ על היהודים שנשארו בגטו. עוד באותו יום הם הובלו אל מחוץ לעיירה ונרצחו בבור גדול. ביניהם ביב גם הרב רמז ומשפחתו.

אחדים מיהודי איליה הצליחו לשרוד עד לשחרור בקיץ 1944.