אליק פרץ (פרציקוביץ)
אליק פרץ נולד ב - 1935 בעיירה קטנה בליטא לאהרון פרץ (Aharon Peretz), רופא נשים, ולרעיה (Raja), רופאת שיניים. בתקופת השואה נכלאה משפחת פרץ בגטו קובנה (Kaunas). בגטו ניהל אביו את מחלקת היולדות בבית החולים. בשעת אקציות ומצודים בגטו הסתתר אליק יחד עם אמו ועם כעשרה ילדים נוספים בבונקר מתחת לאדמה. במהלך אקציית הילדים שנערכה בגטו קובנה ב - 27/3/1944 - 28/3/1944 מצאו שני אוקראינים מצוידים בגרזנים את פתח הבונקר והתחילו להרוס אותו. בדיוק באותה עת קרא להם אחד הגרמנים לעזרה והם הסתלקו. כעבור יומיים, בתום האקציה, כאשר יצאו מהמסתור, ראו שרחובות הגטו נותרו ללא ילדים. הוריו של אליק חיפשו מקום מסתור עבורו מחוץ לגטו. אהרון פרץ הצליח ליצור קשר עם האומנת של אליק, והיא הסכימה לתת לו מחסה בביתה. כדי לצאת מהגטו הצטרף אליק לקבוצת עובדים יהודים שעבדו מחוץ לגטו. האומנת הסתירה אותו בדירתה במשך כשבועיים, ולאחר מכן עברה עמו לבית אחיה בכפר לא הרחק מקובנה. אליק היה בלונדיני בהיר עיניים ודיבר ליטאית רהוטה. בתי הכפר היו מרוחקים מאוד זה מזה, ולכן לרוב הוא לא נאלץ להסתתר וגם לא משך את תשומת לבם של זרים. הוא עזר בעבודות החווה, אסף פטריות וגרגרים ביער. האומנת טיפלה בו ודאגה לו כמו אמא. הוא נשאר בכפר עד שהצבא האדום שיחרר את האזור באוגוסט 1944. בחורף 1944 - 1945 הגיע לכפר קרוב משפחתו - יצחק פיין (Yitzhak Fein). הוא ואשתו מירה (Mira) שרדו בבונקר בגטו קובנה. מאחר שאליק, שנהנה מהחיים בכפר יחד עם האומנת, לא הסכים להצטרף אליו, נאלץ הדוד לקחתו בכוח. מאוחר יותר נודע לאליק שאמו נפטרה ממחלת טיפוס בגטו, ואילו אביו נרצח במחנה ריכוז דכאו (Dachau). בינואר 1945 התארגנה קבוצת יהודים כדי לברוח מליטא. אליק צויד במסמכים מזויפים על שם אליק ברגר (Alik Berger). המסע נמשך כעשרה חודשים: מקובנה לווילנה (Vilna), מווילנה לגרודנו (Grodno) ומשם לוורשה (Warszawa). הם נשארו בוורשה עד 8/5/1945, יום סיום המלחמה. בהמשך עברו דרך צ'כיה ודרך הונגריה והגיעו לבוקרשט (Bucharest), רומניה. שם עבר אליק למעון של "עליית הנוער" וחלה במחלה קשה כתוצאה מחוסר תזונה וויטמינים. בזיכרונותיו תיאר שבתקופה ההיא היה בן תשע וחצי במשקל של ילד בן שלוש - ארבע. אליק עלה לארץ ישראל יחד עם ילדים אחרים מקבוצת עליית הנוער באנייה "פנסילבניה", שנכנסה למפרץ חיפה באוקטובר 1945.
מזיכרונותיו של אליק: "פתאום התקרבה לאנייה שלנו סירת מנוע, וקול גדול הכריז ברמקול: 'אליק ברגר, להגיע לסיפון'. מהסירה עלה לסיפון... אבא שלי. הוא בקושי הכיר אותי. שנה וחצי לא התראינו. התחבקנו. הייתי בהלם. שאלתי אותו ביידיש: 'אבא, איפה אמא?', הוא ענה לי: 'אמא חיה'. אמו של אליק הגיעה לארץ ישראל באפריל 1946.
מתוך: ארכיון בית לוחמי הגטאות