אנטון ומטילדה זובריס

זכרונותיה של רופאה: להציל את הבנות מאת פרומה גורביץ'

סוף-סוף הצלחתי להצטרף לבריגאדת-נשים, שהובלה בשעות הבוקר לעבודה בעיר. אני צועדת עם שחר, יחד עם מאות נשים, בחוצות המחוספסים של הגיטו בוויליאמפולה. משגיח עלינו משמר חיילים חמושי רובים מוכנים לפעולה. אנו עוברות את השער – אל חוצות קובנה.

העיר, דומה, ישנה עדיין את שנתה השאננה. ובדירות הנוחות והחמימות ישנים גם הילדים הליטאיים, שאותם הייתי מרפאה עד לפני זמן-מה, יושבת לידם, מתרגשת ולא פעם מצילה את חייהם. והרי כמה מהוריהם, אבותיהם, רצחו במו ידיהם בגרזינים, בימי המלחמה הראשונים, משפחות יהודיות שלימות, את כולן כאיש אחד – זקנים, נשים וטף. הנה כאן, בדיוק בסמטה זו, בווז'איו, נאספה ערימה של גוויות עם גולגלות מרוצצות, ושם, בפינה, ברחוב פאניירו מס' 6, התגוררה אחותי אמה, גם היא רופאת-ילדים. היא שולחה לאן-שהוא. איפה היא עכשיו? – מהרהרת אני... אבל נשות הבריגאדה מאיצות בי, ואני מוסיפה לצעוד. בנס מצליחה אני, בלי שהמשמר יבחין בכך, לחמוק מהשורה בצומת שני רחובות, מאחורי שער של חצר אני תולשת מעלי את "הטלאים הצהובים". מי יודע כיצד אצליח אחר-כך, בשובי לשורות הבריגאדה, להצמידם מחדש לבגדי באופן שהזקיפים לא ישגיחו בהצמדתם הרופפת?

בלב הולם תועה אני בחוצות העיר העויינת. ואני הרי נולדתי בעיר זו, גם אבי וסבי נולדו כאן. ומה רבה היתה אהבתי את קובנה! כיצד הייתי מתגאה בה! מי מסוגל היה לפני כן לחזות את פריצי-החיות החיים כאן יחד איתנו!

אני צועדת וצועדת, ונדמה לי כאילו הקרקע בוערת מתחת לרגלי, הנה-הנה יאסרוני. לבסוף אני עומדת לפני לוח קטן, שלט של רופא מוכר. חדר-ההמתנה מלא. אינני רוצה להישאר עם החולים המצפים לתורם, המסתכלים בסקרנות איש בעיני רעהו. אני ממשיכה בנדודי. מוצאת את דירתו של רופא אחר. איננו בבית. אני הולכת לשלישי, לרביעי – לא נתנו לי לעבור את סף הבית, כנראה שהכירוני, טרקו בפני את הדלת. אבדה תקוות. מדוכדכת עושה אני נסיון נוסף – הולכת בכיוון "ההר הירוק" לד"ר בוטקוויצ'נה, שלמדתי איתה יחד לפני שנים: היא גרה ברחוב מוליטו, מס' 14. בית קטן, עשוי עץ. ודאים גם כאן אעלה חרס בידי. אבל מה זה? נתקבלתי בסבר פנים יפות, הושיבו אותי, שמעו בקשתי באהדה וגם... (איני מאמינה למשמע אוזני) מסכימים לקבל את נעמי בת-החמש. היא הרי הקטנטונת במשפחתנו – אותה ראשית כל יש להציל.

מששמעתי מפיהם על נכונותם לקבל את פעוטתנו והייתי בטוחה שזה יבוצע, נתמלאתי שמחה שאין לתארה, אך גם אחזתני חרדה. בזכות מה רשאית אני לכפות על אנשים אלה חירוף-נפש כזה, סכנה כזאת? ואני מסבירה להם, שהפעוטה כהת-שיער, אינה דומה לשאר בני-משפחתם, וכו' וכו'. אבל ד"ר בוטקוויצ'נה, בתה אנוטה ובנה פובילאס משתדלים להרגיעני ומבטיחים, שאם רק יעלה בידינו להביא אליהם את הילדה, הם יעשו הכל להסתירה.

מאושרת ונלהבת, מעודדת על-ידי טוב-ליבם ונדיבותם האנושיים, עזבתי את ביתם הקטן והצנוע. אבל כיצד אוכל עכשיו להצטרף בחזרה לשורות הבריגאדה, כדי לשוב עם שאר הנשים לגיטו? והעיקר, איך אצליח להוציא את נעמי הפעוטה מהגיטו? ילדים קטנים יותר הייתי מרדימה בזריקת לומינאל, וההורים היו מוציאים אותם בתוך ילקוט בצאתם לעבודה. אבל את נעמי בת ה- 5, לו גם היתה רזה מאוד, קשה להוציא מהגיטו מוחבאת בילקוט.

וכעבור יומיים, לאחר הרהורים ותיכנונים שונים, החלטנו להעביר את הפעוטה העירה בתוך שק, מתחת לתפוחי-אדמה.

הסברנו לילדה את כל הסידורים. בדמעות בעיניה אמרה נעמי: "אינני רוצה לעזוב את אמא, אבל אני יודעת, שכך צריך לעשות", והסכימה לשבת בשקט גמור, מבלי לזוז, כדי לא לעורר את חשדו של הזקיף היושב על העגלה, הגרמני עם הרובה.

בא הבוקר המדאיג והגורלי, השחר רק הפציע והאפלולית לא נמוגה עדיין: הילדה חובקת את צעצועה האהוב – את מישקה הדובון המשופשף, ויורדת לתוך השק. מעמיסים את השק של העגלה, יחד עם שקים אחרים, מכסים אותו, לשם הסוואה, בקש... והעגלה מצליחה לעבור את שער הגיטו. ישבו עליה שני פועלים מדרי הגיטו, שעזרו בהעמסת השקים ובפריקתם. הם היו, כרגיל, נעצרים במקומות רבים. הזקיף הגרמני, שישב גם הוא בעגלה, לא התמצא בפרטיו של קו-נסיעתם. לפי בקשתנו הם הבטיחו לנו לעצור ליד הכתובת שסופקה להם, להוציא את הילדה מהשק ולהשאירה במסדרון הבית.

ד"ר בוטקוויצ'נה גרה באזור מרוחק מהגיטו, ולא ניתן לשלוח לשם את העגלה. צריך היה לחפש מוצא. לא רחוק מהגיטו היתה תחנת-ייעוץ למחלות-ילדים, שבה עבדה חובשת ממכרינו – בחורה נעימה. שמה היה ילנה. את שם-משפחתה שכחתי. עלה בידי לפני-כן, בהיותי בעיר, להיפגש איתה (וזה היה דבר מסובך מאוד) ולבוא לידי הסכם. היא היתה מוכנה מיד עם הגיע פעוטתנו אל התחנה להובילה לד"ר בוטקוויצ'נה. בתחנת "טיפת-החלב" אין, כרגיל, בשעה מוקדמת זו אנשים זרים, וכפי שנודע לנו אחר-כך לא ראה איש את הילדה הזוחלת מתוך שק שהובא ואת הסעתה לד"ר בוקטוויצ'נה. אנו שנשארנו בגיטו, לא ידענו מה עלה בגורלה של נעמי עם צאתה מתחום הגיטו. אך מה רבים היו רגעי הדאגה של משפחת הבוטקוויצ'ים!

דירתם היתה בבית נמוך, באותה חצר היו בניינים נוספים, מסביב גרו שכנים רבים, ביניהם גם חסידי הנאציזם וסתם אנשים סקרנים. סכנה מתמדת צפויה היתה לא רק לחיי נעמי הפעוטה, כי אם גם לכל המשפחה האצילה הזאת.

בינתיים שוב התכוננתי לצאת העירה. יש לחפש מקומות-הצלה לשתי בנותינו הנוספות.

ואני שוב נודדת בחוצות העיר, מבודדת כצרועה, רועדת מפחד ומתח נפשי. ושוב מתדפקת אני על דלתותיהם של מיודעים אלה ואחרים. בראותם אותי נחרדים האנשים, כאילו קמתי לתחיה. והעיקר, בואי כרוך בסכנות – הכל רוצים להיפטר ממני ככל המוקדם.

מה רבים אי-הנעימות, כאב הלב, ההשפלה! אבל הרי העניין הוא בהצלת הבנות, ועל כן שומה עלי לעשות הכל, ובלבד שלא תיפולנה לידי הגיסטאפו. אינני צריכה להתחשב בחרדתם, בנרגנותם וברוגזם של מקבלי-פנַי.

ישנו, בעובדה, עוד מוצא אחד...

מצויות איתי שפופרות המכילות מורפיום, טבליות רעל חריף ומהיר-תוצאות, בשבילי ובשביל הילדות. אבל אם יגיעו הדברים לידי כך, יש להרעיל, קודם-כל, את הבנות. ואני הן ידעתי, שלא יעמוד בי הכוח להמית אותן במו ידי.

אני ממשיכה בנתיב הייסורים שלי. שוב אני משתרכת בעיר העויינת, שמתוך כל חריץ של שעריה נשקפת לי סכנת מוות. אני מהלכת כל הזמן "בזיגזגים", עוברת ממדרכה למדרכה, כיון שאני רואה בכל אחד מהעוברים ושבים צורר המוכן לחשוף אותי.

לבסוף אני מגיעה לחברתי-למקצוע ומיודעתי ס. היא סיימה את חוק-לימודיה באוניברסיטה שנה אחרי. היא קיבלה את פני, אבל לפני שהספיקה לשמוע עד הסוף את בקשתי, החלה מתאוננת על צרותיה היא – למרות כל מאמציה איננה מצליחה למצוא עוזרת-בית מתאימה.

מששמעתי את דבריה נתמלאתי שמחה והצעתי לה את בתי הבכירה בת השש-עשרה בתור עוזרת-בית. "זה עשוי להיות סידור טוב" – ענתה, "אבל אין לנו במיטבח מקום למיטה עבורה, כיון ששם ישן כלבנו הגדול, הגזעי, ובעל-הבית שלנו אינו מסכים בשום אופן להקים לכלב מלונה בחצר".

נו, מה לעשות, מובן שזהו נימוק רציני. כלב בימינו חשוב מבן-אדם.

אני יוצאת מביתה שבורה ורצוצה, אובדת עצה ותקוה.

אבל ליד ביתה, באותה סימטה גרה ד"ר מאטילדה זוברנה. נכנסתי כבר פעמיים אליה, אבל לא מצאתיה בבית. אנסה פעם נוספת. ואמנם – הצלחתי. כל חיי לא אשכח כיצד קיבלו את פני ד"ר זוברנה ובעלה, שכיום כבר אינם בחיים, כיצד ניחמו אותי, הרגיעוני ואפילו נזפו בי, משל הורי היו, בתוכחה שלא הקדמתי לבוא אליהם. ושוב אינני מאמינה למשמע אוזני: הם מסכימים לקבל אחת מבנותי ומבטיחים לסדרה בתור רועה בכפר. שוב ראיתי חובה להזהירם, שבנותי שחומות וקל לחשוף את מוצאן. וכאן באה תשובתם: "האם הן אשמות ששערן כהה?"

מה טוב היה לשמוע את דבריהם החמים, האנושיים. איזו אמונה באדם הם נסכו בליבי.

כשיצאתי מביתם לרחוב, ראיתי שוב על דלתו של הבית הסמוך את השלט של ד"ר ס. והשוויתי: שתי רופאות הגרות בשכנות, ומה שונה יחסן לאנשים.

אני ממהרת הביתה, לגיטו. ושוב מדאיגה אותי המחשבה, איך להגיע שמה, איך להצטרף לבריגאדה שלי, מבלי שיבחינו בכך הזקיפים. על כל המצבים המסובכים והמסוכנים הללו, על ההרפתקאות הגובלות בהזיות דמיוניות, על כל הפחדים והחוויות הקשורים בבריחות מתוך הגיטו ובחדירות אליו לאחר-מכן – ניתן לכתוב ספרים עבי-כרס, המזכירים רומנים הרפתקניים. אלא שלא כאן המקום, לפעמים אני עצמי איני מאמינה שכל זה אמנם קרה אותי.

ושוב עמדנו בפני הבעייה, כיצד להעביר העירה את אֶטה בת השתים-עשרה. נדברנו לפני-כן עם ראש הבריגאדה והחלטנו להוציאה מהגיטו כעובדת יחד עם כל בריגאדת-הנשים. מעל למעיל הילדותי הקצר הלבשנו לה מעיל ארוך, עטפנו את ראשה במטפחת, הנעלנו לרגליה נעליים עם עקב גבוה, ציידנו אותה בפחית לנזיד ובתרמיל, מעין ילקוט עשוי מחתיכת גובלן ישן. ילקוטים כאלה היו הנשים שיצאו העירה לעבודה לוקחות איתן לצורך הבאת שבבים, שהביאו מן העיר. לתוך ילקוטה שמנו לאטה את נעליה, כּיפתה, תיק-הלימודים ובו ספרים.

בהתאם לתכניתנו, צריכה היתה אטה, בבואה למקום-העבודה, להחליף בגדיה בבית-השימוש ולשנות את מראיה מפועלת בוגרת – לתלמידת בית-ספר. אחת ממכרותינו, שהיתה באותה בריגאדה, הבטיחה לעזור לה ולהראות לה את הפישפש, שדרכו תוכל לצאת לרחוב.

הסברתי לאטה את מקום מגוריה של ד"ר זוברנה ושירטטתי לה את תרשים אותו חלק העיר, שברחובותיו היה עליה לעבור. היא האזינה, בלא-אומר או מחאה, בקשב רב לכל ההוראות שלי. היא כבר לא היתה ילדונת, אלא זקנונת בת שתים-עשרה.

לימים, לאחר שכבר השתחררנו, הודתה אטה בפני, שלא פחדה מהקשיים שאיימו עליה, מבדידותה ומסכנת-המוות. "מוטב שאני אָמות בהקדם, ובלבד לא לראות איך רוצחים את אבא, אמא..." – מחשבה זו הפחידה אותה יותר מכל.

כפי ששיערנו, לא שמו הזקיפים לב לילדה-התלמידה והיא יצאה בשקט העירה. והנה – הילדה בת שתים-עשרה נודדת לבדה ברחובות הזרים, מחפשת את כתובתם של אנשים טובים ובלתי-ידועים לה, שהבטיחו לתת לה מחסה. סוף-סוף מצאה אותם, הקישה בדלת וכשפתחו לה, ראתה שפניהם נבוכים. הסתבר, שהיתה זו שעה מאוד לא מוצלחת – בדיוק היו אצלם אורחים – והמצב עלול היה להיות מסוכן.

אי-אפשר היה לכן להכניס את אטה לתוך הבית. העלו אותה, איפוא, לעליית-הגג, הושיבו בתוך מזווה, השקו והאכילו אותה, עודדוה ומדי פעם באו לבקרה. אחרי זה הלבישו אותה בבגדים קרועים ובלויים ואמרו לה, שהיא צריכה להופיע כנערה תועה מברית-המועצות. הצלת ילדה רוסית היתה פשע קטן יותר מאשר הצלתה של ילדה יהודית. במראיה הבלוי הוליכו אותה לכפר. שם נתקבלה בתור רועה. לא מעט דאגות, שעות של חרדה ולילות-נדודים גרמה רועה קטנה זו למשפחת הזובריסים שקיבלוה לעבודה, אך היא לא היתה היחידה שהדאיגה אותם. יחד עם אטה החביאו אצלם הזובריסים שורה שלימה של אנשים אחרים וכך הצילו את חייהם. כפי שסיפרה לי אטה הקטנה לאחר-מכן, היו ביניהם שבויי-מלחמה רוסיים. היא היתה רואה עם שחר את הזובריסים מחלקים אוכל לאנשים, שהסתתרו במתבן, בשדה השיפון, בגן. כמובן, שכל זה צריך היה להעלים מעיניהם של שכנים סקרנים, שביניהם עלולים היו להימצא פטפטנים וגם צרי-עין וחורשי-רע. אולם לבני-אדם טובים מתייחסים, כפי הנראה, גם שכנים בידידות, אין להם אויבים המחפשים תואנה להלשין, ולא עלה בדעתו של מישהו להסגיר לידי שלטונות הכיבוש את האנשים המסתתרים אצל משפחת הזובריסים, ובכללם בתנו אטה.

אנו, שנשארנו בגיטו, לא ידענו מאומה על כל זה.

עכשיו הגיע התור להציל את חיי הבת הבכורה בֶּלה. אחרי "תמרונים" מסוכנים ומורכבים אני מוצאת שוב את עצמי בעיר. ושוב מקבלים את פני בפחד שקשה להסוותו ובהפתעה בלתי-נעימה. אינני נעלבת – מבינה אני שבני-אדם פוחדים. אבל יש להציל את בלה. אני מתאמצת להכריע את הפחד, את ההשפלה. בסופם של החיפושים אני מגיעה לד"ר אונה לאנדסברגנה - היא רופאת-עיניים, גרה ברחוב דונילייצ'יו. היא מכירה אותי מספסל-הלימודים באוניברסיטה.

בימי לימודי היא היתה אסיסטנטית של פרופ' אביז'וניס, בחדר ההמתנה ישבו רק שתי נשים כפריות עם סלי-קש בידיהן, עטופות במטפחות גדולות, אלה אינן מסוכנות.

כשהופיעה על סף הקבינט ד"ר לאנדסברגנה וראתה אותי, בירכה אותי לשלום ונהגה כאילו הייתי פציינטית חוזרת ובאתי לטיפול רפואי נוסף. היא הרכיבה על שתי עיני מחמם חשמלי מיוחד – טרמופור בצורת שתי כריות עגולות ושטוחות, המכסות כמעט את כל הפנים. תוך כדי פעולה זו לחשה לי כמה מילים מעודדות. איזו נדיבות עדינה! אסירת-תודה הייתי לה באותו רגע! מה נעים היה לשבת בפנים מוסתרים! בביטחה ובחום השבתי את רוחי אחר החוויות וההשפלות שנפלו בחלקי אותו יום.

משהגיע תורי הזמינה אותי ד"ר לאנדסברגנה לקבינט, האפילה אותו בכסותה את החלונות בוילונות שחורים, כנהוג בשעת בדיקת קרקעית העיניים, שאלה במה היא יכולה לעזור לי. היא הקשיבה רב-קשב לדברי, הירהרה קצת ו... אמרה בלי מילים יתרות: "שתבוא". קיצור זה בדיבורה היה בולט באופיה של ד"ר לאנדסברגנה היקרה מאדם, שכיום איננה עוד בחיים. קשיחות חיצונית הסתירה אצלה לב גדול וטוב ורגשות עמוקים.

הנה כי-כן יש מקום גם לבלה. אבל שוב לפנינו בעייה מסובכת – איך להוציאה מן הגיטו. כעת זה נעשה קשה לאין שיעור: המשמרות תוגברו, רבים נורו ליד הגדר שעה שנתגלתה תכניתם לברוח מהגיטו. בבריגאדות הרבו לספור את האנשים, אין כבר הליכה ברגל לעבודה, מובילים את כולם במשאיות. חשבנו והירהרנו בכל מיני דרכים לבריחה ובשום אופן לא העלינו כל תוכנית שהיא. אך הנה נודע לנו על הקמת בריגאדה חדשה, שמשיטים אותה בסירה, בקבוצות נפרדות, לגדה השנייה של נהר נאריס היישר למקום-העבודה בקצה רחוב יונאווס. יש שבחציית הנהר בסירות קמה מהומה, שמגבירים אותה בכוונה, ספירת אנשים מתבלבלת, וברגע כזה נוצרת לפעמים הזדמנות נאותה לבריחה, כמובן – תוך סכנת-מוות במקום מכדורי רוביהם של אנשי-המשמר. אולם אין מוצא אחר, יש להעז ולהסתכן.

אנו בגיטו לא ידענו ולא כלום אם הצליחה בלה בתכנית הבריחה, כן נעלם מאיתנו גורלן של בנותינו האחרות, שעמדו להגיע למקומות שהוכנו להן; האם לא הלשין עליהן מישהו, האם הן בחיים?

איך יכולה אני לשבת בחיבוק-ידיים, כשאינני יודעת מה נפל בגורלן של הבנות? אולי הן זקוקות לי כעת, אולי אוכל לעשות למענן בעתיד, אם אשאר בחיים? אבל כיצד אסתלק מהגיטו, והיכן אוכל להסתתר בעיר? הרי ניצלתי כבר, תוך כדי חיפושי מקום-מחסה לילדותי, את כל הסיכויים האפשריים והבלתי-אפשריים?

בסופו של דבר, לאחר ששלוש בנותינו היו מעבר לגדר-התיל של הגיטו, השלמתי עם גורלנו והתחננתי בנפשי גם לאלוהים – כהרגלי בשנות-ילדותי – לבל יארע כל רע לילדותינו. אבל חשתי הכרח בל-יעבור לצאת מזמן לזמן העירה, כדי להיוודע בדרכי-עקיפין על גורלן של הבנות.

רבים בגיטו קינאו בנו, על שהצלחנו "לסדר בעיר" את כל שלוש בנותינו.

באותם ימים עשיתי כל שביכולתי במתן עצות לאמהות האומללות, שהסתירו מאחורי מנעול ובריח, בכל מיני מחסנים, מזווים וקרפיפים, את ילדיהן, כיצורים "בלתי-ליגאליים" ומסוכנים לציבור". לא רק אני, כי אם גם הורים אחרים התרוצצו בחיפושיהם אחר אנשים טובים מבין הליטאים, שיסכימו לקבל את הילדים ולהסתירם, בדרך-כלל כל אחד לחוד. החזקת ילדים יהודיים בצוותא מסוכנת מדי – קל יותר במקרה כזה להכירם. אבל ההורים ברובם פחדו להסתכן במסירת ילדיהם. מה גם שהחיפושים סיכנו לא רק את חייהם-הם, אלא במידה רבה גם את חיי המשפחות הליטאיות.

איך אפשר לדרוש זאת מבני-אדם? רבים התאמצו לפצות את מצילי ילדיהם בדברי-ערך חומריים. גם היו בין הליטאים כאלה, שדרשו סכומים אסטרונומיים תמורת צעדם המסוכן. כל המצילים שלנו, חברי-למקצוע הליטאים, עשו זאת שלא על מנת לקבל פרס. אף לא העזתי בנפשי לרמוז על גמול כלשהו.

להורים היתה, קודם כל, הדאגה להעברת ילדיהם העירה. אפשר היה להסביר לילדים הגדולים, כיצד עליהם להתנהג בכל מקרה אפשרי. את התינוקות, עד גיל שנתיים ואף יותר, הוציאו מתוך הגיטו בילקוטים ובתרמילי-גב, שנטלו איתם האנשים בצאתם לעבודה. ילדים קטנים אלה צריך היה להרדים בזריקת-לומינאל, ולא במנה קטנה מדי, לבל יתעוררו בדרך ויגלו עצמם בבכים. הייתי מתרגשת כל פעם, שמא הזרקתי להם, חלילה, מנה גדולה מדי. אפשר להגיד, כי נתגלתה אצלי מומחיות חדשה – הרדמת ילדים לקראת הוצאתם העירה לשם הצלת חייהם. היה זה מראה מחריד לראותם משתוחחים, כופפים ראשיהם, נחלשים – ואז היה קל יותר לתחוב אותם לתוך התרמיל.

ואחרי-כן? מה הרגישו מסכנים קטנים אלה, כאשר התעוררו בסביבה זרה, בין אנשים זרים, המדברים בשפלה לא-מובנת – רק אלוהים הוא היודע...

המשך קריאה :

Antanas Zubrys and his Wife Dr. Matilda Zubrienė: Defending History’s Persons of the Year (2020)