אנטונוביץ

אפשר למות בכל מקום "- אומרת לוסינה. "אפילו כשאתה יושב בבית קפה. המשאית הגיעה, נשמעו צעקות "ראוס! ראוס!", והם הורידו אנשים לירות בהם. "

בווילנה, שם התגוררה עם הוריה, אחות ואחיה, התליינים היו הליטאים והגרמנים. היא פגשה את היהודים כשהובלו מהגטו לעבודה. הם הלכו ברחוב, לא על המדרכה. היא הייתה מרכינה את ראשה למטה ומתביישת באלה שרצו להשפיל את היהודים בדרך זו.

היא הייתה בגטו רק פעם אחת. היה לה רעיון לעזור ללנה, חברתה הקרובה בבית הספר. לוסינה נכנסה עם הקהל. לפתע נעלם הקהל. זה היה ריק, חשוך ומפחיד. הילדה הסתובבה ברחובות, לא פגשה אף אחד וברחה. היא הייתה ילדה ממשפחה אמידה.

הוריה אמרו כי האישה בת העשרים, פקידה לשעבר, הייתה אמורה לעבור לחדר השינה של לוסינה ואחותה. בכל פעם שהיא הייתה יוצאת לרחוב לוסינה היתה אמורה להיות המאבטחת שלה. ואז היא הגיעה - גבוהה, אלגנטית; היא לבשה חליפת טוויד כחולה והייתה יפה. שמה היה ברוניסלווה מלברג. היא בילתה שלושה חודשים אצלם, ואז עברה לסבתם. אמה נפטרה בגטו והיא התאבלה נורא.

לאחר חיסול גטו וילנה, אביה של לוסינה סיפק לה מסמכים על שם ג'ואנה מלינובסקה, שאפשרו לה לעבוד כמורה לצרפתית בניימנצ'ין. לאחר המלחמה ללוסינה נודע כי משק הירקות שנקנה על ידי אביה במחיר מציאה במהלך המלחמה ולתוכם עברו - שימש מקלט בו הסתיר האב שתי משפחות יהודיות. אחת המשפחות היו הניה ועדי קולגן.

"חסיד אומות העולם נשמע נחמד - אומרת לוסינה - אבל המלחמה הייתה משהו כל כך נורא, שלמרבה המזל, לעולם אי אפשר לשכוח זאת."

 מתוך: Polish Righteous