אסתר לוריא

אסתר לוריא (24 ביוני 1913 – 14 בפברואר 1998) הייתה ציירת עטורת פרסים ומעצבת במה ותפאורה. זכתה פעמיים בפרס דיזנגוף. בשנת 1939 נסעה לקובנה לבקר את אחותה ועברה את השואה בגטו קובנה ובמחנות. בעקבות הכיבוש הגרמני ביוני 1941, בזמן שביקרה את אחותה בקובנה, גורשה לגטו בעיר. ציוריה היוו עדות למעשי הנאצים במלחמת העולם השנייה. 

נולדה ב-24 ביוני 1913 בלייפאיה (Liepaja) שבלטביה במשפחה יהודית דתית בת חמישה ילדים. עוד בהיותה בגן הילדים התגלה אצלה כישרון ציור, שאותו טיפחה באופן מקצועי מגיל חמש עשרה אצל מורים שונים. בזמן מלחמת העולם הראשונה נאלצה משפחתה לעזוב את העיר. בשנת 1917 הגיעה המשפחה לריגה, שם סיימה את לימודי התיכון בגימנסיה "עזרא". בשנים 1934-1931 למדה עיצוב תפאורה לתיאטרון במכון לאמנויות הדקורטיביות (institut des arts decoratifs) בבריסל, ולאחר מכן למדה רישום וציור בהאקדמיה המלכותית לאמנויות היפות של אנטוורפן.

בשנת 1934 עלתה לארץ ישראל עם חלק מבני משפחתה. בארץ עיצבה תפאורות לתיאטרון העברי, עבדה בעדלאידע בתל אביב, בתערוכת ביאליק וביריד המזרח. כאשר המצב הביטחוני עורער התמסרה לציור חופשי וציירה דיוקנאות רבים. הנושאים האהובים עליה היו רקדנים ונגני תזמורת. היא נהגה לנסוע לקיבוצים רבים ולצייר את נופי הארץ. עבודותיה הוצגו בחדרי האוכל של הקיבוצים. תערוכתה הראשונה התקיימה בקיבוץ גבע, בשנת 1937. בשנת 1938 התקבלה כחברה באגודת הציירים והפסלים בארץ ישראל. ערכה תערוכות יחיד בתל אביב, ירושלים וחיפה. בשנת 1938 זכתה לראשונה בפרס דיזנגוף לרישום על יצירתה "התזמורת הארץ ישראלית", שהוצגה בתערוכה כללית של אמני ארץ ישראל במוזיאון תל אביב. בשנת 1939 השתלמה באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות באנטוורפן. באותה שנה נסעה לבקר את קרוביה בלטביה ובליטא והציגה את עבודותיה ב"בית אגודת הציירים". בשנת 1940 הציגה תערוכה בנושא "הבלט", בבית האופרה הממלכתית שבקובנה. רבות מיצירותיה זכו לתשבחות וחלקן נרכשו על ידי מוסדות יהודיים מקומיים והמוזיאון הממלכתי בקובנה. עם הכיבוש הנאצי הוחרם תיק עבודותיה, משום שציוריה הוגדרו כ"אמנות יהודית", שהייתה אסורה באזורי הכיבוש הנאצי.

עם הקמת גטו קובנה ב-24 ביוני 1941, נמצאה בביקור אצל אחותה. בסוף יולי פורסמה פקודה מטעם השלטון הגרמני שכל יהודי קובנה חייבים לצאת מהעיר ולהתרכז עד ה-15 באוגוסט בסלובודקה שמעבר לנהר ויליה. רבים נאחזו בתקווה שהמלחמה תיגמר בטרם תבוצע התוכנית, אולם התאריך התקרב והתחילה ההעברה של היהודים לגטו והיא ביניהם. בימיה הראשונים בגטו קובנה המשיכה לצייר. בתחילת בבית הספר "רזרוואט" ברחוב 107 krisciukaicio, בו רוכזו משפחות שלא היה להן היכן לגור. היא נהגה להתיישב באחת הפינות של החצר הגדולה והחלה מציירת. עיסוקה זה עורר עניין רב. כאשר ישבה לצייר, אחד האנשים נהג להתריע מפני הגעתם של גרמנים. היא ציירה דירות, רהיטים הפוכים, ילדים, זקנים, טיפוסים יהודיים למיניהם, עונדי הטלאי הצהוב, קבוצות אנשים העסוקים בכל מיני דברים: שיחות, קריאה, בישול ועוד. 

עטיפת הספר עדות חיה

במשך הזמן היא החלה לראות את הציור כחובה. אנשים זרים הסכימו לתת לה לצייר מבעד לחלון ביתם. עצם הסיוע שקיבלה לוריא והחשש פן יצירותיה לא יישמרו מלמדים על החשיבות הרבה שהקנו ליצירות האמנות שלה בתנאי הגטו, שגם תיעדו את המתרחש סביב. מועצת היהודים קידמה יוזמה זו בברכה. היא נהגה להגיע למקומות שונים בגטו ולצייר את מה שעורר בה עניין. מזכיר בית היתומים אותו הכירה סידר לה תנאי עבודה שם, וכך יצאה מדי יום לעבודה, הצביעה על מקומות שהיה לה עניין לציירם והוא היה מדבר עם אנשים שהיו גרים בדירות סמוכות לאותם מקומות שיאפשרו לה לצייר מבעד לחלון ביתם.

פרופסור ח.נ שפירא, שהיה בזמנו ממונה על החינוך והתרבות בגטו, החליט יחד עם חברי הוועד היהודי, לארגן את כוחות היוצרים בגטו- את הסופרים, הציירים והפסלים ולעודד אותם ליצירה ולאיסוף חומר המתאר את חיי הגטו. באספה שכללה 15 יוצרים ויוצרות, הוצע לערוך תערוכות והקראות מיצירותיהם של משתתפים. היודנראט ידעו על אוסף ציוריה של לוריא ובקשו ממנה לפתוח את פעולת החוג בתערוכת ציוריה המלווה בהרצאה המסבירה את הציורים. ד"ר אלחנן אלקס, ראש היודנראט ואחרים, ציינו את החשיבות הרבה בגטו ליצירה אמנותית, שמטרתה הייתה להשאיר לדורות הבאים מסמכים המתעדים את אשר התרחש בתקופה זו. בתערוכה שערכה הוצגו 50 מוצגים מתוך האוסף שלה שעמד אז על כ-150 רישומים בעט וצבעי מים. מדי פעם נערכו גם הופעות תרבותיות אחרות, בלתי רשמיות. בבתי–החולים ובאולם קבלת החולים התקיימו הרצאות לקהל ולחוגים מצומצמים של חובבי ספרות, אמנות ומוזיקה. למרות תחושת האחריות ושיתוף הפעולה של אנשי הגטו והנהלה, לא עמד לה כוחה של לוריא לצייר כל הזמן בשל מצבה הנפשי שהשפיע על יצירותיה ולכן, למשך תקופה ארוכה, הפסיקה לצייר. אלה היו ימים של פחד מתמיד, של מלחמת קיום קשה ומקשיחה. היא גויסה לעבודות-כפיה ורק בימים החופשיים, ציירו הצייר יעקב ליפשיץ והיא את "טיפוסי הגטו". לוריא הוזמנה לוועד היהודי, שם נמסר לה על ההחלטה לעודד יוזמה בגטו הקשורה באיסוף חומר היסטורי שיש לשמור אותו בסוד. הובטחה לה כל עזרה ובלבד שתמשיך לצייר מחיי הגטו. הושג בשבילה שחרור זמני מחובת עבודת-הכפייה. זה לא היה קל מכיוון שהוכנסה לרשימת "עובדי הגטו". לבסוף קיבלה חופש לחודשיים. היו אלה ימים בהם הייתה נתונה כולה לציור.

באחת מעבודותיה תיעדה את הגשר שקישר בין הגטו הקטן לגטו הגדול בקובנה. העברת חולים דרך גשר זה הייתה כרוכה בקשיים גדולים. מאות אנשים עברו בגשר זה מדי יום. הגשר היווה עבור יושבי הגטו לסמל יגונם וקלונם. כשראתה את הגשר לראשונה מיד רצתה לציירו וחיפשה דרכים שיאפשרו לה זאת. זרים הסכימו לתת לה לצייר מבעד חלון ביתם. היא ישבה במרחק מה מהחלון כדי שלא יבחינו בה מבחוץ. את הגשר ציירה פעמיים, משני עברי הרחוב. ב-17 בספטמבר 1941 התקיימה אקציה בגטו הקטן. בית החולים הועלה באש יחד עם כל החולים והצוות הרפואי שבו. הגטו הקטן נותק משטח הגטו והמקום נשאר מגודר וריק מאדם. לאחר מספר ימים הגשר סולק והורד כאילו לא היה.

בהיותה בגטו, הסתובבה לוריא בבתי מלאכה שונים. בבית המלאכה לקדרות, ציירה בהסכמתו של המנהל הגרמני, שם בקשה מהקדרים היהודיים שיכינו לה כמה כדים גדולים בהם תוכל לגנוז את ציוריה. אותם קדרים מלאו אחר בקשתה ברצון. היא הטמינה את ציוריה בתוך הכדים ומסרה אותם זמנית לידי היודנראט. ביום האקציה ב-26 באוקטובר 1943, בה גורשו שלושת אלפים יהודים מהגטו למחנות עבודה  באסטוניה החליטה להסתיר את הכדים באדמה במחסן קטן סמוך לבית אחותה. המחסן עמד ליד קיר בטון, שהבטיח את שימורם גם אם יעלו הבתים באש. לוריא כתבה מצדו של כל רישום כמה מילים מסבירות, תאריך בו נוצר ואף הוסיפה מכתב למי שימצא כדים אלה. בסך הכול היו אלה כמאתיים רישומים ואקוורלים בגודל 25x 35 ס"מ, השייכים למשפחתה בארץ ישראל והיא ביקשה למסור אותם לרשות מוזיאון תל אביב, אם תישאר בחיים. מזכיר היודנראט דאג להעתקי צילום ממבחר התמונות למקרה שהציורים יאבדו. העתקים נגנזו לחוד ואף הגיעו ארצה.

עם חיסול גטו קובנה גורשה למחנה שטוטהוף, שם הופרדה מאחותה. אחותה ואחיינה הקטן נשלחו לאושוויץ. במחנה כמעט לא יכלה לצייר. אמנות שימשה לה כסחר חליפין, תמורת מזון כפי שהיה הדבר במחנות אחרים במהלך התקופה:

הצלחתי להשיג עפרון ופיסות נייר קטנות מאחת הכתבניות שבמחנה הריכוז. התחלתי לצייר טיפוסים מבין הנשים. בחורות, שלהן "ידידים" מבין האסירים והיו מקבלות מתנות-מזון, בקשוני שאצייר אותן. התשלום פרוסת לחם. רשמתי גם דמויות נשים לבושות "פיג'מות". הן צוירו בעפרון דק על נייר גרוע, שקבלתי מבחורה שעבדה ברישום אסירים, את הציורים הסתרתי בבגדי במשך חמשת החודשים שהיינו במחנה העבודה...

בשטוטהוף נדרשה לצייר את אחת האסירות, שהייתה מקורבת לאסירים ממונים במחנה. היא עשתה זאת אך לא חתמה את שמה על הציור, כך גם עשתה כאשר נאלצה לצייר גרמנים. זאת הייתה דרך ההתנגדות היחידה שיכלה לבטא שעה שנאלצה לתת את יצירותיה לידי האויב. במחנה העבודה ליוביץ אליו נשלחה בסוף 1944, הצליחה להנציח חלק מהאסירות. הנסיבות שאפשרו לה לצייר היה התפקיד שהוטל עליה, חידוש שרוולי סרט עם מספר אסיר וסימן מגן דוד המודפסים על פיסת בד לבן. בחודש האחרון לשהותה במחנה, כשמאות נשים נדרשו לחדש את מספריהן, צורפה ל"שירותי הפנים" והייתה לכותבת מספרים. נתנו לה דיו והיא כתבה בקסמי עץ. היא ניצלה הזדמנות זו וציירה דמויות של נשים במחנה. לצורכי הציור אספה הרופאה בשבילה נייר אריזה לבן מחבילות צמר גפן. עם השחרור הגיעה במרץ 1945 למחנה באיטליה, שם נפגשה עם חיילים ארץ-ישראליים ששירתו בצבא הבריטי. אחד החיילים היה הצייר מנחם שמי, שארגן תערוכה מרישומי המחנות והביא לפרסום את הספרון "יהודיות בשעבוד", בו כלל רישומים של לוריא במסגרת "מועדון החייל העברי" ברומא. כמו כן עיצבה תיפאורה ללהקה הצבאית של המחנה שייסדו אליהו גולדברג ומרדכי זעירא. 

לוריא המשיכה ליצור ולהציג בתערוכות יחיד בארץ ובעולם. היא גרה בתל אביב אך מאז מלחמת ששת הימים עמדה ירושלים במרכז התעניינותה ונופיה הונצחו על ידה ביצירות רבות. ב-1961 נבדקה האפשרות שתעיד במשפט אדולף אייכמן, ושמה נכלל ברשימה הראשונה של ניצולים שהתביעה בקשה לזמן. באותה העת התראיינה לעיתון 'מעריב' ואמרה לכתב שהיא מעדיפה לא להעיד: "אני ציירת ארצישראלית והגיע הזמן שאחדל להיות ציירת הגטו", אמרה. בסופו של דבר לא זומנה. יצירותיה מתקופת מלחמת העולם השנייה הוצגו במהלך המשפט ובכך נחשף התיעוד העשיר שיש לרישומיה ולציורי המים שלה. יצירותיה מתקופת השואה מצויות באוסף האמנות של בית לוחמי הגטאות, אליו נמסרו על ידיה. כמו כן יצירות נוספות שלה נמצאות באוסף האמנות של "יד ושם", בירושלים ובאוספים פרטיים.

נפטרה בישראל ב-14 בפברואר 1998.

מקור: ויקיפדיה

ראה גם: יד ושם, דיוקן אחרון: אמנים מתעדים בשואה