אריה אבילאה

אריה (לייב) (ליאו) אֲבִילֵאָה (ניֶיסבִיזְ'סקי) (נובמבר 1885, רוז'ינוי, פלך גרודנה, רוסיה –1985, ירושלים) היה פסנתרן ומורה למוזיקה ישראלי, מראשוני הפסנתרנים והמורים לפסנתר בארץ, פרופסור לפסנתר בקונסרבטוריון של ז'נבה, בקונסרבטוריון 'שולמית' בתל אביב הקטנה ובאקדמיה למוזיקה בירושלים, מחלוצי המוזיקה הקלאסית בארץ ישראל.

אבילאה נולד בשם לייב (לייבל, לייבלי) נייסביז'סקי בנובמבר 1885 בעיירה רוז'ינוי בפלך גרודנה שברוסיה (רוסיה הלבנה), החמישי מששת ילדיהם של פייגה ואלכסנדר אליעזר זיסל נייסביז'סקי (1840–1906), חזן (פרסם ספר לחנים לתפילות בשם "המתפלל", 1903). שניים מאחיו הגדולים היו גם הם מוזיקאים.

כבר בילדותו גילה כישרון מוזיקלי ניכר. אביו, שהיה באודסה, הביא משם פסנתר בן כמאתיים שנה, בצורת שולחן מרובע, שהיה היחידי בעיירה. כשהיה בן חמש החל לנגן בפסנתר הישן, התגלה כבעל שמיעה אבסולוטית, למד במהרה לקרוא תווים ואהב לשיר. בגיל שש ערך את הקונצרט הראשון שלו, בעיר הפלך גרודנה, והתפרסם כילד פלא. בעזרתו הכספית של בעל בית חרושת לסיגריות שרשבסקי, שהביע את רצונו לתמוך בילד המחונן, הביאו אביו לעיר וילנה ללמוד בבית הספר למוזיקה. בווילנה זכה לתמיכה בתקופת לימודיו: הוא התקבל לביתה של משפחה מקומית, ששכרה לו מורה והכניסה אותו לבית הספר למוזיקה. המנהל הרוסי של בית הספר, טרסקין, פטר אותו משכר לימוד והשגיח מקרוב על חינוכו המוזיקלי. בקונצרט של בית הספר שנערך ב-14 במרץ 1893, שבו השתתפו תלמידים רבים (רובם יהודים), זכה אבילאה בן השמונה לתשואות רמות.

ואולם, חרף ההתפעלות מכישרונו, תמיכתם הכספית של רבים מתומכיו פסקה לבסוף. כתב העיתון היהודי-רוסי "ווסחוד" בווילנה תהה מעל דפי העיתון על עתידו של הילד. הוא עבר לעיר ורשה, לאחיו אפרים, שהיה מבוגר ממנו בכחמש שנים, ושם למד בקונסרבטוריון ניצוח על תזמורות צבאיות. כשהיה בן שלוש עשרה לקח אותו אחיו, לבקשתו, לנשף חנוכה שערכו הציונים, והוא נעשה לציוני. זמן קצר לאחר מכן שב לווילנה, שם למד נגינה בפסנתר אצל קלרה חונוביץ' (בתו של הצלם חונוביץ'), בוגרת טרייה של הקונסרבטוריון בבירה סנקט פטרבורג. הוא החל להתפרנס ממתן שיעורי פסנתר ולחסוך כסף כדי לנסוע ללמוד בפטרבורג.

בראשית שנת 1902, בטרם מלאו לו 15, התקבל לקונסרבטוריון הממלכתי בפטרבורג, ומיד קיבל מלגה מאת תורם אלמוני. בפטרבורג למד אצל הפסנתרנית מארי בֶּנוּאָה (Marie Benois) (תלמידתו של תאודור לשטיצקי) והמלחינים ליאדוב וגלאזוּנוב, והיה אחד התלמידים הבולטים בקונסרבטוריון בזמנו. בשנת 1908 נמנה עם מייסדי החברה למוזיקה עממית יהודית, ביחד עם יואל אנגל, יוסף אחרון, מיכאיל גנסין, לזר קמינסקי, זוסמן קיסלגוף, אלכסנדר ז'יטומירסקי, אלכסנדר קריין, מיכאל מילנר, שלמה רוזובסקי, אריה פרידמן-לבוב ועוד. בשנת 1909 נסע לווינה לאחיו, שכיהן שם כמנצח על מקהלת בית הכנסת. לאחר מכן היה בבודפשט, שב לווינה, ולבסוף נסע לשווייץ להשלים את הכשרתו המוזיקלית אצל ברנהרד סטאוונהאגן , תלמידו של ליסט, בכיתת הווירטואוזיות שבקונסרבטוריון למוזיקה של ז'נבה. ב-1911 נישא בז'נבה לפֶה (פיי) גֶלֶר, ילידת רוסיה, ובתוך חמש שנים היו בני הזוג להורים לשלוש בנות.

ב-1914 התמנה לראש המחלקה לפסנתר בקונסרבטוריון של ז'נבה, משרה שבה החזיק עד 1922. ערך קונצרטים והופיע כסולן עם תזמורות באירופה, בחברת גדולי המוזיקאים של ראשית המאה. בקיץ 1921 נפגש בשווייץ עם משה הופנקו, מנהל בית הספר למוזיקה 'שולמית' בתל אביב הקטנה (בית הספר למוזיקה הראשון בארץ ישראל), שהזמינו להצטרף לסגל המורים. וכך, בתום 13 שנות פעילות במערב אירופה, עזב את משרתו באקדמיה למוזיקה בז'נבה ועלה ארצה; הוא הפליג מטריאסטה ובינואר 1922 הגיע דרך מצרים ליפו. הוא התיישב בתל אביב והצטרף לבית הספר 'שולמית', שבו היה ממניחי היסוד לפדגוגיה המוזיקלית בנגינת פסנתר. במקביל, פתח בראשית אותה שנה סטודיו לפסנתר בשדרות רוטשילד. בין תלמידיו: המלחינים מרדכי סתר והרברט ברין.

זמן קצר לאחר בואו ארצה ערך רסיטל לפסנתר. בהפסקה ניגש אליו הזמר יהודה הר-מלח (בַּרגזַלץ), ידיד ותיק מפטרבורג, שעלה ארצה בקיץ 1920; איש מהם לא ידע שחברו בארץ, שכן שניהם פעלו בה תחת שמות מעוברתים. הפגישה הולידה שיתוף פעולה בין השניים. אבילאה הצטרף לצוות האופרה שייסד הר-מלח בעזרת הזמר אריה פרידמן-לבוב (בעצמו ידיד של השניים מפטרבורג), בתפקיד מנצח התזמורת. לקראת פסח 1923 (סוף חודש מרץ) הוחל בהצגת האופרה "פַאוּסְט" לגוּנוֹ, בתרגום אהרן אשמן ובליוויו של אבילאה, וזכתה להצלחה רבה (כך גם הוכשרה הקרקע לבואו של מרדכי גולינקין, שעלה ארצה באביב 1923 וייסד את האופרה הארצישראלית). באפריל 1924 הגיע לביקור הכנר הנודע יוסף אחרון (שנמנה עם חברי החברה למוזיקה עממית יהודית בפטרבורג), והופיע בארץ עם אבילאה בסדרת רסיטלים שכללו סדרה ארוכה של קטעים וירטואוזיים לכינור.

אבילאה עשה רבות לקידום המוזיקה הקאמרית בארץ. כבר בשנת 1923 ארגן, לראשונה בתולדות היישוב, סדרה קצרה למנויים באולם גימנסיה 'הרצליה'. הסדרה, שכללה שלושה קונצרטים (שבהם הופיע גם אבילאה עצמו), הציעה תוכניות עשירות ומגוונות – מוזיקה קאמרית, מוזיקה ווקאלית ויצירות לפסנתר.בביקורת שכתב א' זַכְּס על אחד הקונצרטים בגימנסיה הרצליה ב-1923, תיאר את אבילאה כ"בעל טכניקה נגינתית ממדריגה ראשונה, מלא אש וטמפרמנט עד כדי התרוממות נפש אמתית, רגש עז ורך, לבת נגינה אדירה, המתפרצת בסער תשוקות תוססות וששות ומגיעה עד כדי התעלות טרגית מקסימה וליריות פיוטית מעודנת". בסוף אותה שנה כתב יעקב ויינברג:

מהמנגינה הראשונה שנוגנה בקונצרט, נראה ברור כי הא' אבילאה הוא גם פסנתרן חשוב וגם אמן מוסיקלי חשוב בכלל. מיתרונות נגינתו מֻרגשת ביותר אמנותו המפותחה היטב, הבהירות הבלתי רגילה, הקלות וההד הצלול של דפיקת כף היד והאצבעות. ובמובן הזה נותן תפקידו של האמן לשומע רגעים של קורת רוח. וגם בספירה המנגינתית המוסיקלית רב הוא כחו של הא' אבילאה. ביחוד הצליח במנגינות אשר בהן שוות הספירות הטכניות והנגינתיות, כמו למשל ברקרולה של שופן וקטעים אחדים מקרנבל של שומן.

אבילאה ביקש להביא ארצה את המלחין, מבקר המוזיקה והפולקלוריסט הוותיק יואל אנגל (מייסד החברה למוזיקה עממית יהודית ברוסיה), שכן האמין שעלייתו "עשויה להעתיק את מרכז הכובד של הפעילות המחקרית והיצירתית בתחום המוסיקה היהודית לארץ-ישראל", והקים ביחד עם הר-מלח ועד מיוחד למטרה זו. מאמציהם נשאו פרי, וב-1924 עלה אנגל לארץ ישראל. על רקע הגידול במספר האמנים והמורים למוזיקה שהגיעו לארץ בשנים 1924–1925, יזם יעקב ויינברג את ייסודה של "אגודת מנגני ארץ-ישראל"(ניסיונות דומים להקים אגודות מוזיקאים שיארגנו קונצרטים ופעולות מוזיקליות, נעשו בתל אביב מוקדם יותר בשנות ה-20). בין חברי הוועד המייסד היו אבילאה, רבקה בורשטיין-ארבר, מרדכי גולינקין, משה הופנקו, מרדכי זנדברג, מרים לוית ושלמה רוזובסקי. האגודה נוסדה ב-18 באפריל 1925, בשיתוף פעולה של מוזיקאים מירושלים, תל אביב וחיפה. האספה בחרה כיושב ראש את רוזובסקי, וכחברי הוועד הפועל הראשון את יעקב ויינברג ומרדכי זנדברג (ירושלים); אבילאה, לוית ומנשה רבינא (רבינוביץ) (תל אביב); וגיטה דוניה-ויצמן, רחל קרוגליאקוב ואריה פרידמן-לבוב (חיפה). תוך זמן קצר הצטרפו לאגודה כמאה וחמישים חברים (רבים מהם עולים חדשים), והיא החלה לארגן הרצאות וקונצרטים חודשיים.

בשנת 1926 יצא אבילאה להופיע בקונצרטים באירופה ובארצות הברית. הוא הופיע כמלווה של אמנים גדולים כמו הכנר יוזף סיגטי (במשך שלוש שנים), הכנר והמלחין יוסף אחרון, הצ'לן מוריס מרשאל הזמרת אנה מייצ'יק ועוד. בארצות הברית פעל גם כפדגוג.

בשנת 1932 שב לארץ והמשיך לפעול כפסנתרן ופדגוג. באוקטובר 1933 ייסד אמיל האוזר בירושלים את הקונסרבטוריון הארץ-ישראלי (לימים האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים), ובשנת הלימודים השנייה הצטרף אבילאה לסגל המורים ופעל בו במשך שנים כמורה לפסנתר. הוא השתקע בירושלים בדירה צנועה על גבול שכונת קטמון, שבה התגורר עד סוף ימיו (ובה גם לימד פסנתר). לדברי מבקר המוזיקה משה גורלי, מאז פעילותו בחברה למוזיקה עממית יהודית בפטרבורג, "נשאר נאמן לתנועה המוזיקלית היהודית בנגינה, בהוראה ובהסברה. תלמידיו מקבלים חינוך שבו משולבת התרבות המוזיקלית הכללית ביהודית". בנוסף להיותו פרופסור באקדמיה, כיהן כיו"ר אגודת האמנים והמורים למוזיקה, ויזם את קיומן של סדרות קונצרטים קאמריים, שנערכו בירושלים במשך שנים על ידי החוג למוזיקה קאמרית ואגודת האמנים והמורים למוזיקה.

בשנים שלפני קום המדינה היה אבילאה אחד הפסנתרנים הבולטים בארץ, והופיע במשך שנים רבות באולמות הקונצרטים וברדיו (תחילה ב"קול ירושלים" ולאחר קום המדינה ב"קול ישראל"). לפי משה גורלי, אבילאה היה פרשן של שופן ומומחה למוזיקה רוסית, והופעותיו ברדיו העידו על השכלתו הפסנתרנית והמוזיקלית.

אריה אבילאה נפטר בירושלים בשנת 1985, כשהוא בן קרוב למאה.

מתוך: ויקיפדיה