אריה לוריא

בן דוד ולאה. 

נולדתי בשנת 1937 בשבלי, ליטא. המלחמה הגיע לאזור בשנת 1941 עם מבצע ברברוסה. אני זוכר ניסיון בריחה; אמי שהייתה בהיריון הובילה אותי בעגלת טיול בניסיון להגיע לרוסיה, אבא לא היה אתנו. מטוסי שטוקה גרמניים התקיפו את השיירה. נשכבנו בתעלה לצד הדרך, כל מה שהיה בעגלה: קצת אוכל, שתייה וסל קש מלא תמונות התפזר לכל עבר. לאחר ניסיון הבריחה הכושל חזרנו לשבלי בתוך זמן קצר מצאנו את עצמנו אסירים בגטו. התגוררנו בגטו עם משפחות נוספות, אחות אמי ובתה מרים, ואח עם אשה וילד, דני. עם כניסתנו לגטו נולד אחי שמחה ונערכה ברית מילה, בניגוד לעצות שייעצו “זקני הדור". לילדים לא הייתה שום מסגרת והמשפחות עשו כמיטב יכולתן להעסיק את הילדים וללמדם על פי יכולתם. אבי נלקח לעבודות עבור הגרמנים בבית חרושת לעורות של פרנקל היהודי. כל פעם שהייתה שמועה שמתוכננת אקציה הבריחו אותנו מהגטו לגויים ידידותיים. אבי היה מחביא אותי בתוך מכנסיו ומתעטף במעיל רחב ובמקום עבודתו מסר אותי לחבר גוי תוך סכנת חיים לכולם. פעם אחת הוברחתי לפוניבז' המרוחקת, היה לי קשה מאוד ורציתי לחזור להוריי ולאחי התינוק.

בנובמבר 1943 התקיימה אקציית הילדים הגדולה. מתחת לרצפת המטבח היה מרתף לאפסון תפוחי אדמה עם דלת מתרוממת. במקום הסתתרנו 8 ילדים כולל אחי התינוק. כוסינו בתפוחי אדמה בתקווה שלא ימצאו אותנו. אחי התחיל לבכות ואימא לקחה אותו למקום אחר וכמעט חנקה אותו בניסיון להשתיקו. למזלנו, לאחר 8 שעות הוציאו אותנו. המשכנו את חיינו בגטו בסתר על מנת שלא ילשינו עלינו. ב-1943 הגטו נסגר רשמית והפך למחנה ריכוז, ולקראת קיץ 1944 עמד להיסגר ותושביו הנותרים יועדו למחנות ההשמדה. הוריי ועוד אישה עם שתי בנות הצליחו לארגן מחבוא במרחק כ-80 ק"מ משבלי. אימא הבריחה 4 ילדים: אותי, את אחי וילדי אחיה ואחותה. אבא נעצר אך הצליח לברוח. לאיכר היה בית על כלונסאות. הוא חפר בור ליד הבית ריפד אותו בקש והסווה עם עצי הסקה. בלילה זחלנו החוצה בין גללי הצואה של בעלי הכנף כדי לעשות צרכים, להתרחץ ולאכול דייסת תפוחי אדמה ולחם שחור וטעים. שהינו במסתור עד השחרור.

לקראת סוף 1944 הצבא האדום כבש את ליטא ואנו הלכנו דרך היער לביתנו בשבלי. בדרך נעצרנו בחשד לריגול. קצין חקר את המבוגרים תחת איומי רובה. אמי חשדה שאחד הקצינים הוא יהודי וזרקה לעברו ביטוי באידיש וכך שוחררנו. מהר מאוד נאלצנו לברוח גם מהרוסים דרך פולין לגרמניה. ב-1945 היינו במחנה עקורים באזור האמריקאי בברלין, ב-1946 עברנו לבווריה ליד מינכן לאחר מכן למינכן.

ב-1951 עלינו ארצה. למדתי בטכני של חיל האוויר ובהמשך שירתי בטייסת 101 ברמת דוד עד 1957. ב-1958 התחלתי לעבוד באל על בתור טכנאי מטוסים. ב-1968 התקבלתי לקורס מהנדסי טיס ועד פרישתי לאחר 45 שנה טסתי עשרות אלפי שעות. אני נשוי לאורה ואב לאירית, דורית ושי.

אני מתנדב פעם בשבוע בארגון הפרטיזנים וכן משתתף בסמינר אנשי עדות ב"יד ושם".

מתוך: זוכרים לדורות-רעננה