אריה פרוז'ן

הכשרת קולוסובה

אבא שלי- אריה (לייב) פרוז'ן - כתבה: יעל פרוז'ן

נולד בוילנה בשנת 1909 בווילנה וגר ברחוב סטפן הגדול 25/16 (STEFAN THE GREAT).

אינני יודעת הרבה על סבא וסבתא שלי מצד אבא. יודעת שסבתא שלי- אמא של אבא- הייתה בת למשפחת זגגים ונקראה פרומה מוסיה. שם אביה- משה בר זוסמן. שם האמא שלה- סיריל (סבתא רבא שלי). אמא של אבא נפטרה בגיל 53 משחפת. שם האבא של אבא שלי היה מרדכי. שם אביו של מרדכי (סבא רבא שלי) היה לייזר. הם היו ממשפחת קצבים, אבל סבא שלי, מרדכי, הפך לסוחר זעיר שנסע  בין הכפרים למכור סחורות. אמא של אבא שלי נפטרה משחפת כשאבא היה בן חמש עשרה. סבלה רבות מהמחלה בשנים האחרונות לחייה והצליחה לתפקד רק מעט. סבא התחתן עם אישה שניה. אינני יודעת פרטים עליה. נרצחה במלחמת העולם השניה בגטו וילנה. סבא שלי, אבא של אבא, נפטר- כפי הנראה- לפני הכיבוש הגרמני.

אבא שלי היה הבן הצעיר ונאלץ להתמודד עם  מחלת אמו ועם היעדרותו של אביו מהבית. אחיותיו היו נשואות כבר, וניהלו חנויות בדים ברחוב הראשי של וילנה. אחיו הגדולים ממנו יצאו אף הם מהבית, והתפזרו לכל עבר. מאוחר יותר, כשאביו התחתן עם אישה נוספת, המצב השתפר קצת.

יחד עם זאת, לא הכיר את המשפחה מצד אמא שלו. כשהיה בן שלוש עשרה הותקף ברחוב על ידי קבוצת נערים יהודים גדולים ממנו. אבל מנהיג החבורה אמר להם: "זה בן דוד שלי. עזבו אותו".

אבא "התפקר" בגיל צעיר. החל לאכול חזיר בגיל 15. כשהיה בן 16, הותקף ברחוב על ידי חבורת צעירים גויים שניסו להאכיל אותו בכוח- חזיר. אבא נהג לאכול חזיר, אבל במקרה הזה, בגלל הניסיון לכפות עליו- יהודי- אכילת חזיר על ידי גויים- העדיף לחטוף מכות רצח ולא להכניס לפה מאום. בעקבות זה גמלו בליבו שתי ההחלטות. א. לעלות לארץ. ב. ללמוד אגרוף.

דרך אגב, תמיד טען שהוא חי עד גיל מופלג, ובבריאות טובה, בגלל שאכל חזיר.

כשסיים תיכון, עזב להכשרת קלוסובה בחבל ווהלין במזרח פולין. ההכשרה הזו נחשבה ליוקרתית ביותר מבין ההכשרות, ולא קיבלו אליה כל מי שרצה לבוא. בהתחלה, אבא עבד כמו כולם במחצבה. שם חצבו אבנים ופוררו אותם לחצץ. אחרי מספר חודשים הגיע להכשרה פולני זקן. גוי. הוא היה בנאי ורצה לקחת בחור צעיר שיעזור לו בעבודות הבניה. העמידו בפניו את הגברים, והוא בחר באבא, שהיה בגובה 189 ס"מ ונראה גם כבחור חזק. אבא עבד אתו כשנה וחצי בבנייה, ולמד את רזי המקצוע. סיפר לי שהבנאי הזקן אמר לו שבכל פעם שהוא ניגש לדלי המלט כדי להשתמש במלט- ולא משנה אם עזב את הדלי לחמש דקות- יש צורך בערבול המלט לפני השימוש בו. שנים לאחר מכן, בארץ, עבר מבחנים כדי לקבל דרגת בנאות בסולל בונה. סיפר שברגע שערבל את המלט, החליטו לתת לו דרגת טפסן סוג א', שזו הדרגה הגבוהה ביותר שהייתה.

בקלוסובה ישן במשך שנתיים- מיטה ליד מיטה- ליד בני מהרשק. פרט חשוב שאחזור אליו בהמשך.

בשנת 1929, אחרי שנתיים בקלוסובה, סיים את ההכשרה ועלה לארץ במטרה להצטרף לקיבוץ יגור. יחד אתו נסעה בוגרת נוספת של ההכשרה. הנסיעה הייתה לוורשה. מורשה- ברכבת- לברלין. מברלין- ברכבת לטריאסט שבצפון מזרח איטליה, ומטריאסט- באנייה- לארץ. הנסיעה מההכשרה לטריאסט ארכה שלושה ימים. מאחר ולא סבל את הבחורה שנסעה איתו, לא החליף אתה מילה במשך כל שלושת הימים עד העלייה לאנייה. שם כבר הייתה לה חברת אחרים.

בקיבוץ יגור היה פחות משנתיים. עבד בייבוש ביצות באזור. חלה במלריה ומאוחר יותר בטיפוס הבטן. את התקפי המלריה אני זוכרת עוד בתור ילדה. היה חוטף צמרמורות קור, גם באמצע הקיץ, ונאלצנו להוציא שמיכות פוך כדי לכסות אותו. למרות הכל, רעד מקור. אחר כך הגיעו התקפות חום. באיזה שהוא שלב זה נפסק. לא יודעת אם קיבל תרופות שריפאו אותו או ששינוי הורמונלי עקב גילו פתר אותו מהבעיה.

עזב את יגור בגלל שאמר שהם "לא סוציאליסטים אמיתיים". אמר לי את זה כשהייתי בת שבע עשרה ורציתי ללכת לנח"ל. שאל אותי למה אני רוצה ללכת לקיבוץ. עניתי שזה החינוך שקיבלתי בבית. להיות סוציאליסטית. ומה יותר סוציאליסטי מקיבוץ? אז הוא ענה לי: כבר ב 1929 הם לא היו סוציאליסטים אמיתיים. המבשלת במטבח ביגור שמרה את המנות הגדולות יותר, בצד, לחברים שלה. במחסן הבגדים, המחסנאית, שמרה את הבגדים הטובים יותר לחברים שלה (וזה רק חלק מהדוגמאות שנתן לי). סיים בשאלה: את חושבת שעכשיו, ארבעים שנה אחרי זה, הם יותר סוציאליסטים? שנה בקיבוץ הספיקה לי להבין על מה הוא דיבר.

אחרי יגור, הגיע לדגניה. שהה שם למעלה מחצי שנה אבל גם הם לא היו סוציאליסטים דיים בשבילו. אחרי זה הגיע לנס ציונה, ועבד כ"נאמן" בפרדס. כלומר, עבד כמו כולם, אבל בדק גם מי עבד וכמה שעות עבד. בסוף יום העבודה חתם על ניירת שפירטה מי עבד כמה. עם זה, נגש כל פועל לגזבר ההסתדרות- כי כל הפועלים קיבלו את העבודה דרך ההסתדרות- ורק עם חתימת אבא שלי הם יכלו לקבל את משכורתם. מדוע זה חשוב? אבא היה שותף עקיף למשפט נס ציונה (בן גוריון נגד פועלי נס ציונה). בשנת 1931 היה רוב לאנשי "השומר הצעיר" בבחירות להסתדרות. הם סרבו להצעת בן גוריון להקים קיבוץ ליד נס ציונה, בטענה כי אין מספיק עבודה לפועלים היהודים והערבים בנס ציונה. התשובה, הייתה, תילחמו על עבודה עברית. אנשי השומר הצעיר סרבו ואמרו כי פועלים הם פועלים וצריך לדאוג לעבודה לכולם. בן גוריון רצה להכניס עוד מצביעי מפא"י לאזור כדי להקנות לו רוב במועצת פועלי נס ציונה. פעילי "השומר הצעיר" תבעו, אז, להקים ארגון משותף של פועלים יהודים והערבים. התביעה לא התקבלה. הם החרימו את הבחירות ומפא"י קיבלה רוב . המשבר החריף לאחר שהתברר כי אנשי "השומר הצעיר" קיבל סיוע מפק"פ , הפועלים הקומוניסטים שראו בכל עולה עברי נוסף - דוחק רגליו של הפרולטריון הערבי . חבית אבק השרפה התפוצצה כשבראשית שנת 1932 החליט המרכז החקלאי להכניס פלוגה של "הקיבוץ המאוחד" לנס ציונה . במושבה נתארגן "ועד פעולה" של הפרקציה (סיעה בהסתדרות שהתנגדה לרעיון של עבודה העברית) ושל פועלי ציון שמאל כדי לפעול נגד הפלוגה. ועד הפעולה ארגן משמרות נגד חברי הפלוגה, והתפתחו תגרות ידיים. בשעת הבירור, האשים יצחקי, מנהיג פועלי ציון שמאל, את ההסתדרות במשוא פנים. הוויכוח שוב הגיע לידי תגרה, בה נופצו כיסאות ושולחנות. מועצת פועלי נס ציונה קראה להעמיד למשפט חברים שלושים מן המתקוממים. מחברים אלו גם נמנעה העבודה בפרדסים. אבא, שראה שאין להם ממה לחיות, כתב פתקאות שהם עבדו, וחתם עליהם. עם פתקאות אלו הם פדו קצת כסף. אולם העניין התגלה. נערך משפט לפועלים. בשם התביעה הופיע דוד בן גוריון. במשפט הפומבי שהתקיים בנס ציונה התברר שמספר הפועלים במושבה ירד מ 578 ל 410 עקב סכסוכים פנימיים. הסנגוריה שיוותה לעניין אופי של התפרצות מובטלים, אבל בן גוריון הצליח להוריד זאת מסדר היום. הפועלים הוצאו מההסתדרות. שמותיהם נמסרו לבריטים בתור פעילים קומוניסטים. גם שמו של אבא נמסר לבריטים. הבריטים גרשו לפולין 11 מבין הפועלים, שהיו ילידי פולין. הם כפו על המרשל פילסודסקי לקבל אותם. אבא לא סבל את בן גוריון עד יום מותו, מאחר וכל האחד עשר הללו ניספו בשואה. אבא, יליד וילנה, ולכן פילסודסקי סרב לקבל ילידי ליטא חזרה, גם כאלו שנולדו בשטח שהיה כבוש על ידי פולין. היו שלושה כאלו, כולל אבא.

אבא נעצר אז על ידי המשטרה הבריטית, וישב במעצר מנהלי שארך שבועיים, בכלא רמלה. סיפר שהבריטים רצו להחתים אותו על הצהרה שלא יעסוק בפעילות קומוניסטית. אבא סרב לחתום על מסמך כזה וטען שאיננו עוסק בפעילות קומוניסטית ולכן אין לו על מה לחתום. שוחרר אחרי שבועיים ועזב את נס ציונה. נדד בארץ ועבד במפעלי ים המלח. חזר בשנת 1936 לנס ציונה.

התחיל לעבוד בבניין, אבל בגלל תווית הקומוניסט לא קיבל תמיד עבודה, למרות שנחשב לפועל הבניין הטוב ביותר באזור דרום. אמא ניסתה לשכנע אותו להפוך לקבלן בניין. לאחר וויכוחים, הפך לקבלן. זכור לי, כילדה קטנה, איך הגיע הביתה יום אחד ואמר לאמא שלי: "אני גמרתי להיות קבלן. לא רוצה לגנוב מאחרים כדי להרוויח. מעדיף שיגנבו ממני".

דרך אגב, לקראת סוף שנות החמישים של המאה העשרים, באו לאבא שלי ובקשו שיעמיד עצמו לבחירות למזכ"ל מועצת פועלי נס ציונה. אמרו לו שהוא אדם הידוע ביושר שלו ולכן רוצים שהוא יהיה המזכ"ל. אבי כמעט חטף התקף לב. להפוך לפקיד בורגני? זה לא הוא. הוא מצא תירוץ ואמר שהעברית שלו לא מספיק טובה וקשה לו גם לכתוב בעברית.

אבל עם אשה ושתי בנות, חייבים להתפרנס. מאחר וליד נס ציונה היו הרבה בתי אריזה, חשבו הוא- עם עוד שני חברים שלו- להקים נגריה שתייצר ארגזי תפוזים. הם חיכו להזמנות, אבל ההזמנות לא הגיעו, כי כל השותפים נחשדו כקומוניסטים. בצר לו, אבא עבר על אחד העקרונות שלו, וטלפן לבני מהרשק. בני מהרשק (הפוליטרוק), היה בעל השפעה במערכת הפוליטית. מיד לאחר השיחה אתו, החלו להגיע הזמנות לנגריה.

אבא רכב בוקר אחד על האופניים לנגריה, באזור התעשייה א' בנס ציונה. על הכביש היו חוטי חשמל, ופועלים עבדו בהתקנתם. אבא כבר עבר את החוטים, ואז אחד הפועלים צעק לו: "תיזהר". אבא סובב ראשו לראות מה קורה, האופניים התעקמו ואבא נפל מהם. הקרסול כאב לו, אבל הוא עבד באותו היום, ויצא לעבודה במשך יומיים נוספים. אולם מצב הרגל החמיר. היא התנפחה וכאבה. אבא הלך בסוף לקופת חולים. התברר שיש לו שבר כפול בקרסול.

אבא היה חזק לא רק מנטאלית, אלא גם פיסית. בנס ציונה סיפרו שהוא יכול לקחת ברזל בעובי קת של סכין, ולסובב אותו בידיים לקפיץ. כשהיו מכות, תמיד קראו לאבא לעזור.

בגיל 93 היה צריך לנסוע לבדיקות בקופת החולים המחוזית ברחובות. באתי לקחת אותו ואמרתי לו שאני מזמינה מונית. "לא, לא מונית" אמר לי. השבתי לו שאני המזמינה ואני זו שאשלם עבורה, כי חשבתי שחשב על הכסף. "זה לא הכסף", אמר לי, "אני גבוה ולא אוכל להיכנס למונית". אזמין מונית גדולה, עניתי לו. בשלב הזה הוא התפרץ ואמר: "את לא מבינה. אני לא בורגני. אני לא נוסע במוניות". אז הלכנו לתחנת האוטובוס, נסענו באוטובוס, הלכנו מהתחנה הקרובה על לקופת החולים ועשינו את אותה הדרך בחזרה.

אבא שיחק כדור יד וכדורסל.

את הבית הישן ברחוב הבנים 40 בנס ציונה בנה אבא במו ידיו. המשפחה עברה לבית בשנת 1950, לקראת לידתי. לידינו היו שדות שוממים. תנים הסתובבו בחצר ואסור היה לנו לצאת מהבית אחרי החשיכה, פן יתקפו אותנו התנים. לאחר מספר שנים מועט החלו לבנות לידינו.

המשפחה שנשארה בוילנה לא שרדה את השואה. שמונה אחים ואחיות. אבי היה הצעיר. לחלק מהאחים והאחיות הללו היו כבר נכדים. הבנו כי היחידה ששרדה את השואה מהמשפחה הייתה Manke ( or Mania), הבת של אחת מהאחיות של אבא שקראו לה  Riva Bryne Bershtel. אבא ניסה למצוא את עקבותיה, ומאוחד יותר אני, אבל לא הצלחנו.

באשר למשפחה של אבא בשואה: הוא ושניים מאחיו עלו לארץ. שני האחים עברו לצרפת. אח אחד שרת בצבא הצרפתי. כשהצבא הצרפתי נכנע, שמו נמסר לגרמנים על ידי החיילים- כיהודי. והוא הועבר למעצר- בנפרד מהיתר. הבין שטוב לא יצא מזה והצליח להימלט מהמעצר. לאחר שנמלט- הסתתר, כנראה בלי ליצור קשר עם המשפחה שלו. אשתו ושני ילדיו (בן ובת) נשארו בפריס. הגרמנים הגיעו לבית כדי לחפש אחריו. כששאלו את האישה היכן הוא- והיא ענתה "הוא יושב אצלכם במחנה מעצר"- הקצין הגרמני שלף את אקדחו וירה לבן בראש. הוא היה בן 10.  הבת נפטרה כתוצאה ממחלות ותזונה לא מספקת, שני האחים והמשפחות התחבאו באזור של וישי. לאחר המלחמה עבר האח שהיה בצבא, לארה"ב. לו ולאשתו נולדה בת בארה"ב. שמה- מיירלה שטיינמן (לשעבר, פרוז'ן).