בית הילדים בקובנה

רפאל לוין (ר. בן לוי) כותב על מוסדות החנוך בקובנה.

מיד, כאשר קובנה שוחררה על ידי הצבא האדום (31.7.44), התחילו יהודים לחזור לעיר מהמקומות שלהם. קומץ היהודים נפגש ברחובות קובנה. מתנשקים ומתחבקים, כולם מרגישים אחים. אנשים מאושרים ואומללים, רק עכשו רואים מי חסר מהמשפחה ורשימת החסרים איננה קטנה כלל. כל החסרים זכורים לך בכל רגע ובכל מקום. עוברים על יד הבנינים של "ארט", "אוזע", מושב זקנים, בית יתומים, בית ילדים, הגימנסיה הריאלית, וגימנסיה ע"ש שוואבע – ועולה בדעתך לשאול היכן הם אותם אלפי גופות של התלמידים שכבשו את ספסלי הלימוד של אותם בתי ספר? היכן הם אותם עסקנים אשר השקיעו כל כך הרבה במוסדות אלה? בפורט השביעי או התשיעי? מזעזע מה שאבדנו! אומר אחד לרעהו: הכדאי היה להישאר בחיים? "לא", באה התשובה, אך מצאו הצדקה לחיים למען הילדים שעוד נותרו ובהם מצאו נחמה.
קבוצה קטנה של יהודים החליטו לפתוח בית ספר, גן ילדים, בית יתומים למען ילדים אלה. איך עושים את זה? אין מורים, אין ספרי לימוד, אין ציוד עזר. והיש בכלל מספיק ילדים לפתיחת בית ספר? כל אותם תפקידים לקח על עצמו המורה היחיד שנמצא אותה עת בקובנה, לוין רפאל. הוא תלה מודעות שכל יהודי יודיע היכן נמצאים ילדים. הרשימה הלכה וגדלה לאיטה מיום ליום. למרות זאת לא היו מספיק הילדים בכדי לפתוח בית ספר. הודות לשתדלנותו של העסקן היהודי, ד"ר בלודז, שחזר מהגירוש, הגיעה הוראה מהועד המרכזי של המפלגה לפתוח בית ספר. בינתיים חזרו מהמחבואים לקובנה המורים אסיה אברמוביץ, ברל קאגאן ולאחרונה, מסטלינגרד, פעדא גאגין והלנה כאצקעלס הידועות. מצאו בית, במרכז העיר, ברחוב קסטוצו 34, אותו בית בו היה פעם המיניסטריון לענינים יהודיים. המבנה היה זקוק לשפוץ ועמד ללא חלונות. את השיפוץ לקח על עצמו המהנדס לובוצקי בשתוף המהנדס ילין..... (אחרים). את השיפוץ גמרו מהר מאד. עבדו במשמרות לילה, מיהרו, הרי עובדים למען עצמו, לילדים שלנו! צרה היתה עם החלונות, לא היה בנמצא זכוכית בכל העיר. אז כמו משמיים נפל עלינו הקצין, פרופ' רלבסקי, הפסיכיאטר הראשי של החזית, שהתהלך ברחובות וחיפש יהודים. כאן נודע לו שמקימים מוסדות לילדים יהודיים. אז הוא מצא את המורה רפאל לוין ואמר: "הצבא האדום שחרר אתכם מהפשיזם ומסכנת המות, הצבא האדום גם יעזור לכם לבנות את מוסדות החנוך שלכם". והפרופסור הזה התמסר כל כולו לשיפוץ המבנים למוסדות האלה. הודות לו עזר הצבא האדום בהשגת זכוכית לחלונות, עצי הסקה לחורף, מיטות, שמיכות, כריות לבית היתומים, תפוחי אדמה, חמש פרות, נעליים, בגדים, לבנים ואת כל הדרוש. עזרו לו הגנרל גורביץ וקצינים אחרים..... אנשי צבא רבים ואזרחים חוזרים מברית המועצות הציעו סיוע ועזרתם היתה רבה. ראוי להזכיר את המהנדס פישר, מנהל מפעל הטבק ואת המהנדס ברויר, מנהל מפעל האלכוהול.
המורים החלו את שנת הלמודים כאשר הילדים היו במצב פסיכולוגי קשה...... המורים הציגו מטרה לעצמם: למחוק את העקבות העמוקים של החיים במחבואים, להחזיר אותם לחיי ילדות רגילים, לשרש את רגש הפחד, לגרום להם לשכוח את העבר הנורא ולהוביל אותם לעתיד מאושר; ולהביא שמחה ולגרש עצבות.
הוקם חוג למוסיקה. השחקנים ירחמיאל ברמן, המוסיקאית בוסיע יעלון והסופר מאיר יעלון, יחד עם חבר המורים, בילו עם הילדים ערבים מלאי תוכן. הערבים האלה עוררו את הילדים לחיים וגרמו שמחה למבוגרים. כולם שמחו לכל תנועה של הילדים ולכל שיר ששרו. כל מופע של בילדים עורר שמחה ודמעות.
פתיחת בית היתומים היה מלווה בחלוקי דעות בחוגי השלטון. התווכחו אם ראוי לפתוח בית יתומים מיוחד לילדים יהודיים, מדוע אינם יכולים להיות בבית ילדים ליטאי? .... כאשר חברי הועד המרכזי ביקרו בבית היתומים היהודי אכן נוכחו לדעת כמה צדקו. הילדים נקיים, לבושים היטב והזנתם טובה כמו בכל בתי היתומים בברית המועצות. כל שלושת המוסדות: גן הילדים, בית הספר ובית הילדים, יש להם את הרופא הצמוד שלהם (דר' גורביץ – ברוידה), אחות שלהם ובית מרקחת קטן ומבריק.
בכדי להטיב עוד את מצב שלושת המוסדות (ה"קומבינט", כפי שכונה בפי כל), בחרו ועד הורים בן 15 חברים ובראשו של המהנדס קולודני. הועד פעל רבות למען ה"קומבינט" וכאשר רפאל לוין ציין בעת חנוכת הבית שמצב ה"קומבינט" טוב יותר מאשר בכל המוסדות האחרים, לא היתה זו הגזמה.
עצובים במיוחד היו הימים בהם הלך הועד לקבל ילדים יהודים מידי מציליהם ואלה ברחו עם הילדים לגרמניה, או שהילדים הוסתרו בכדי לא להחזירם. מקרים כאלה היו רבים. אם לא יימצאו קרובי משפחה שיתבעו אותם, יאבדו אלה לעם היהודי.
טוב היה אילו קרובי משפחה מארץ ישראל או מאמריקה היו עומדים בקשר מכתבים עם הילדים שאצלנו והיו שולחים מדי פעם מתנות קטנות. מה רבה היתה שמחת אלה אשר קיבלו מדי פעם ספר בשביל הספריה היהודית מיהודי רוסיה..... הילדים צריכים להרגיש שאינם בודדים! הם שייכים לעם היהודי ואל לעם היהודי לשכוח אותם.