בית הכנסת "טהרת הקודש"

בית הכנסת הכוראלי של וילנה (בליטאית: Vilniaus choralinė sinagoga, בפולנית: Nowa Synagoga chóralna = בית הכנסת החדש הכוראלי) ידוע גם כבית הכנסת "טהרת הקודש" או ה"כאָר-שול מרחוב זבאלנה" (Zawalna), נמצא ברחוב הקרוי כיום פילימו 39 (Pylimo 39) הוא היחיד ששרד מכל 105 בתי הכנסת של העיר ומשרת בימינו את קהילת יהודי וילנה הקטנה.

במחצית הראשונה של המאה ה-19 פרחה תנועת ההשכלה בליטא בכלל ובווילנה בפרט. בלטו בה דמויות כמו מרדכי אהרן גינצבורג ואד"ם הכהן ומשכילים רבים אחרים. צעירים יהודים התחילו להירשם בגימנסיה בעיר. בשנת 1846, בעקבות אירועי הלווייתו של גינצבורג שבה הבליע המגיד מישרים של וילנה, שנאלץ על כורחו להספיד את רמא"ג האפיקורוס, את ההספד עליו בהספד על שני רבנים שנפטרו באותה תקופה, נפלה החלטה בקרב משכילים בווילנה להקים בית כנסת משלהם. כעבור שנה הרשויות המקומיות, אז תחת השלטון הרוסי, נתנו את הסכמתם לכך. בית הכנסת נקרא "טהרת הקודש". בית הכנסת, שהתמקם במשך עשרות שנים בבניינים שונים בעיר שמר על נוסח תפילה מסורתי ולא הנהיג אף שינוי עקרוני מלבד בצד האסתטי; הוא כלל מקהלה, לפי דגם ה"כור שול" (כאָר שול) (כלומר "בית כנסת עם מקהלה") שקמו באותה תקופה במרכז אירופה ובמזרחה, בהשראת בתי-כנסת מקהלתיים בגרמניה. בשנת 1899 הקהילה של שוחרי ההשכלה קנתה שטח מהסוחר ו. אליאשברג ברחוב זאבלנוס (Zavalnos), כיום פּילימו, לצורך בניית בית כנסת חדש לפי דרישות הקהילה.

אחראי על הפרויקט היה האדריכל דויד רוזנהאוס, שבנה אותו על פי דגם של בזיליקה עם קומת גלריה, בסגנון היסטוריסטי המשלב יסודות רומנסקים עם מוטיבים של "התחיה המורית", עם בימה מוקפת מעקה, ממול לארון הקודש, עזרת נשים יותר חשופה מאשר בבתי הכנסת המסורתיים עד אז ועם מקום למקהלה בקומה השנייה. בית הכנסת מעוטר מבחוץ ומבפנים בעיטורים וחלונות צבעוניים. לתקרה יש כיפה מרכזית צבועה בצבעי רקיע עם עננים. מעל חזית הבניין הוצבו תבליטים בצורת לוחות הברית ומעל השער נחקק הפסוק "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".

בית הכנסת נחנך בראש השנה בשנת 1903. בטקס חנוכתו נכח ההיסטוריון שמעון דובנוב שזכה לכיסא כבוד. הטקס נוהל על ידי החזן אברהם ברנשטיין ששירתו ב"ונתנה תוקף" הרשימה את דובנוב.

קהילת מתפללי בית הכנסת היו יהודים מודרניים. במאה ה-19 נמנו עמם סופרים כמו אד"ם הכהן ואיזיק מאיר דיק. הרב שלמה זלקינד מינור (1827-1900), בוגר המדרשה של וילנה, ובעבר רב של מינסק ושל מוסקבה, תרם לבית הכנסת את ספרייתו. לפני מלחמת העולם הראשונה התפללו בבית כנסת זה רבים מהאליטה הכלכלית והתרבותית של יהודי וילנה, כמו שמואל לייב ציטרון, איש העסקים יוסף שב"ד, האחים בונימוביץ' ואחרים. במשך עשורים רבים פעל במקום החזן והמלחין אברהם ברנשטיין. כמו כן בין 1906-1908 שירת בבית הכנסת כמטיף ד"ר שמריהו לוין, רב, פובליציסט ופעיל ציוני, שייצג את תושבי וילנה גם בדומה הראשונה בפטרבורג. בבית כנסת זה פרצה גם הקריירה של החזן משה קוסביצקי ששרת בו בין השנים 1920-1924.

בימי השואה בית הכנסת נשדד אך שרד מפני ששימש כמחסן של שלטונות הכיבוש הנאצים. בזמן השלטון הסובייטי הבניין הפך לבית חרושת לעיבוד מתכות. במהלך הזמן ניזוקו בעיקר הקירות המזרחי והמערבי וגג בית הכנסת. עקב דליפת מים נפגעו חלק מהספסלים והעיטורים הצבעוניים. אחרי שליטא חידשה את עצמאותה תחת משטר דמוקרטי בית הכנסת עבר שיפוץ בשנת 1994. בשנות ה-90 החזן יוסף מלובני שהוכרז כחזן של כבוד של בית הכנסת הופיע בו מספר פעמים כשליח ציבור. בראש הקהילה היהודית המחודשת מסביב לבית הכנסת עמד ד"ר סימונאס אלפרביצ'וס. בשנת 2006 פרץ סכסוך קשה בין  הקהילה ובין חסידי חב"ד ובראשם הרב שלום בר קְרנסקי, יליד ארצות הברית, בנוגע לשליטה על בית הכנסת ומי יהיה הרב הראשי של וילנה וליטא. בעקבות המחלוקת בית הכנסת היה סגור זמנית. קהילת בית הכנסת הציבה במופגן על הבניין לוח זיכרון שבו מצוין כי בית הכנסת הוקם ב-1903 על ידי "מתנגדים, ממשיכי דרכו של הגאון אליהו", והחליטה לפנות לשירותיו של הרב חיים בורשטיין (יליד רוסיה) מישראל. אחרי פתיחתו מחדש בית הכנסת היה פעיל בכל ימי השבוע, בעקבות העלייה וההגירה של חלק גדול משארית יהודי וילנה פעילותו הצטמצמה. בין השנים 2008-2010 נעשו שיפוצים נוספים בגג, בעליית הגג, הוחלפו החלונות, הקירות סוידו ונצבעו מחדש ותוקנה הצנרת.

מקור: ויקיפדיה