כתבי יד יהודיים התגלו בכנסייה בווילנה

אחד המהלכים התמוהים ומעוררי החלחלה שעשו הנאצים אחרי כיבוש ליטא היה איסוף ספרים ומסמכים ביידיש ובעברית, כדי להקים אוסף תיעודי של תרבות העם שהתכוונו להשמיד. הם מינו אינטלקטואלים ומשוררים יהודים לבחור את הפנינים מבין העבודות, שנועדו לשמש בהמשך למחקר.

עובדים אלה, שעליהם הוטל למיין את היצירות בספרייה יהודית גדולה בווילנה, החביאו אלפי ספרים ומסמכים. הם הבריחו אותם מתחת לבגדיהם ואגרו אותם בעליות גג ובמרתפים. בשנת 1991 נמצא חלק גדול מהאוסף במרתף של כנסייה בווילנה. הפריטים נחשבים נכסי תרבות בעלי חשיבות היסטורית גדולה. אולם לפני כמה חודשים נאמר לאוצרים במכון "ייווא" (YIVO) למחקר יהודי במנהטן שבאותו המרתף נמצא מאגר נוסף, שמשום מה נעלם עד כה מעיני החוקרים ובו 170 אלף מסמכים. מומחים מעידים כי הכתבים החדשים שהתגלו הם בעלי ערך רב עוד יותר מאלה שנמצאו עד כה.

"זה זהב טהור", אומר דייוויד פישמן, מרצה להיסטוריה יהודית בבית המדרש לרבנים באמריקה, שביקר ביולי בווילנה, בהזמנת ייווא, כדי להעריך את חשיבותו של האוסף. כשחזר, הביע התלהבות שניתן לצפות מחוקר ארצות שגילה זה עתה חבל ארץ לא נודע.

חלק מהפריטים שנמצאו יוצגו החל בשבוע הבא במרכז ייווא במנהטן. בתצוגה ניתן יהיה לראות כתבי יד, מכתבים, יומנים, רישומים של בתי כנסת, כרזות של הצגות תיאטרון ועלונים שונים.

בראיונות שהעניקו התייחסו פישמן ומנהל מכון ייווא, ג'ונתן ברנט, לממצאים אחרים ובהם שיר מוקדם של אברהם גולדפדן, אבי התיאטרון היידי באירופה ובלואר איסט סייד במנהטן, וכתב יד של עשרה שירים מאת המשורר היידי אברהם סוצקבר, שכתב בגטו וילנה.

ברנט וצוותו התלהבו באותה מידה מפריטים כמו תרגומים של ספרי שרלוק הולמס, משחקים ושעשועים שונים ששימשו יהודים בשנים שלפני המלחמה, וגם לוח בעל חוגה שבעזרתו ניתן לחשב באיזה תאריך לועזי יתקיימו חגים. כמו כן התגלתה "אוטוביוגרפיה" שכתבה ב–1933 ילדה בכיתה ה' בשם בבה אפשטיין ובה תיארה כיצד שידלו אותה הוריה לאכול בעזרת סיפורים. "כשפתחתי את הפה", כתבה, "הם נהגו לשפוך לתוכו אוכל".

פריטים רבים, סיפרו המומחים, מאפשרים הצצה לחיי היומיום של יהודי מזרח אירופה בתקופה שאזור זה נחשב מרכז העולם היהודי.

סיפור הצלתם של הכתבים מרתק. הנאצים, בתקופת כיבוש ליטא, 1941–1944, היו נחושים בדעתם לשרוף או לגרוס את אוספי הכתבים היהודיים במדינה, ובייחוד את אלה שאוחסנו ב"ייווא", שהיתה הספרייה החשובה ביותר שהוקדשה לחיי היהודים במזרח אירופה ופעלה בשנים 1925–1940. למרות זאת הוחלט לשמור על שליש מהכתבים בייווא ולהעבירם למכון מחקר סמוך לפרנקפורט, שבו תיחקר "השאלה היהודית". לנאצים היה צורך בדוברי יידיש שיבדקו וימיינו את החומרים והם ציוו על 40 מתושבי הגטו, ובהם סוצקבר והמשורר שמרקה קצ'רגינסקי, לעשות את המלאכה. "בריגדת הנייר" הסתכנה בהוצאה להורג והצילה אלפי ספרים ומסמכים.

אחרי כיבוש ליטא על ידי הסובייטים הועברו חלק מהאוצרות לניו יורק בידי ניצולים כמו סוצקבר. במקביל, ספרן נוצרי בשם אנטנס אולפיס, שריכז את שרידי הספרייה הלאומית במבנה ששימש בעבר כנסייה, אחסן ערימות של כתבי יד יהודיים במרתף, מחשש שיתגלו על ידי כוחותיו של סטאלין. אולפיס נחשב כעת מעין אוסקר שינדלר של הצלת המסמכים. רוב האוסף — כ–250 אלף עמודים — נמצא אחרי קריסת ברית המועצות, ב–1991.

בשנה שעברה הועבר האוסף כולו לספרייה הלאומית בליטא, שנפתחה מחדש במבנה מפואר. במאי הודיעו הרשויות לברנט כי נמצא אוסף חדש בן 170 אלף מסמכים. אלה אוחסנו בחדר אחר במרתף הכנסייה ומעולם לא נבדקו, משום שלא נמצאו דוברי עברית או יידיש.

ליטא החליטה להשאיר את המסמכים במרכז היודאיקה של הספרייה, כחלק ממורשתה הלאומית. עם זאת, היא התירה לייווא להעביר אותם לפורמט דיגיטלי כדי להעמידם לרשות הציבור.