בלומה אלקנוביץ
אחרי כל כך הרבה שנים אני עדיין לא יכולה שלא לבכות כשאני מדברת על המשפחה שלי. נולדתי בשנת 1934, בתם הבכורה של מנדל אלקנוביץ', וריזה אלקנוביץ'-מלמד. משפחת מלמד העצומה הייתה מוכרת היטב בעיירה המחוזית הקטנה של אמי, וייביס. כולם נספו במהלך הכיבוש הנאצי. אחותי הצעירה פרידה נולדה בתקופה מסוימת בין 1937 ל-1939. אבי עבד כפקיד במשרד יהודי גדול ואמי הייתה עוזרת בית. כשהגרמנים פלשו לליטא אמי דחקה באבי לברוח, אבל הוא היסס. הוא לא האמין שייגרם לנו נזק כלשהו מידי אומה מתורבתת כמו הגרמנים. אז הם נשארו: אבי נעצר מיד על ידי הליטאים ונשלח לחפור תעלות בקובנה. אמא נהגה להביא לו ארוחות כל יום. יום אחד היא הגיעה כרגיל, אבל אף אחד לא היה שם. מאוחר יותר נודע לה שכל הפועלים היהודים מקבוצה זו נורו על ידי הליטאים בפורט השביעי. בגטו, אמא שלי מצאה את עצמה לבד, עם שתי בנות שצריך לטפל בהן. בהתחלה גרנו עם זוג עם שני ילדים ב'גטו הקטן'. לאחר סגירתו, גרנו בבית עץ עם בני הזוג ביידר ושלושת בניהם, חיים, אולף (אלק) ודוד. אני זוכרת בבירור את 'האקציה הגדולה' הנוראית. היה קר, מעייף וכל כך מפחיד! המשפחה והשכנים שלנו נשלחו כולם לצד ימין. זה, כפי שנודע מאוחר יותר, פירושו שנידונו למוות. צפניה ביידר, בעלה של מינה אחותה של אמי, מילא תפקיד ביודנראט. הוא שם לב שנכללנו ב'סלקציה' הזו והצליח להעביר אותנו לצד שמאל. אני יודעת שלא גווענו ברעב. אמנו רבת התושייה עבדה מחוץ לגטו ותמיד הצליחה להשיג לנו מספיק מזון. במהלך 'אקצית הילדים' אמי, פרידה ואני, יחד עם מינה ואולף, התחבאנו בעליית העץ. בהתחלה לא גילו אותנו הגרמנים, למרות שהם כן חיפשו בעליות הגג. היינו שקטים מאוד מאחורי ערימה של אשפה. אבל בסיבוב השני הם הגיעו עם כלבים מרושעים, שגילו אותנו מיד. כולנו נגררנו ממחבואנו והובלנו על ידי שוטרים חמושים לניידת שאספה ילדים וקשישים. משום מה - אולי השוטרים חשבו שאולף ואני מספיק גדולים לעבוד - נתנו לכולנו לחזור לביתנו. אבל לא כך אחותי פרידה, שנלקחה לנצח.
ככל הידוע לי, כל הביידרים נספו בגטו או במחנות הריכוז. חיפשתי באינטנסיביות למצוא את עקבותיהם בקרב ניצולים, אך ללא הועיל. לאחר שאיבדה את פרידה, אמי לא השאירה אותי לבד בגטו, ולקחה אותי איתה למפעל שנקרא 'אינקארס', שם התחלתי לעבוד גם כן. בלי לספר לי, אמי מצאה אישה ליטאית שהסכימה לחפש לי מקום מסתור. אנשים אמרו לי מאוחר יותר שהיא בעצם אישה יהודייה שהתנצרה. אישה זו הובילה יהודים רבים מעבר לנהר להסתתר בבונקר ביער ליד קובנה. הוסתרתי בשק בין סלים ריקים על עגלה שנסעה לקובנה כדי להביא לחם לגטו. הבריחו אותי דרך הגדר, העבירו אותי לעגלה אחרת נושאת קש והביאו אותי לאישה שכמעט בטוח קראו לה סטפה. היא לקחה אותי בסירת קיטור לקולאוטובה או לבירשטונס. הייתי בלונדינית, ועם המראה שלי, אף אחד לא יחשוד שאני יהודי. גרתי בקומה השנייה של בית נופש כפרי, דאצ'ה. בקומה הראשונה שהו אשה ליטאית ובנה בחופשה. דיברתי עם הילד הזה ולמרות שיכולתי לדבר ליטאית היטב, אמו כנראה חשדה במשהו, ועזבה בחיפזון לקובנה עם הילד שלה כבר למחרת. המארחת שלי מיד שלחה אותי בכיוון ההפוך לחווה נידחת. אני זוכרת מקום יפה על גבעה על גדת הנהר. זה היה מבודד לגמרי, אף אחד לא הגיע לשם. הבעלים היו נחמדים אליי. אני זוכרת שכמה נשים זקנות לימדו אותי לעבוד על מכונת טווייה.
נשארתי בחווה הזו עד הסתיו, כשסטפה הופיעה. היא אמרה לי, 'אנחנו חוזרים לקובנה'. שמחתי. חשבתי שאנחנו הולכים לראות את אמא שלי, אבל בקובנה סטפה אמרה לי שאמא שלי נהרגה. נודע לי שאחרי פעולת החילוץ שלי, האישה שמצאה היכן להחביא אותי ארגנה את הבריחה של אמי לאותו בונקר שהזכרתי למעלה. סמוך לסוף המלחמה היא התבקשה על ידי שני גברים לטבים לעזור להם להתחבא מהגרמנים. היא הסכימה והובילה אותם לבונקר. הלטבים הללו התבררו כפרובוקטורים. הבונקר פוצץ, יחד עם כל יושביו היהודים, כולל אמי. תקופה קצרה גרתי עם סטפה. אחר כך הועברתי למשפחת טאפט, שבאותה תקופה נולדו לה שלושה ילדים: בנם יעקב, ומטיאס וריבה טאפט, אחיין ואחיינית אותם אימצו לאחר המלחמה. מהטאפטים הלכתי לגור אצל משפחת רצ'קובסקי, ובסופו של דבר נקלטתי על ידי נחום מריש, בן דודו של אבי, ופייגה אברמוביץ'. שם גדלתי יחד עם בנם ובתם שנולדו לאחר המלחמה, ובנה של פייגה אליק. היינו משפחה אחת מאושרת. עם נחום מריש הלכנו לחפש את סטפה. זכרתי בדיוק איפה היא גרה. אולם כאשר דפקנו בדלת, אישה זרה קיבלה את פנינו בעוינות ואמרה שאין שם איש בשם סטפה. סיימתי את בית הספר לרפואה בקובנה ב-1959, והתחתנתי עם רופא צעיר, טולוצ'קה. יש לנו בן ושני נכדים. עד פרישתי עבדתי כרופאת ילדים יילודים ומומחה לטיפול נמרץ ילדים בליטא.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
