גביק הלר

מתוך 21 ביוגרפיות נמצאו ברחוב / כתבה לאה פרייס, המכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם

בסוף קיץ 1943 היה גביק הלר נער כבן – 16. בעקבות מותו של אביו, המורה והמחנך, ד"ר משה הלר, ששימש מנהל המחלקה הסטטיסטית של הספרייה בגטו וילנה, פרס עליו את חסותו הרמן קרוק, מנהל הספרייה של הגטו, וגביק היה לאחד מעוזריו. כך סייע בפרנסת אמו.
בדומה לפטרונו, הרמן קרוק, כתב גם גביק הצעיר יומן על הקורות אותו בגטו. יומן אשר רק דפים מעטים ממנו שרדו ונמצאו לאחר השחרור. דפי הכרוניקה של הלר, שכתיבתם הסתיימה ממש על סף החיסול, ב-22 בספטמבר 1943, מגוללים את ימיו האחרונים של גטו וילנה. הם מתארים את החרדה המכרסמת עקב הגירושים והשמועות הבלתי פוסקות בדבר קצו הקרב של הגטו, את ההתרוצצות, את אי הוודאות, ואת הניסיונות לפענח את ההוויה המתעתעת מבין רסיסי המידע שהסתננו. גביק, כשאר תושבי הגטו, חיפש מוצא במציאות חסרת מוצא. האם להישאר בגטו ולהישלח עם כל ההמון לאסטוניה, הרי המכתבים ששיגרו משם מי שזה עתה גורשו אינם מבשרים רע? או שמא לעשות מאמץ ולהצטרף לשורת המועברים למחנות העבודה שמחוץ לגטו? ואולי להימלט ליער? אך האם יקבלו אותו אנשי המחתרת?
בתוך כך המשיך גביק, ככל שניתן, בשגרת יומו כעובד הספרייה של הגטו. ב-15 בספטמבר 1943 ,בעודו באולם הקריאה, נודע לו כי יעקב גנס, ראש היודנרט, נורה למוות יום קודם לכן. בהוראתו של קרוק הוא נדרש להוציא את הכתבים שנמצאו בלשכתו של גנס, ברחוב רודניצקה 6 ,ולהעבירם לגניזה. ב-21 בספטמבר כתב הלר ביומנו:
"בין יתר החומר שהבאנו היו גם יצירות שזכו בפרסים של אגודת הסופרים: שירים של סוצקבר (קראתי אותם), עבודות של קלמנוביץ..., הזמנה משחקני תיאטרון הגטו להשתתף בכינוס שלהם לכבוד גנס;
...סיפור של בליאכער על מות אימו, מוקדש לגנס...", ועוד ועוד.
יומיים אחר כך בבוקרו של יום חמישי, ה-23 בספטמבר, החל חיסול הגטו.

יומנו של הנער גביק הלר, שמקום רציחתו לא ידוע..., פורסם בקובץ המחקרים של יד ושם בשנת 2003.