גולדה מסג' רודשבסקי

דם ואש ותמרות עשן סיפורה של גולדה מסג'

 'אני שמחה לשתף בסיפור החיים שלי", אומרת גולדה מסג' לבית רודשבסקי. "אני שומעת על כל כך הרבה אנשים שסיפור חייהם מתפרסם רק אחרי פטירתם, ולא תמיד העובדות והפרטים מדויקים, כי כבר אין את מי לשאול... אני, בחסדי השם, עדיין כאן, ויכולה לספר ולשתף". היא נולדה בקובנה בשנת תר"צ (1930), ואת מה שעבר עליה בשנות המלחמה היא מגדירה "ניסי-ניסים". "עד גיל אחת עשרה היו לי חיים שגרתיים יחסית", היא מספרת, "ליטא הייתה עיר מפותחת, אבא היה מנהל חשבונות בכיר במפעל לייצור בירה והשתייכנו למעמד ביניים. "חיינו בתוך קהילה יהודית משגשגת, עם בתי כנסת ושיעורי תורה. אגב, גם אשת הנשיא שלנו הייתה יהודייה והיא הייתה חברה טובה של אמא שלי". אלא שכאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, התהפך הכל, ודבר לא שב להיות כפי שהיה. את היום שבו הגיעה אליהם המלחמה גולדה לא מסוגלת לשכוח. בתאריך כ"ח בסיוון תש"א החלו להישמע ההפצצות הראשונות. "אבא שלי היה במפעל ויחד איתו עבד בן הדוד שלו. ברגע שהם הבינו מה קרה, רתם בן הדוד שתי עגלות, אחת לנו ואחת לו", היא מספרת. "כך יצאנו לדרך. ישבתי בעגלה עם אחי שהיה אז בן שלוש, עם אבא ועם אמא. בגלל ההפצצות בערה מולנו אש והסוסים נעצרו ולא הסכימו להתקדם, אז בן הדוד קשר להם את העיניים, וכך נסענו כשסביבנו הכל עולה בלהבות. "אבא שלי אהב תמיד לעזור לאנשים, וככל שהתקדמנו עם העגלה הוא אסף עוד ועוד פליטים. כשלא היה עוד מקום, השלכנו מהעגלה חבילות ובגדים שלקחנו, והכנסנו במקומם אנשים, עד שהעגלה התמלאה". לאחר נסיעה של כ500- קילומטרים, הגיעו גולדה ובני משפחתה לתחנת רכבת. לשם התקבצו כל האנשים שברחו, וברגע שנכנסו לרכבת שנועדה במקור לשמש להובלת בהמות, והיא החלה לנוע על המסילה, שוגרו לעברה פצצות. "הרכבת התקדמה על אף הכל, וניצלנו בניסי-ניסים. מאז לא הפסקנו לראות ניסים עד לסיום המלחמה, הם פשוט ליוו אותנו כל הזמן. "עברנו דרך לטביה, שם ניסו לרצוח את אבא, אבל אמא הקימה צעקות וברגע האחרון באו חיילים רוסים ושחררו אותו. אחר כך המשכנו לנסוע עד לאוזבקיסטן. "באוזבקיסטן", ממשיכה גולדה, "שהינו כמה שנים, עד לסיום המלחמה. יחד איתנו היו עוד הרבה מאוד פליטים מאירופה ומהאזורים שכבשו הנאצים. "התגוררנו בבקתות ולא היה לנו כלום. אפילו פריטי לבוש לא היו, ונאלצתי להשתמש כל הימים באותן חולצה וחצאית, לכבס אותן מדי יום ולתלות בשמש לייבוש. "הרעב הציק לנו כל הזמן, וגם גרם למחלות. בתחילה אבא חלה, אחר כך אמא חלתה, וגם אחי ואני חלינו... המזון היחיד שבכל זאת בא לפינו היה מעט ירקות שהשגנו דרך הקולחוז, משק שיתופי שהיה באזור, וכך שרדנו. "בסיום המלחמה חזרנו לביתנו בליטא, ואחרי שנתיים עצרו הרוסים את אבא, כי האשימו אותו שהוא עזר לאנשים לברוח דרך פולניה. הכוונה שלהם הייתה לעזרה שהוא נתן עוד לפני המלחמה, כאשר היה מאפשר לפליטים לישון אצלנו ואף היה מביא להם אוכל ועוזר להם לעלות לארץ בדרך בלתי לגלית. "אבא נלקח למאסר ומאז לא חזר הביתה", מספרת גולדה בכאב. "תקופה ארוכה מאוד לא ידענו מה עלה בגורלו, עד שבאחד הימים הגיע אלינו מכר וסיפר שאבא נלקח לסיביר. "מה שלא ידענו זה שאבא הועמד למשפט שבו נקבע שגם אנחנו, בני משפחתו, צריכים להישלח לגלות, לצמיתות. כשנה לאחר מכן הגיעו לקחת אותנו, ואז התברר מצבנו העגום. "הייתי אז בת שמונה עשרה", מציינת גולדה, "ונלקחתי על ידי הקג"ב מבית הספר, כך גם אחי. אמא הייתה באותו זמן אצל חברה, אבל אנשים מהקהילה רצו אליה והודיעו לה: 'מהרי הביתה, הילדים שלך בסכנה!' ואז כבר עצרו את שלושתנו". גולדה נזכרת ומצטמררת: "בחוץ עמדה משאית פתוחה, ובתוכה חיכו לנו ארבעה חיילים נושאי כידונים. הם הובילו אותנו לרכבת, ונסענו בה ימים ארוכים, כמעט בלי אוכל ובלי תנאים, עד שהגענו לסיביר". היו איתכם יהודים נוספים? "לא, אנחנו היינו היהודים היחידים ברכבת, וגם בסיביר היינו המשפחה היהודייה היחידה באזור, כשאנו מוקפים בשטחי ענק של קרח ושלג, וסביבנו נהר ענק שבחורף היה קופא. "עם הזמן נודע לנו שבמרחק מאה קילומטרים מאיתנו יש משפחה יהודייה נוספת שדווקא הייתה מוכרת לנו. אבל לא היינו רשאים לפגוש אותה, כי היה אסור לנו להתרחק יותר מעשרה קילומטרים. "נכון שלא הייתי בבית כלא רשמי, אבל הוכרתי לאחר מכן כאסירת ציון, מכיוון שהתנאים שבהם שהינו היו זהים לגמרי לתנאים של בית סוהר. "הדבר היחיד שעודד אותנו באותם ימים הוא שאבא בחיים, אם כי ידענו שהוא נמצא במרחק עשרת אלפים קילומטר מאיתנו. ניסינו לכתוב לו מכתבים, אבל אני חושבת שהם לא הגיעו מעולם ליעדם". מה עשיתם כל שעות היום? "עשר שנים עבדנו בכריתת עצים, ובקיפאון המוחלט ששרר בחוץ זה היה כמעט גזר דין מוות. הידיים שלי קפאו והתמלאו ביבלות, ובשעות הערב אמא הייתה חובשת אותן. "בבוקר שוב הייתי יוצאת לעבוד, בלי שום הפסקה. תחשבו מה זה אומר. במשך עשר שנים, בקור של מינוס חמישים מעלות. "מי שהיה אחראי עלינו היה פולני אנטישמי, שבאחד הימים כעס עלינו משום מה וזרק את התנור היחיד שהיה לנו. כך נשארנו בקיפאון העז בלי שום יכולת לחמם את עצמנו". דאגו לכם לפחות לאוכל? "כמעט ולא. הדבר היחיד שסיפקו לנו היה 200 גרם לחם ליום. לפעמים הביאו עוד כמה פריטי מאכל. האנשים עם הכידונים אמרו לנו כל הזמן: 'אם תהיו רעבים, תשכחו מהפוליטיקה', כשהם מזכירים שוב ושוב את 'חטאינו' הפוליטיים. "כששאלנו אותם מתי נשתחרר, הם השיבו ברוסית: 'כשהצב יעלה על ההר ויצפצף'. זהו סוג של פתגם שלפיו לעולם זה לא יקרה". מה נתן לכם כוח לשרוד כך עשר שנים? "בראש ובראשונה אמא. היא הייתה אישה מיוחדת במינה ואף פעם לא התייאשה והאמינה בקב"ה. גם בימים קשים היא הייתה אומרת לנו כל הזמן: 'הוא יעלה על ההר ויצפצף', כשהיא מתכוונת לאותו צב שהרוסים דיברו עליו. "כשאני מתבוננת לאחור אני מבינה איזו אישה גדולה היא הייתה. אמא גדלה עם שמונה אחיות ואח, חמישה מהם נספו במלחמה, אבל שלוש אחיות הספיקו לעלות לארץ ישראל, וכך גם סבא – אבא של אבא, ושתי דודות מצד אבא. אמא כל הזמן עודדה אותנו שגם אנחנו נגיע לארץ ונצטרף למשפחה. האמנו שזה יקרה". אחרי עשר שנים תמימות זה אכן קרה. "השחרור שלנו לא היה ברגע אחד", מבהירה גולדה. "זה התחיל בבשורה שסטאלין מת, ובאותו רגע אמא הודיעה לנו שאם ככה בוודאי נשתחרר בקרוב. "בינתיים קיבלתי אישור ונסעתי לעיר הבירה של סיביר, משם המשכתי בנסיעה לבדי לליטא, שם ארגנתי כל מה שהיה אפשר, ואז חזרתי לקחת את המשפחה". כשהגיעה גולדה לארץ עם משפחתה, כולל אביה שחבר אליהם גם כן, הם התגוררו בתחילה בשכונת יד אליהו בתל אביב, כאשר גולדה רואה לאורך כל הדרך את השליחות הגדולה לעזור בנושאי עלייה, בין היתר בתפקידה במחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית. "עברו עלינו שנים טובות ויפות, עד שהוריי נפטרו. הם זכו לחיות ולהיקבר בארץ הקודש, כפי שחלמו תמיד. ברוך השם נולדו לי ילדים ויש לי גם נכדים, הכי יפים ומוצלחים", היא מוסיפה בגאווה סבתאית. "הם באים לבקר אותי בכל יום, וכשאני שואלת אותם מה יש להם לחפש אצל סבתא המבוגרת, הם מגיבים: 'את בעלת ניסיון סבתא, לא מבוגרת'".

מתוך: משפחה