גליה גביש (אוגניה גרובשטיין)
גליה גביש (24 בינואר 1944) היא אמנית רב תחומית ואוצרת ישראלית. גליה גביש נולדה בשם גניה גרובשטיין בטשקנט שבברית המועצות (כיום אוזבקיסטן), לשם נמלטו הוריה מפולין מפני הנאצים במלחמת העולם השנייה. בשנת 1947 חזרה משפחתה לפולין, וב-25 בינואר 1952 עלו לישראל.
במשך שנים רבות חיה גליה גביש בירושלים. בשנת 2011, לאחר פרישתה לגמלאות, עברה לתל אביב.
גביש למדה ציור אצל אריה אָלְוִאַיל בתיכון עירוני א' בתל אביב ואצל מינה זיסלמן-בליך באופן פרטי. לימודי "עיצוב תערוכות" באוניברסיטת סינסינטי בארצות הברית בשנים 1968-69 והדפס אמנותי (תחריט) בגולדסמית' קולג' בלונדון בשנים 1973-74. לימודי אוצרות באוניברסיטת תל אביב ב-1990 עד 1992 וניהול מוסדות תרבות במכון לה"ב באוניברסיטת תל אביב בשנת 1994.
מ-1965 עד 1990 עבדה במשרדי אדריכלות שונים, בהם אברהם יסקי, דן איתן, משה ספדיה ודוד קסוטו. בתקופה זו מלאה תפקיד בוועדת שימור אתרים של עיריית ירושלים. בשנים 1990-1994 ניהלה את מוזיאון הנגב ומ-1994 עד פרישתה לגמלאות בשנת 2010 עבדה כמנהלת ואוצרת במוזיאון חצר היישוב הישן ע"ש יצחק קפלן ברובע היהודיירושלים העתיקה.
תערוכות וכנסים
- תערוכות יחיד בארץ ובחו"ל:
- גליה גביש: "בונים...בונים...בונים!" מקלט לאמנות עכשווית, מרכז סוזן דלל ת"א 1992
- גליה גביש: "בונים...בונים...בונים 3!" מוזיאון אשדוד לאמנות 1994
- גליה גביש: "נוף סגור", גלריה נורה, ירושלים 2011
- תערוכות קבוצתיות:
- טרייאנלה לגרפיקה ישראלית, מוזיאון חיפה לאמנות
- הדפס רשת באמנות ובתעשייה, בית האמנים בירושלים 1988
- תהליכים בתחריט ותצריב, בית האמנים בירושלים
- הדפס, מוזיאון אשדוד 1992
- הדפס +, מוזיאון אשדוד 1992
- בעיקר שחור לבן, בית מאירוב, חולון 1993
- אמנים, המכללה לאמנות חזותית, באר שבע
- "תקוה", גלריה ורנון, פראג, 2012
- "קו מקשר", מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, אשדות יעקב מאוחד 2001-2000
כתבים
- "מקום טוב לגדל דבורים", גליה גביש, 1994, הוצאת ירון גולן
- קטלוגים: ראיון עם גליה גביש בקטלוג "אוצרות לאמנות מקומית", 1992.
מקור: ויקיפדיה
עגילים! / כתבה: גליה גביש (אוגניה גרובשטיין)
כשהסובייטים נכנסו לווילנה בשנות השלושים הם החרימו מהמשפחה של אמי – לוין את כל הרכוש כולל התכשיטים של סבתא אוגניה (גניה בעברית גליה) לוין לבית טקצ'ין. הסבתא שהייתה גברת שלא רצתה לוותר על ההופעה שלה נהגה לקחת שני כפתורים של שמלה שתפרה ולהפוך אותם לעגילים. העגילים שמסרתי ליד-ושם הם דוגמא אחת ששרדה.
בשנת 1938 המשפחה עברה לביאליסטוק שהייתה תחת השלטון הפולני. בשנת 1939 כשנכנסו הגרמנים לביאליסטוק, באחד הימים גרמני ירה על סבא אייסק (יצחק). במזל הכדור עבר על ידו. כשחזר הביתה השיער שלו היה לבן לגמרי. סבתא לא בזבזה זמן, ארזה חבילות, לא שכחה לקחת את העגילים, וברחה עם המשפחה לסמרקנד. שם היא נפטרה במגפת טיפוס.
אמי לאה (לוסיה) לקחה את העגילים מבקליט ושמרה אותם מכל משמר. מסמרקנד המשפחה עברה לטשקנט שם נולדתי בשנת 1944. כשמלחמת העולם השנייה נגמרה, בעלי האזרחות הפולנית נדרשו לחזור לפולין (רפטריאציה). אמא תפרה את העגילים למכפלת בבגד שלי וכך עברנו 6 חודשים בדרכים עד שהושיבו אותנו בוורוצלב (ברסלאו).
לא יכולנו לעלות מיד לארץ מאחר ואבא חלה בשחפת כשהיה בגולאג (הוא היה קצין בצבא הפולני) וגם הדביק אותי. אבי נפטר באוקטובר 1951.
אמי ארזה מזוודה אחת, את התכשיטים שלה תפרה בבטנת הפוך של המעיל שלי, (רצ"ב צילום של המעיל). בחודש ינואר 1952 עלינו לארץ ישר למעברת רעננה שם גר אביה של אמי, יצחק לוין.
אחרי מותה של אמא בשנת 1968 שמרתי את העגילים ורק לאירועים מיוחדים ענדתי אותם.
בשנת 2008 ערכתי כנס של אוצרים ממוזיאונים לאתנוגרפיה מפרו עד יפן. הבאתי את האוצרים ליד ושם. באותו המעמד תרמתי את העגילים לאסף המוזיאון.
יהודית ענבר האוצרת הראשית של המוזיאון ציינה: "חפץ כל כך קטן מספר על היסטוריה כל כך גדולה".