גניה אידלס

נולדתי בשנת 1924 בטרגין, ליטא, בת למאיר ורחל לימוביץ. אבי היה זגג. גדלתי בבית סבתי מאחר ואמי נפטרה כאשר הייתי בת שנה וחצי. בילדותי למדתי עברית ויידיש, אך מאחר ולמשפחתי לא היו אמצעים, המשכתי בלימודים בבית ספר ליטאי. כאשר הייתי נערה בת 14 עברתי לעיר הגדולה קובנה, התגוררתי בבית קרובים ועבדתי בבית חרושת.

ביוני 1941, לאחר שהגרמנים הפרו את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, נכנס הצבא לעיר. הסתתרנו במרתף, שמענו את היריות בחוץ. הועברנו לגטו. נשלחתי לעבודות כפיה, יישור אדמה, ובתמורה קיבלתי 200 גרם לחם.

בהמשך נשלחתי לעבוד במפעל לבנים “סרגן". כל יום הלכנו 9 ק"מ למפעל ובחזרה. עבדתי שם כשנתיים. אחר כך עבדתי במפעל גרביים עבור הצבא הגרמני. כאשר התקרבו הרוסים, נלקחתי עם עוד צעירים בסירות בנהר הניימן לעבר גרמניה למחנה שטוטהוף. לאחר 3 שבועות במחנה נלקחנו לחפור תעלות הגנה במחנה מלכין והתגוררנו באוהלי ברזנט בקור מקפיא. לאחר שחברתי חלתה, התנדבתי ללוות אותה חזרה לשטוטהוף בתקווה ששם יהיה לה יותר חם. כשהגיענו נתקלתי במתים רבים. פגשתי שם בנות דודות, אחת מהן נפטרה בידיי מקור ומרעב. היא הייתה מלאה כינים ואפילו מים לא נתנו לה לשתות. כאשר הרוסים התקרבו, העלו אותנו על אניית משא. לאחר כמה ימים הגרמנים ברחו. אני ושתי בנות דודות שלי ירדנו מהאנייה ב-3 במאי 1945. לפתע הגרמנים חזרו, ומי שלא הספיק לרדת מהאנייה נורה. הגרמנים אספו את אלה שירדו ולקחו אותם לעבר שוק מקומי ונתנו להם לאכול. האנגלים הגיעו והגרמנים ברחו.

נלקחתי לבית חולים והתחילו לתת לי לאכול בצורה מבוקרת. לאחר 3 שבועות אפשרו לי להתרחץ ונתנו לי בגדים נקיים. בחרתי לחזור לליטא. בעיירת הולדתי לא נותרו יהודים. המשכתי לעבר קובנה ווילנה, שם פגשתי את מוטל, בעלי לעתיד.

בשואה איבדתי את אבי, מאיר, ואחיי החורגים: מינה, משה ואידל. בשנת 1947 נישאתי למוטל אידלס בווילנה. עליתי ארצה בשנת 1969. יש לי שלושה ילדים: רחל, נחמן ושרה, שבעה נכדים, נכד אחד, יובל נפטר ו-4 נינים. בארץ עבדתי במפעל “אמפא". את קורות חיי תיעדתי ב"יד ושם" ובפרויקט של שפילברג.

מתוך: זוכרים לדורות-רעננה