ג'ניה לוין

בגיל שבו אני למדתי, התאהבתי, חלמתי, רקדתי, רבתי עם אמא שלי והכל עוד היה לפניי-סבתא שלי, ג'ניה לוין, עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להתעורר לעוד יום של חיים, מתאמצת להשקיט את הזוועות כדי להגיע לעוד ליל שימורים.

סבתא שלי ניצולת שואה. העובדה הזו תמיד הייתה הדבר הכי נוכח בבית שלה בחיפה, אבל גם הדבר שלא דיברו אותו. כל המשפחה הגדולה מווילנה, או כפי שקראו לה אצלנו "ירושלים ד'ליטא", נכחה בין קירות הבית. את חלקם הרגשתי שאני ממש מכירה ממעט התמונות שניצלו בזכות אחותה הגדולה של סבתא, שהגיעה לאמריקה כשעוד היה אפשר.

תמיד חיפשתי קווי דמיון ביני לבינם, חיפשתי את סבתא בילדה הקטנה שאהבה לרקוד בתמונת הילדות עם אחיה. ניסיתי לדמיין אם הייתי מצליחה לשרוד אילו הייתי חלק מהם אז, כמו שהיא שרדה. באומץ. לבד.

סבתא שלי נולדה ב-19 במאי 1920 בווילנה, ליטא. בגטו וילנה איבדה את אביה. שני אחיה מתו גם הם. הגדול מרעב, והקטן נורה למוות כשניסה לברוח. היא ראתה את אימה נשלחת באקציה לצד שמאל, בעוד היא ויתר הצעירים הבריאים נשלחו לצד ימין. לחיים.

היא נשלחה למחנה הריכוז שטוטהוף והייתה בין האחרונים שיצאו ממנו לצעדת המוות עד הים הבלטי, שם הועלו על ספינות ואולצו ביריות לקפוץ למים. סבתא מספרת שלא ידעה לשחות ובכל זאת הגיעה לחוף.

אחרי המלחמה הכירה בגלינגן, גרמניה, את סבא שלי היקר, משה לוין, שאיבד את אשתו ושתי בנותיו. בשנת 1949, אחרי שהתחתנו והביאו לעולם את אמי, עלו סבא וסבתא על אונייה והגיעו לחיפה. פה נולדה בתם השנייה. השניים זכו לשישה נכדים.

סבא היה חייט בעל שם, וזה גם מה שהציל אותו במלחמה. יחד הם הקימו את 'אופנת לוין-בגדי גברות'. סבתא מכרה בחנות, תיקנה בגדים של קליינטיות והייתה, והיא עדיין, תמיד במודה.

סבתא שלי תמיד הייתה מעשית. היא מצאה דרך לשרוד ואחר כך להקים בית ומשפחה ולחיות. אחרי שסבא נפטר היא מצאה שוב את הנתיב אל החיים. היא יודעת מה קורה, קוראת עיתון כל יום, מתעדכנת בטלוויזיה בחדשות מהעולם, מחליפה עדיין ספרים בספרייה וצוללת לעולמות של ספרי מתח. בקרוב תזכה לנין העשירי שלה.

הכל היא עושה על מנת שלא לעצור. שלא יהיה לה זמן פנוי והמתים ינצלו את זה ויתחילו למלא את החלל.

סבתא שלי. אני אוהבת אותה

כרמית דרור/צילומים : ריאן

ידיעות השרון, 25/4/2019