דולהינוב Dolhinow

נפת וילייקה, מחוז וילנה.

עיירה השוכנת כ-40 ק"מ צפונית-מזרחית לווילייקה. נוסדה כנראה במאה ה-16 . במשך שנים רבות הייתה זירת קרב בין פולין לרוסיה. ב-1922 סופחה רשמית לפולין. הגבול עם ברה"מ היה 6 ק"מ מדולהינוב. במלחמת העולם הראשונה כבשו אותה הגרמנים. על אף הניסיונות של המהפכנים והבולשביקים לכבוש אותה, היא נשארה תחת שלטון גרמני. בספטמבר 1939 עברה לשלטון סובייטי וביוני 1941 נכבשה על ידי הגרמנים הנאצים. שוחררה בקיץ 1944 ע"י הצבא האדום.

היהודים הגיעו לדולהינוב כנראה במאה ה-17. הם התפרנסו מחכירות וניהול אחוזות ועסקים של אצילים. במשך השנים הם היו סוחרים גדולים בתבואה, פשתן ופירות. חלקם עסקו גם בחנוונות ורוכלות. היהודים השתתפו במרד הפולני של 1794 והמרד ב-1863. הוטלה עליהם גם חובת שירות צבאי למשך 25 שנה. אחרי רצח הצאר ב-1881, פקד גל פרעות את תחום המושב היהודי ובתיהם ועסקיהם נהרסו ונבזזו. אירוע זה הביא לגל הגירה של יהודים מהמקום. קהילת היהודים גדלה במשך המאה ה-18. בעיירה נבנה בית כנסת והוקמה ישיבה. בעיירה שררה יריבות גדולה בין חסידי חב"ד והמתנגדים. עם התפשטות ההשכלה קראו יהודים עיתונים בעברית, כמו למשל את ה"צפירה", "הזמן" ועוד.

חיי היהודים בדולהינוב בשנות מלחמת העולם הראשונה הושפעו מהשליטים שכבשו את המקום. האזור עבר אירועים רבים, החל ממעשי ביזה ושריפת בתי יהודים על ידי הקוזקים שחנו באזור והמשך בכיבוש הגרמני, אשר החרים יבולים, צמצם את מלאי המזון והביא לרעב ומחסור. המצב הוטב עם השתלטות המהפכנים שהביאו משטר ליברלי , ושוב התהפך הגלגל עם הגעת הבולשביקים ושלטון הפחד והוטרור. המצב הורע עוד יותר כאשר על האזור השתלטו חיילים פולנים מאנשי גנרל האלר, שהיו ידועים כאנטישמים. הם תקפו יהודים קיצצו זקנים ופאות בתואנה ששיתפו פעולה עם הבולשביקים. אחרי זמן מה נמסר האזור לליטא, אך הוא נכבש שוב על ידי הפולנים בשנת 1922.

בעזרת הג'וינט האמריקאי וחברת "יעקאפא" שיקמו היהודים את בתיהם ועסקיהם. רוב היהודים התפרנסו ממסחר זעיר, חנוונות, רוכלות ומלאכה. הקרבה לגבול הרוסי הביאה מקור פרנסה חדש והוא הברחות גבול. ב-1923 נסגר הגבול עם ברה"מ .

הניתוק משוקי רוסיה ומכפרים רבים בסביבה, שהיו במעבר לגבול, גרמה לכך,שדולהינוב הפכה לעיירה נחשלת, מרוחקת מרשת מסילות הברזל וללא אספקת חשמל. מצב זה פגע ביהודים,שחלקם איבדו את מקורות הפרנסה. בשנות השלושים גברה האנטישמיות וההסתה לחרם כלכלי. היהודים הקימו חברות צדקה כמו "הכנסת כלה" ו"ביקור חולים". גם הפעילות הציונית התחזקה מאד וכללה מגוון של מפלגות -  מ"פועלי ציון" דרך ה"ציונים הכלליים", "המזרחי" , "השומר הצעיר" ובית"ר וגם סניף של ה"בונד". הצעירים יצאו לקיבוצי הכשרה ורבים עלו ארצה. הרבה ילדים למדו בבי"ס העברי "תרבות" ונפתח גן ילדים עברי בעיירה.

מלחמת העולם השנייה:

ב-17.09.1939 ניכנס הצבא האדום. חוסל המסחר הפרטי. יהודים שובצו לעבודות בקואופרטיבים למלאכה. יהודי מונה לראש העיירה. היהודים נהנו מביטחון ולא הייתה פעילות אנטישמית. ביום07.07.1941 נכנסו הנאצים לעיירה. עד להתארגנותם הם נתנו לתושבי המקום יד חופשית לבזוז את רכוש היהודים ולהתעלל בהם. ב- 20.07.1941 נקראו כל הגברים היהודים לחצר בית הכנסת וכ- 1,000 איש נלקחו לעבודות כפייה. כעבור מספר ימים פרצו הנאצים ועוזריהם לבית הכנסת , חיללו ספרי תורה וזרקו אותם לרפש וגרמו הרס בבניינים רבים. התושבים הלא יהודים התבקשו להסגיר משתפי פעולה עם המשטר הסובייטי. כך הוסגרו עשרות יהודים וחלקם נרצחו. ב-25.07.41 הוקם יודנראט. פורסמו תקנות חדשות שחייבו לענוד סימן היכר, לסמן בתים של יהודים; נאסר עליהם ללכת על מדרכות, לנסוע ברכב, להחזיק כלי נגינה ורכוש בעל ערך; חויבו בעבודות כפייה ועוד. בערב פסח 1942 הוצאו היהודים מבתיהם לכיכר השוק, שם הופרדו עובדים נדרשים ובני משפחותיהם. חלקם נכלאו במבנה ישן ונשרפו חיים, השאר נורו למוות ונקברו בקברי אחים. כ- 1,000 איש נרצחו באותו יום. עשרות הצליחו לברוח ליער. העובדים הועברו לגטו אותו היו היהודים צריכים לגדר.הם עסקו בחטיבת עצים, ניסורם והובלתם. ב-05.05.1942 הובלו היהודים מהגטו לכיכר השוק. בחיפוש נוסף שערכו הגרמנים בגטו נמצאו יהודים שהתחבאו. העבירו אותם לגורן שם נורו למוות והעלו את הגורן באש.960 יהודים שהיו בכיכר השוק נורו למוות מחוץ לעיירה. כ-300 איש הוחזרו לגטו לעבודה. כעבור כשבועיים נרצחו גם הם ונקברו בבורות גדולים מחוץ לעיירה. נשאר בגטו הרופא היהודי עם אשתו, שחולצו ע"י פשיטת פרטיזנים לדולהינוב. מפקד הפרטיזנים החליט להבריח יהודים אל מעבר לקווי האויב וכך ניצלו כמה מאות יהודים מהעיירה.