דז'ייווייניצקי

דז'ייוויינישקי (בפי היהודים דיבנישוק Dziewieniszki )

העיירה שוכנת על הנחל גאוויה (Gawja), באזור של יערות עבותים, במרחק 63 ק"מ מווילנה וכ-30 ק"מ מערבית-דרומית לאושמיאנה. ב-1795 סופחה לרוסיה למחוז וילנה. בשנים 1915 – 1918 הייתה תחת כיבוש גרמני. עד 1920 התחלף בה השלטון פעמים רבות, וב-1922 סופחה לפולין. מספטמבר 1939 ועד יוני 1941 הייתה העיירה תחת שלטון סובייטי ונכבשה ע"י הנאצים בסוף 1941. שוחררה בידי הצבא הסובייטי בקיץ 1944.

היהודים התיישבו בעיירה ככל הנראה בתחילת המאה ה- 17.באמצע המאה ה- 19 היו בה כ-240 יהודים. בסוף מאה זו מספרם הגיע לעדי 1,225 נפש והיוו שני שלישים מהאוכלוסייה המקומית. היהודים התפרנסו בעיר מחכירות, חקלאות, מסחר זעיר, רוכלות וכדומה. הקהילה בראשיתה הייתה קטנה וכפופה לקהילת הודוצ'ישקי הסמוכה. במשך השנים היא גדלה והתבססה. יהודי העיירה היו ידועים באדיקותם. פעלו בה חברות צדקה כגון "ביקור חולים", "הכנסת אורחים" וקופת גמ"ח. בסוף המאה ה-19 נפוצה בין הצעירים היהודים ההשכלה, ורבים הצטרפו ל"חיבת ציון" ואחדים עלו לארץ ישראל. בראשית המאה העשרים קמה אגודה ציונית וגם נוסד סניף הבונד. מעל ל-50 ילדים למדו ב"חדרים" של העיירה ומבוגרים יותר ב"חדרים" באושמיאנה, ועוד כ-20 בתלמוד תורה של הקהילה. ב-1909 הוקם בית ספר ממלכתי רוסי ובו הוקצתה כיתה ילדים יהודים. באותו זמן נפתח גם "חדר מתוקן" בו ביקרו 84 בנים ובנות. למדו שם עברית (בעברית), תנ"ך, חשבון, גיאוגרפיה ורוסית. נפתחה גם ספרייה גדולה של ספרי יידיש.

במלחמת העולם הראשונה נכבשה דז'ייוויינישקי על ידי הגרמנים, אשר שלטו בה שלוש שנים, עד 1918. זו הייתה תקופה קשה והתושבים סבלו ממחסור במזון ומצרכים בסיסיים. ב-1917 הופסקה לחלוטין חלוקת המזון והרעב גרם להתפרצות טיפוס הבטן. בראשית 1919 נכבשה העיירה על ידי צבא פולין ואחרי כמה חילופי שלטון היא סופחה סופית לפולין ב-1922. המאבקים הביאו להרס הכלכלה. חברת "יעקאפא" וסניף של "הבנק העממי" סייעו לשיקום העסקים ושיפור המצב. עם הזמן חלה שוב הרעה במצב התושבים בעקבות הריחוק מתחנת הרכבת, הבצורת של 1929 והשפל הכלכלי בפולין. מצבם של היהודים נעשה יותר קשה בעקבות התחרות מצד סוחרים פולנים, אשר קיבלו סיוע ממשלתי.

בעיירה נשתמרה האווירה הדתית, שופצו בית המדרש והמקווה ובית המדרש היה מתמלא מדי ערב באנשי עמל שמצאו זמן להעמיק בתורה אחרי העבודה. עד 1933 כיהן כרב העיירה ר' יוסף רודניק מ"המזרחי", ואחריו היה ר' אהרון טייץ שנספה בשואה.

בעיירה התקיימה פעילות ציונית, עם סניפים של "פועלי ציון", "המזרחי", "החלוץ", "השומר הצעיר" ובית"ר. היה גם סניף של אגודת הספורט "מכבי". בעיירה המשיך לפעול הבונד והיה גם תא קומוניסטי בלתי לגאלי.

ביוזמת הציונים נפתח בית ספר יסודי עברי "תרבות". חלק מהילדים היהודים למדו בבית הספר הממלכתי; לא מעטים למדו בגימנסיה העברית והיו אף סטודנטים באוניברסיטה. בעיירה היו ספריות יידיש ועברית.

בימי מלחמת העולם השנייה:

ב-19 בספטמבר 1939 נכנס לדז'יינייווישקי הצבא האדום והונהג המשטר הסובייטי. חנויות הולאמו או נסגרו ובתי מלאכה הפכו לקואופרטיבים. הפעילות הציונית והשימוש בעברית נאסרו.

ב-24 ביוני 1941 נכבשה העיירה על ידי הצבא הגרמני. הגרמנים נקטו באמצעי אפליה כלפי היהודים (טלאי צהוב וכיוצא בזה) והקימו יודנראט, שטיפל בעיקר בגיוס גברים לעבודות כפייה, כשרובם מועסקים במנסרה. בינואר 1942 הועברו היהודים לגטו וורונוב. באקציה הגדולה ב-11.05.1942 נרצחו רוב יושבי הגטו, כ- 5,000 במספר, והנותרים נשלחו ללידה, שהיה מחנה עבודה גדול (מעל ל5,500 איש). הרעב, הצפיפות, תנאי התברואה הירודים ועבודה מפרכת, גרמו להתפשטות מחלות מדבקות ולתמותה גבוהה. במחנה התארגנה מחתרת של 120 צעירים. חבר המחתרת אליהו בלכר מדז'ייוויינישקי הבריח את משפחתו ליחידת הפרטיזנים של האחים ביילסקי ובהמשך עוד 241 יהודים. המחתרת התקיימה עד חיסול המחנה ב-18.09.1943. אין נתונים על מספר הניצולים בקרב יהודי העיירה.