דינה פורת "לי נקם ושילם"

ניצולי השואה שתיכננו להשמיד את גרמניה כולה / קרני אלדד מקור ראשון 6/1/20 

האש באירופה דועכת. חוטי עשן חוצים את המבט האופקי, רומזים שיש שמיים מעל. שמיים עמוסים נשמות יהודים, שעלו אליהם בסערה. אחיהם שנותרו בחיים יוצאים אט־אט ממחבואיהם. מהססים, עיניהם בולשות לצדדים. לא מאמינים שזה קרה, לא מאמינים שנגמר, לא מאמינים שיצליחו לחיות עם רוחות הרפאים. הם נאספים מהגטאות, ממחנות הריכוז, מהיערות, מהמנזרים, מהמרתפים ומעליות הגג. כמעט לא נותרה בהם יכולת תזוזה, אך חולי הנקמה בוער בהם ומניע אותם לפעול.

כמה עשרות שורדים מתקבצים סביב אבא קובנר – מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, איש כריזמטי וסוחף, משורר וסופר. יחד הם משרטטים תוכניות, ופועלים לממש אותן. בשנה הקרובה הם יחיו כצללים. יחזרו לגרמניה המקוללת, יתערו באוכלוסייה, ייצרו קשרים, וימתינו לרגע הגדול שבו ינקמו לעיני העולם כולו את דם היהודים השפוך.

אל העולם חסר הרחמים הזה צללה פרופ' דינה פורת בספרה "לי נקם ושילם", שראה אור לפני כחודשיים בהוצאת אוניברסיטת חיפה. פורת, ההיסטוריונית הראשית של יד ושם, פרופסור אמריטה בחוג להיסטוריה של עם ישראל וראש מכון קנטור לחקר יהדות אירופה בימינו, התחקתה אחר קורותיה של "קבוצת נָקָם" – כחמישים יהודים, גברים ונשים, שביקשו לגמול במידה כנגד מידה על מותם של ששת המיליונים, ולהרוג שישה מיליוני גרמנים. איך ניתן לחולל הרג המוני כזה? לפי "תוכנית א'" של קובנר ואנשיו, כמה מחברי הקבוצה היו אמורים להשתלב בתפקידים שונים במערכות התשתית של שלוש או ארבע ערים מרכזיות בגרמניה, ולהרעיל את מי השתייה באמצעי כימי מתאים. למקרה שלא יצליחו לממש זאת, הייתה גם "תוכנית ב'", מצומצמת יותר – חיסול המוני של אנשי אס־אס. "תוכנית ג'" הסתפקה בסיכול ממוקד של קצינים נאצים.

רגש הנקמה שפיעם בניצולים היה המנוע של חייהם באותם ימים. היו מהם שתכננו להתאבד לאחר השלמת הפעולה, בעוד אחרים האמינו כי נקמת הדם תאפשר להם להתחיל לבנות חיים חדשים. "הם הונעו מתוך רצון למלא צוואה של הנרצחים", אומרת לנו פורת. "זאת לא הייתה רק תחושה פנימית, צוואת הנקמה הייתה ברורה מאוד: אנשים כתבו את זה על פתקים שנזרקו מרכבות, ציוו בנשימתם האחרונה, זעקו בכל דרך אפשרית. מדריכים בתנועות הנוער, במכתבים אחרונים ששלחו לפני מותם, כתבו שלא תהיה להם מנוחה עד שיינקם דמם. כשקובנר מייסד עבור היהודים 'קווי בריחה' (מסלולים בטוחים יחסית שיובילו אותם למחנות העקורים), הוא ואנשיו עוברים בעיירות ריקות מיהודים, ולפעמים רואים על הקיר ציווי כתוב: 'יהודים – קחו נקמה!'"

ספרה של פורת על הפרשה ההיא בנוי כסיפור כרונולוגי, שמשובצים בו קטעים ממסמכים אותנטיים, עדויות של לוחמים ועוד. לכתיבה על הנוקמים היא הגיעה בעקבות דרישה ישירה מבוגרי הקבוצה ההיא. "בשנת 2000 הוצאתי לאור ביוגרפיה על אבא קובנר, 'מעבר לגשמי' (ספר שזיכה אותה בפרס National Jewish Book Award). לפרשת הנוקמים הקדשתי עמוד או עמוד וחצי, כי בזמן שהם פעלו קובנר היה עצור בידי הבריטים. כשהנוקמים עצמם קראו את הספר וראו שיש כל כך מעט על הסיפור שלהם, הם צלבו אותי. 'מה זאת אומרת?', הם אמרו לי, 'שנה מחיינו הצעירים השקענו שם, וכל מה שכתוב זה עמוד?'. מיד הבטחתי להם ספר נפרד".

מתוך 50 חברי קבוצת נקם, היא הספיקה לראיין 34; כיום רק ארבעה מהם עדיין בחיים. "פגשתי ביוגרפיה של דור. כשפרצה מלחמת העולם השנייה הם היו חברים בתנועות נוער ציוניות, דוברי עברית ויידיש. כולם גדלו בסביבה יהודית מאוד, ואם לא – הוריהם דאגו לשלוח אותם לבתי ספר יהודיים. מאפיין נוסף הוא שבתקופת השואה הם היו פרטיזנים, חברי מחתרות בגטאות, או אפילו בתוך אושוויץ. אלו אנשים שמפעילים מחשבה יצירתית, מחוץ לקופסה. ושלישית: יש להם תחושת שליחות וחובה כלפי עתיד העם, שמו הטוב, ההיסטוריה שלו. הם לא יכולים אחרת. אחרי המלחמה הם אומרים: אין לנו זכות לעלות עכשיו ארצה ולבנות קיבוץ, להקים משפחות או ללדת ילדים. הם מחויבים לנקום, כי זה מוטל על כתפיהם, יש להם אחריות. אלה אנשים באמת נהדרים, איכותיים, ערכיים, הקרם־דה־לה־קרם של יהדות אירופה. מפקד ההגנה באירופה קרא להם 'בחורי חמד'. ניסיתי למצוא הסבר לפער בין כל זה ובין העובדה שהאנשים האלה רצו להרוג שישה מיליוני בני אדם, כולל נשים, ילדים ובלתי מעורבים שלא חטאו לעם היהודי".

כשהחלה לחקור את הנושא, התברר לפורת, לדבריה, כי בכל העולם המערבי לא נכתב ולו מחקר רציני אחד על פעולות הנקם אחרי מלחמת העולם השנייה. "נכון שהסיפור היה ידוע בקווים כלליים, אבל אף אחד לא באמת התעמק בו. לא הבנתי איך ייתכן שאין דיון בנושא. הרי לכל אדם שקורא עדויות, ברור לגמרי שהייתה שאיפה כזו. כמו שאמר אנטק צוקרמן (ממנהיגי מרד גטו ורשה), 'לא הכרתי יהודי שלא היה חולה נקם'.

"קיוויתי שהספר על הנושא הזה יתקבל בצורה טובה, והוא גם זכה בפרס בהט, אבל לא תיארתי לעצמי שתהיה בו התעניינות אדירה כל כך. יש כבר 15 אירועים גדולים שיוקדשו לו. ואני שואלת: אבל בסופו של דבר הרי לא נקמו, אז מה השמחה? מה כבר קרה כאן?

"ההסבר שלי הוא כזה: אנחנו הרי התפייסנו עם גרמניה. הם הצילו אותנו עם השילומים, שבלעדיהם ישראל הייתה מתמוטטת. את השילומים האלה אכלנו בחריקת שיניים ובזעם גדול. אחר כך עדיין סירבנו לקנות מוצרים גרמניים, אבל גם התקופה הזו חלפה. היום הפיוס הושלם. אלפי צעירים ישראלים גרים בברלין, וגרמניה היא הכתף הכי נאמנה שלנו באיחוד האירופי. היום יש בארץ יותר שנאת פולנים מאשר שנאת גרמנים. ואז מגיע הסיפור של הקבוצה הזאת, שאומרת: אסור להתפייס. היה צריך להעניש את הגרמנים, והם לא נענשו. עכשיו יש דור שני ושלישי, שרוצה לבדוק את עצמו מול האמירה הזו. ויש עוד הסבר: החברה הישראלית השתנתה, היום היא תקיפה יותר, ולא מוכנה שירדו עליה ויפגעו בה. לכן אנשים כמו הנוקמים מתקבלים בכבוד רב יותר".

בהקדמה לספר ממפה פורת את הקבוצות שפעלו אז בשאיפה לנקמה. "היו פרטיזנים שיצאו מהיערות ויהודים שחזרו ממקומות המחבוא שלהם, והם זיהו והוציאו להורג כמה מאות מרוצחי משפחותיהם וקהילותיהם", היא אומרת. "בווינה הייתה קבוצה שהוציאה להורג כמה עשרות נאצים ומשתפי פעולה, אחרי שזוהו. גם בתוך הבריגדה היהודית של הצבא הבריטי צמח גרעין פנימי של מבצעי פעולות נקם. הם היו יוצאים בלילות בג'יפים צבאיים, נוקשים בדלת של אדם שהיה אחראי למעשי רצח, מודיעים לו שהוא נשפט בשם העם היהודי, ומוציאים אותו להורג.

"המפגש בין חיילי הבריגדה לחבורת הנוקמים, ביולי 45', היה משמעותי. מבחינת החיילים – אלה היהודים שהם חיכו לראות, יהודים שלחמו. הם קיבלו את הניצולים בהתלהבות ובהערצה אדירה. ומבחינת הנוקמים, כדברי ויטקה קמפנר (בת זוגו של אבא קובנר), 'הפגישה עם הבריגדה הייתה בשבילנו תחילתה של ארץ ישראל'.

"ובכל זאת, כשחברי הקבוצה רומזים על תוכניתם להרוג מיליוני גרמנים, הם נתקלים ברתיעה, ומבינים שלא יקבלו לכך גיבוי. רוב אנשי הבריגדה תמכו בנקמה. גם ביניהם היו ניצולים רבים, שיצאו לאירופה כדי לפגוע בגרמנים עד כמה שאפשר. אבל הם לא מוכנים לשתף פעולה באופן ישיר עם תוכנית א', ומעדיפים לתת לנוקמים סיוע בדמות מדים, דלק, תעודות וכדומה. במקביל הם שולחים את הידיעה ארצה, לראשי היישוב, ומדווחים שיש באירופה קבוצה שמתכננת פעולה בסדר גודל כזה. ברור לחלוטין שאין נפש חיה בארץ שמוכנה לשמוע על כך".

הבריגדה, מוסיפה פורת, הילכה באירופה על חבל דק. חבריה לא יכלו לממש את שאיפות הנקם שלהם בהיקפים גדולים מדי, מחשש שהבריטים יגלו את מעשיהם ויפרקו את הבריגדה – מה שימנע את המשך פועלה החיוני למען הצלת שארית הפלטה. "הרי הבריגדה היא קוץ מבחינת הבריטים. למה הם צריכים 5,000 חיילים יהודים על אדמת אירופה? אלמלא צ'רצ'יל, שכפה זאת על הצבא, הבריגדה לא הייתה קמה. הבריטים פוקחים עליהם עיניים, ומבינים שכל מיני דברים מתרחשים מתחת לאפם. יהודים שמגיעים באותו זמן לצפון איטליה משוכנים במחנה פליטים, וחיילי הבריגדה מכלכלים אותם בכל מה שהם יכולים לגנוב מבסיסי הצבא, ומגישים להם סיוע כדי שיצליחו לעלות לארץ ישראל. כלומר – הבריטים הופכים למפרנסי העלייה לארץ, שהם מתנגדים לה.

"במקביל הם קולטים שג'יפים נעלמים להם באמצע הלילה, ומתחילים לחשוד שנעשה בציוד הזה שימוש לפעולות נקם. לכן הם משנים תוכניות ומעבירים את הבריגדה לבלגיה ולהולנד. אבל בינתיים עוברות בגרמניה 5,000 משאיות של חיילים יהודים, עם דגלים וכתובות ומגיני דוד, ובין המשאיות יש אופנוענים שמקשרים. זאת חתיכת שיירה, והאוכלוסייה רואה אותה. וכשהבריגדה עוברת בגרמניה, היא מחבלת בכל מה שאפשר. חלק מהמפקדים הבריטים דווקא אוהדים את החיילים היהודים ואת תאוות הנקם שלהם. הם אומרים – מה, אנחנו לא הרסנו את דרזדן בתגובה על הפצצת קובנטרי? ולכן הם מעלימים עין לפעמים".

גם כשקבוצת נקם ביקשה לקבל את ברכת הדרך מהנהגת היישוב בארץ, היא נתקלה ביחס מסויג. דוד בן־גוריון, שנפגש עם אחד מהם, שאל רטורית אם "הרג של שישה מיליון גרמנים יחזיר לחיים את ששת מיליוני היהודים שלי". אם אי אפשר, אמר בן־גוריון, אין הוא מעוניין. בהזדמנות אחרת הצהיר כי הוא רוצה לבנות, ולא להשקיע מאמצים ב"לרוץ אחרי כל גרמני ולירוק לו בפרצוף".

מול מאיר יערי, מנהיג השומר הצעיר, העניינים מורכבים עוד יותר. רעיון הנקם אינו זר ליערי, שאף שלח לאירופה את המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח עם הציווי "היו הגרעין הנוקם!". מצד שני, לפי פורת, יערי התנגד בחריפות לתוכנית של הרעלת מי השתייה. בינו לבין קובנר שרר גם מתח אישי: יערי לא היה מוכן לקבל את העובדה שבחור כריזמטי מתרוצץ ועושה ככל העולה על רוחו מבלי לקבל את רשות "האדמו"ר ממרחביה".

הנהגת היישוב שמה רגליים לקבוצה?
"לנחום שדמי, מפקד ההגנה באירופה, היה מספיק על הראש, ופתאום הוא צריך גם להשגיח על קבוצת הנוקמים, שלא ישתוללו ולא יעשו משהו שיזיק ליישוב. נכון שגם היישוב רוצה בנקמה – רוב יהודי הארץ הרי הגיעו מאירופה, ואיבדו שם את יקיריהם – אבל ליישוב יש מטרות אחרות. ראשית, להעלות ארצה את שארית הפלטה. התפיסה היא – העולם הרוס ורק אנחנו, היהודים בארץ, יכולים ורוצים לטפל בהם. שנית, יש שאיפה לצאת מהתקופה הזאת עם מדינה. אם היישוב יסייע לרצח של מיליוני גרמנים, מי יתמוך בהקמת מדינה יהודית? משה שרת אמנם צוטט כאומר שהוא רוצה נקמה בקנה מידה של אלפי אנשי אס־אס, ולא 'פגר אחד פה ופגר אחד שם', ועם זאת ביישוב האמינו שההגנה צריכה לעשות את זה, ובצורה נשלטת".

כשקובנר הגיע ארצה הוא חש כנטע זר, על אף היותו שמו"צניק ולוחם ומפקד פרטיזנים. בכירי היישוב נהגו בו בכבדהו וחשדהו, והוא הבין שתוכנית הנקם היא הסיבה לכך. לתחושתו, מתארת פורת, הם רצו להצר את צעדיו פשוט משום שלא ראו במו עיניהם את הזוועות.

ובכל זאת, קובנר נפגש עם ישראל גלילי ועם משה סנה, מנהיגי ההגנה, וביקש לקבל רעל יעיל במיוחד "שאין לו טעם או ריח, שנמס במים ואינו משאיר עקבות". עוד ביקש כי יינתן לו סיוע בכלי רכב ובכוח אדם, וכי ההגנה תורה לאנשיה באירופה שלא להפריע לקבוצה שלו. הנוקמים מצידם, כך הבטיח קובנר, לא יערבו בפעולותיהם שום גורם יהודי ציבורי בארץ או בגולה, ובמקרה של מעצר ומשפט האחריות תיפול אך ורק עליהם. גלילי היה מוכן להבטיח כי יעמיד לרשותם אנשי קשר באירופה וכי ידאג לסידורי החזרה של קובנר לשם – אך העמיד שני תנאים: הקבוצה תקבל את מרות ההגנה, ותבצע אך ורק את "תוכנית ב'", המיועדת לפגיעה במחנות המעצר של אנשי האס־אס.

"מודה אני ומתוודה שנהגתי עם גלילי ועם סנה שלא ביושר", כתב קובנר לימים. "הסכמתי בלב ולב. שיגרתי הוראה מוצפנת לחבריי באירופה שאין לדבר עם שום גורם על תוכנית א', עד שאגיע. במצפון שלם שיקרתי". מהדברים האלה עולה בבירור כי התכוון להמשיך בתוכנית א', בניגוד להבטחות שנתן.

איך הסתכלו עליו בהנהגת היישוב? יכול להיות שהם חשבו שקובנר איבד את שפיותו בגלל הזוועות שחווה?
"כן. אחד מאנשי היישוב אמר ש'אם מהשואה הנוראה הזאת יצאו חמישים משוגעים, זה ממש מעט'. הנוקמים מצידם היו בטוחים שהם עוזרים לחלום הציוני, ושהרעיון שלהם יתקבל בזרועות פתוחות – גם כשלב שאחריו אפשר להתחיל דף חדש בחיים הבינלאומיים של העם היהודי, וגם כהרתעה לכל אויבינו. בראש ובראשונה הם רצו לשלוח מסר מול הערבים, שיבינו שאם יש להם רעיונות כמו אלו שהעלה המופתי, זה לא ילך. העם היהודי משיב מכה חזרה. הם התפלאו לגלות שהנהגת היישוב לא מסכימה איתם, ומוכנה רק לתוכנית ב'. חלק מהנוקמים כעסו מאוד על קובנר, שהפליג ארצה בלי להתייעץ איתם".

אם הם מאמינים בתוצאות של פעולה כזו, שילכו לנקום. למה חשוב להם לקבל אישור?
"כי הם ציונים שחולמים לעלות לארץ ולהשתקע בה. הם לא רוצים לפעול על דעת עצמם, בייחוד לא קובנר. אם יש לך גב מהיישוב, אתה לא טרוריסט. הפעולה מקבלת משמעות אחרת לגמרי".

בינתיים השיג קובנר רעל שמתאים להחדרה למערכת המים, צרר אותו בכליו והפליג לאירופה. בדרך הוא נעצר, כנראה בשל תעודותיו המזויפות – אבל הצליח להעביר את הרעל לחייל מהבריגדה היהודית, עם הוראות למי למסור אותו. החייל מצידו השליך את הצרור לים, בלי לדעת מה יש בו.

קובנר נשלח לתא כלא מבודד במצרים, ואחרי כמה חודשים הועבר למעצר בירושלים, שם שהה עד שגולדה מאיר הצליחה להביא לשחרורו. בפרק הזמן הזה חל כנראה שינוי בתפיסתו, כפי שמתארת פורת בספרה: "עד אז שאף בכל מאודו, ככל חבריו לקבוצה, לממש את תוכנית א', שהיא בבחינת 'תמות נפשי עם פלשתים', כלומר בחירה במוות. הישיבה בכלא (…) הביאה אותו למחשבה שעתה יש לבחור בחיים: בהמשך, בעתיד, בעלייה לארץ, בבניין מדינה. בחירה בחיים פירושה גם ביטול תוכנית א', אבל הוא לא היה יכול לומר זאת לחבריו הנוקמים, ולא היה אפשר לומר למישהו מהם 'חייה!'. זוהי החלטה שצריכה לבוא מבפנים, ושכנוע חיצוני לא יעזור".

בעוד קובנר מוחזק במעצר וצרור הרעל שוקע במצולות, נאלצו הנוקמים להסתפק בתוכנית ב'. היעד שנבחר היה מחנה שבויים נאצים בנירנברג. השיטה: הרעלת כיכרות לחם. רעל ארסניק זוקק בפריז והועבר לנוקמים על ידי אנשי המחלקה הגרמנית של הפלמ"ח. אחד מחברי הקבוצה, לייבקה דיסטל, הצליח להתקבל לעבודה במאפייה שסיפקה לחם למחנה השבויים. ליל 13 באפריל 1946 נבחר למועד ביצוע הפעולה.

לאחר שקיבל את בקבוקי הגומי ובתוכם הארסניק, היה על דיסטל להכניסם לתוך המאפייה. כמי שהתנסה בהברחות אל הגטו, הוא ידע כיצד לעשות זאת. את בקבוקי הגומי הידק לגופו, מעליהם עטה מעיל גשם רחב, וכך נכנס למאפייה. לאחר מכן טמן את הבקבוקים בתוך שלוש חביות מים שעמדו שם למקרה שרפה, ובהמשך העביר אותם אל מתחת לרצפת העץ. בהגיע העת חמקו שניים מחבריו של דיסטל אל המאפייה, והתחבאו בסלי לחם גדולים עד שכל העובדים עזבו את המקום. לקראת חצות הם החלו במלאכתם, לאורו החיוור של הירח מבעד לחלונות. הבקבוקים הוצאו ממחבואם, הנוזל הקטלני הועבר לדליים, והשלושה החלו למרוח אותו בעזרת מברשות על כיכרות הלחם המוכנים למשלוח. את החומר בדליים היה עליהם לערבב שוב ושוב כדי שהרעל לא ישקע לתחתית, וכדי שצבעו של הנוזל יהיה זהה לצבע של תחתית כיכרות הלחם, שדיסטל הקפיד לסדר בדיוק כפי שהיו מונחים קודם לכן.

הם הספיקו למרוח כאלף כיכרות – "כשגמרנו אלף ראשון, התנשקנו”, סיפר דיסטל – לפני ששומרים הגיעו למקום לביקורת. החברים הסתתרו, חיכו שהפטרול ילך לדרכו, ואז המשיכו ומרחו עוד כאלפיים כיכרות. שוב הגיעו שומרים, ודווקא באותו רגע נשבה רוח חזקה שניפצה שמשות במאפייה ועקרה דלת. שני חבריו של דיסטל נמלטו, בעוד הוא מחביא את הציוד ומסתתר בתוך המאפייה. עם אור ראשון יצא ממחבואו, והצטרף אל חבריו ברכב המילוט שסיפקה להם הבריגדה.

כעבור כמה ימים דיווחה סוכנות איי־פי על אירוע רב נפגעים במחנה השבויים בנירנברג. כ־2,000 איש סבלו מהרעלת קיבה וחלקם אף היו במצב קשה מאוד, אך איש מהם לא מת. הנוקמים כמובן ציפו לאפקט גדול בהרבה: לפי חשבונם, 3,000 כיכרות הלחם היו מיועדות ל־12 אלף שבויים מתוך 15 אלף שהוחזקו במחנה. מצד שני, מספרת פורת, חברי הקבוצה ציינו בסיפוק שהנה, הם הצליחו לעשות משהו חסר תקדים. מספרם הנמוך של המורעלים, כותבת פורת, "נבע מכך שהאמריקנים התאמצו להשתיק את המהומה שהתעוררה, והבהילו מיד את הנפגעים לבתי חולים. האמריקנים אולי חששו שהם, כמופקדים על שלומם של השבויים, יואשמו לפחות ברשלנות, ולפיכך מיהרו לטשטש את כל העניין".

מה הייתה הטעות של הנוקמים? מדוע הפעולה לא הצליחה כפי שציפו?
"לפי הדו"ח האמריקני הארסניק היה באיכות מצוינת, והכמות הייתה מספיקה כדי להרוג עשרות אלפי בני אדם – אבל חומר כזה דורש טיפול מורכב. צריך למהול אותו במים חמים, ולערבב באופן אחיד. הנוקמים לא ידעו לטפל בו, ולא יכלו לנסות שוב כי מיד אחרי הרעלת הכיכרות הם הוברחו ארצה. זה היה ההסכם עם ההגנה".

בכך לא תמו ניסיונות הנקמה. "שמעון אבידן, מפקד המחלקה הגרמנית בפלמ"ח ומי שהקים לימים את חטיבת גבעתי, התיידד עם קובנר בארץ ושמע ממנו על רעיונותיו. גם הוא לא חשב לבצע נקמה כנגד ששת המיליונים, אבל השתכנע שיש לנקום. כשהקבוצה הגיעה ארצה, אבידן יצא לאירופה ללא ידיעתם וביצע פעולות פרטניות".

פורת נפגשה עם אבידן ושוחחה איתו, אך הוא סירב לספר לאן בדיוק הגיע וכמה אנשים הרג. בסך הכול, היא אומרת על סמך מחקרה, כ־1,500 נאצים נהרגו בידי יהודים אחרי המלחמה.

נשמע מעט, אם באותו זמן הסתובבו באירופה מאות אלפי יהודים חדורי שאיפת נקם.
"השאלה הזו אכן העסיקה אותי: איך ייתכן שיש צוואה מפורשת, כולם חולי נקם – ובכל זאת לא קרה כלום כמעט? גם לקבוצת הנוקמים זה נראה בלתי הגיוני. הם רצו הרתעה, נקמה בסדר גודל כזה שכל העולם ידבר עליה. אבל כשהם מתחילים להתארגן בחורף 45', יהודים כבר נאספים במחנות העקורים, וזה לא בראש שלהם. בדרך כלל אין להם כוח, אין יכולת התארגנות, וגם אין נשק.

"אבל מעבר לזה, יש לאותם יהודים אינטואיציה שאומרת: מה שהיה היה. עכשיו נקים משפחה חדשה, נביא לעולם ילדים אחרים, נשקם את העם היהודי. סיבה מכרעת נוספת שמרתיעה את הניצולים מלנקום היא האנטישמיות האינטנסיבית והמכוערת שמשתוללת באירופה. יהודי שניסה לחזור הביתה כדי לבדוק אם יש עוד מישהו בחיים נרצח על פתח ביתו. קובנר עצמו חוזר לבית שממנו גורש, יושב על המדרכה בייאוש כבד, ושכנה נוזפת בו: 'מה, אתה עוד חי?'. בתקופה ההיא יש גל של רציחות אנטישמיות בסלובקיה, בליטא, בהונגריה. בפולין לבדה נרצחים 1,000־1,500 יהודים לאחר המלחמה. גם זה גורם לניצולים להבין שאין טעם לחזור אחורה, אין מה לטפל בעבר, ובכלל זה להעניש את מי שצריך להעניש. הם הולכים קדימה".

והם כביכול מתעלמים מהשואה? היו חיים יהודיים, יהיו חיים יהודיים, לא קרה כלום באמצע?
"זה בדיוק מה שטוענת הקבוצה של אבא קובנר. אבל מעבר לכל אלה, יש עוד נימוק להיעדרה של נקמה: היא לא בדי־אן־איי היהודי. נכון שהיא מוזכרת עשרות פעמים בתנ"ך, אבל לקום ולהרוג ללא משפט – זה לא האופי היהודי.

"יש עדות מדהימה של קצין צרפתי שנשלח עם היחידה שלו לכפר גרמני, לשהות שם כחיל מצב. אחרי זמן לא רב הוא מגלה בקרבת מקום מחנה של ניצולים יהודים. הוא רואה את המצב הפיזי ואת תנאי המחיה שלהם, ועיניו חשכות. הוא לוקח כמה משאיות, מסיע את היהודים אל הכפר, ומחלק להם אקדחים. חייליו מוציאים את התושבים לרחוב, והקצין אומר ליהודים להרוג את המקומיים ולקחת את בתיהם.

"היהודים מסתכלים עליו כאילו נפל מהירח. 'למה שנהרוג אותם?', הם אומרים לו. 'אנחנו לא מכירים אותם בכלל. אלה לא האנשים שהרגו אותנו. אולי תושבי הכפר הזה תמכו בהיטלר, אולי לא, אבל אנחנו לא הורגים אנשים סתם ככה'. והקצין הצרפתי אומר להם: 'אם אנחנו היינו במקומכם, היינו הורגים אותם כמו כלום'".