דניאל שמוקלר
סיפורו של דניאל שמוקלר בגטו וילנה
הסיפור האישי שלי כילד שניצל ושרד את גטו וילנה יסופר על רקע האירועים שקרו ליהדות וילנה בזמן השואה.
וילנה הייתה עיר ואם בישראל, נקראת גם "ירושלים דליטא", והייתה ידועה בתשתית היהודית שלה. הגמרא הודפסה בה בבית הדפוס הידוע בכל העולם, דפוס ראם עד היום זו המהדורה הבסיסית של התלמוד. הייתה אוכלוסיה יהודית מגוונת בווילנה שכללה את כל הזרמים שהיו ביהדות, למשל הבונד (תנועת הפועלים היהודית שדגלה בהשתלבות הפועלים היהודים בארצות מושבם, תנועה זו נוסדה בווילנה), וידועים מאוד כמו כן הרבנים הגדולים שהיו בווילנה כמו הגאון מווילנה – הגאון ר' אליהו החפץ חיים, הרב חיים עוזר – שהרח' הראשי בפ"ת נקרא על שמו שהיה אחד הרבנים הראשיים, היו בתי ספר על טהרת העברית והיידיש, ישיבות בתי כנסת רבים, מוסדות תרבות וכו'.
למעשה החיים היהודים התנהלו בכעין אוטונומיה כשהקהילה היהודית הייתה למעשה גוף עצמאי אוטונומי.
מספר היהודים בווילנה הגיעו עד – 100,000 איש.
וילנה שהיא עכשיו בירת ליטא הייתה בתקופה שנולדתי עיר שהייתה שייכת לפולניה, וכשפרצה מלחמת עולם השנייה בשנת 1939 היא נכבשה על ידי רוסיה במסגרת ההסכם הידוע ריבנטרופ-מולטוב.
ב – 1941 פלשו הגרמנים לרוסיה ולווילנה ואז התחילו הרציחות ההמוניות של השואה.
מיד עם כניסת הגרמנים לווילנה הייתה תקופת החטיפות שנקראה ביידיש "חפונס". נחטפו יהודים על ידי הגרמנים בשיתוף פעולה נלהב של האוכלוסייה הליטאית, והיהודים לא הבינו לאן נעלמים האנשים שנלקחו ליער פונאר ליד וילנה היכן שהוכנו בורות לאחסון מכלי דלק ושם נרצחו.
בסביבות ספטמבר 41 הוקם גטו והיהודים רוכזו בגטו. מספר היהודים שרוכזו בגטו היה כ – 20-30 אלף איש אחרי שלמעלה ממחצית נרצחו בפונאר.
אני זוכר שאני כילד קטן בן 1/2 3 שנים הולך עם חבילה קטנה ביד ולידי הורי שגם הם החזיקו חבילות ואנחנו נכנסים לגטו.
לאחר מכן אני זוכר שעברנו למחנה עבודה ליד הגטו שקראו לו מחנה קייליס. עברנו לשם בגלל שבגטו היו כל הזמן אקציות (כלומר פעולות חיסול שהוציאו אנשים מהגטו להריגה בפונאר). הגרמנים רצו לנצל את הכוח המקצועי של בעלי המקצוע היהודים ולכן החליטו בינתיים להשאירם בחיים , והמחנה הזה היה מיועד לעובדים של מפעל הפרוות שנקרא קייליס ועובדים במפעלים נוספים.
הורי עבדו במפעל לעורות ולכן הועברנו למחנה הזה.
הייתה תקופה בערך כשנה שהגרמנים הפסיקו את הרציחות ההמוניות ואיפשרו חיים פחות או יותר חיים נסבלים, הן בגטו המרכזי והן בגטו קייליס.
במחנה קייליס היו עוד ילדים ולגדולים ביניהם סידרו לימודים, כשהמורים הגיעו מהגטו הראשי.
בגטו הראשי התנהלו מעין חיים נורמלים, היו אפילו הצגות תיאטרון (המחשה לכך היא ההצגה "גטו" שמועלית עכשיו בקאמרי).
במחנה קייליס הילדים הבוגרים הציגו מחזה שראיתי אותו.
הייתי ילד קטן בן 4. הסתובבתי בחצר ושיחקתי עם ילדים, אני זוכר שבנו סוכה, והסכך היה קש.
אבא הלך לעבוד במפעל ואמי הייתה בבית ולאחר מכן עבדה באותו מפעל.
ב-1943 חוסל הגטו המרכזי והגיעו כמה קרובים שלנו אל המחנה שלנו. הם הצליחו להימלט מהגטו הראשי, והתקבלו למחנה אחרי ששילמו שוחד למשטרת מחנה קיליס שהיו יהודים.
מכיוון שהגיעו הקרובים שידעו לאפות (סבא שלי היה אופה), קיבלנו חדר במרתף ושם בנינו תנור אפיה ללחם, עסקנו באפיית לחמניות, ואני זוכר שבפסח אפינו מצות ואני אפילו עזרתי בחירור המצות.
בתקופה זו התחיל משטר נוקשה יותר של הגרמנים, השמירה הייתה של אנשי ס.ס. שאטמו את גדרות המחנה והפיקוח של הגרמנים היה נוקשה מאוד.
לפתע, ביום אחד הודיעו שצריך להביא את הילדים לבדיקות רפואיות. אמא שלי הייתה אז בעבודה ויצאה איתי דודה אשתו של אחד מהאחים של אמי. היא יצאה מהמרתף לכיוון החצר ולפתע הבחינה שמשהו נראה לה חריג.
כנראה קלטה שקורה משהו, בדיוק הגיע ראש השוטרים של המחנה, דודתי פנתה אליו ואמרה לו: "תראה החולצה התחתונה שלו מלוכלכת והולכים לבדיקות רפאיות, אני רוצה ללכת להחליף לו".
השוטר היהודי קנטרוביץ אמר: לא, לא צריך, וניסה לחטוף אותי אולם דודתי הצליחה להחזיר אותי לחדר, והחביאה אותי בכוך מתחת לתנור.
שכבתי בכוך זמן ממושך כשאני לא מבין מה קורה. לאחר זמן השתרר שקט, והבנתי שכולם נעלמו.
אחרי כמה זמן קמתי ויצאתי מהחדר, הסתובבתי בפרוזדור ולא ראיתי אף אחד, חזרתי לכוך וסגרתי את הפתח עם פח שעמד לפני הפתח.
אחרי כמה זמן נכנסו 2 אנשים שהתחילו לחפש, לא ראיתי אותם רק שמעתי את קולם, הם דיברו רוסית או פולנית, הפכו את כל הריהוט בחדר, ונתקלו בבקבוק וודקה. כנראה התחילו לשתות והסתלקו, וכך ניצלתי מאקצית הילדים.
כלומר זאת הייתה אקצית הילדים שלכאורה נלקחו לבדיקות, ובסופו של דבר נשלחו לגיא ההריגה בפונאר. בחלק מהמקרים האמהות הצטרפו אליהם.
הגרמנים ערכו חיפושים אחרי ילדים מסתתרים וריכזו את כל המבוגרים במקום מסוים כדי שלא יפריעו בחיפושים.
יש לשער שמהאקציה הזאת ניצלו 10-20 ילדים. הילדים שניצלו הוכן בשבילם מחבוא מיוחד שגם אני התחבאתי שם לפעמים.
אחרי זמן נשלחו כל הגברים ביניהם אבי והדודים וביניהם גם הדודה שהצילה אותי ללטבייה, ושם לפני השחרור קבוצה של יהודים ביניהם הקרובים שלנו ברחה מהמחנה. הם נתקלו בפרטיזנים לטבים שלכאורה נלחמו נגד הגרמנים, ונרצחו על ידם.
אמא שלי הגיעה מהעבודה ומצאה אותי לבד בחדר, לקחה אותי ביד והתחילה ללכת איתי במרתף וצעקה "איפה המשפחה שלי"? "ווו איז מיין משפוחה" מאחד הכוכים יצאה דודתי בלה, אחות צעירה של אמא שלי שהוחלט להשאיר אותה כדי שתעזור לאמי בטיפול בי. הייתי אז כמעט בן 1/2 6 שנים, היה קשה להשאיר לבד 2 נשים עם ילד קטן.
לאחר חיסול הגטו הוקם מחנה ה.ק.פ. שהיה מיועד ליהודים עובדי סדנת רכב שעבדו בתיקון רכב של גרמנים, והגרמנים החליטו להשאירם בחיים.
לאמי היו שם חברות, וביקשנו לעבור למחנה הזה.
עברנו במשאית. מכיוון שהייתי ילד יהודי שאסור שידעו שהוא חי (כי הרי הילדים נרצחו באקצית הילדים), הכניסו אותי לשק וכך עברתי למחנה ה.ק.פ. במחנה היו 2 בלוקים. במחנה היה מחבוא מיוחד לילדים שהיו משתמשים בו כ – 30 - ילדים שניצלו מאקציות הילדים וכל בוקר היו באים לשם ונשארים במחבוא בהשגחת 2 מטפלות, ואחה"צ כשההורים חזרו מהעבודה, הם היו לוקחים את הילדים שלהם לדירות במחנה.
מלבד במחבוא הייתי מסתכל בחלון והייתי רואה התרחשויות שונות כמו שוטרי המחנה מלווים אישיות "חשובה". היה זה אחד ממשתפי הפעולה של הגסטאפו שנקרא מיקי דרזין והשוטרים היו נותנים לו כבוד.
אח"כ עברנו לגור בחדר בקומת הקרקע. לאחר כמה ימים נודע שהרוסים מתקרבים והיהודים התחילו להתכונן. אני זוכר שאני ואמי עלינו אל החברות של אמי שהיו בקומה העליונה ואמי אמרה להם "שמענו שהרוסים מתקרבים, והגרמנים עומדים להרוג אותנו בואו נתחבא. הן ענו: אנחנו לא צריכים להתחבא, מכיוון שישלחו אותנו לעבודה בגרמניה, אבל את והילד תתחבאו, כי הגרמנים יהרגו אותך בגלל הילד".
אז ירדנו בחזרה לחדר שלנו היכן שהייתה כניסה למרתף, ושהינו במרתף משך תקופה. הרגשתי רעב, ואמרתי לאמי שאני רעב והיא נתנה לי פרוסת לחם ולא יכולתי לבלוע אותה, ואז הסתבר שזה לא רעב אלא חוסר בחמצן, והתחילה מהומה כי אחרים הרגישו בזה, ואנחנו עלינו למחבוא הילדים שסיפרתי עליו קודם. היו בו 2 חדרים והיו בו כ – 200 איש.
בסופו של דבר הגרמנים גילו את המחבוא בגלל הלשנה והוציאו את האנשים. הכניסה למחבוא הייתה דרך תנור שהיה בכיריים של בישול, והם התחילו להוציא משם את האנשים. עמדו כ – 10 גרמנים מזוינים מסביב לפתח, ואני יצאתי ואחרי יצאו אמי והדודה.
הגרמנים היו עסוקים בבדיקת האנשים, חיפשו אצלם בכיסים, אז אמי והדודה סחבו אותי, ברחנו לחדר השכן והתחבאנו מתחת למיטות.
האנשים המבוגרים ששכבו מתחת למיטות ביניהם אמי נרדמו ואותי החביאו בכוך ליד התנור. אני שמעתי שמדברים עם מישהו ושואלים אם יש לו זהב "הוסטו גולד"? לאחר מכן הבנתי שזו דודתי בלה, שהגרמנים גילו אותה והיא במקום לענות התחילה לרוץ קדימה, וכך סילקה את הגרמנים שעלולים היו לרצוח אותנו.
הגרמנים הורידו את האנשים לחצר וביניהם את הדודה בלה, וירו בהם בחצר מכיוון שלא היה זמן להביאם לפונאר.
משם ברחנו לבקתה עזובה וחיכינו כמה ימים עד שנודע לנו שהצבא האדום כבש את וילנה. הדרך הייתה עוד ארוכה עד שהגענו לארץ.
עוד אירוע שאני זוכר, קיבלנו דרישה לנסוע לאמריקה ואמרתי לאמי שאני לא נוסע לאמריקה, אלא רק לפלשתינה כי החלטתי שאני רוצה לחיות במדינה יהודית, והייתי רק בן 1/2 6 שנים כשהחלטתי על כך.
אין נחמה על מה שקרה ועברנו. נחמה פורתא היא שיש לי משפחה, ילדים ונכדים ושיש לנו מדינה שאמורה להגן עלינו.
ישנן הרבה מסקנות בעקבות מה שקרה לנו בשואה, אבל החשובה ביותר "לעניות דעתי" היא שאנחנו צריכים לסמוך רק על עצמנו, לא לסמוך על הבטחות של עמים ומדינות אחרות ולעמוד על שלנו בכל מקום ובכל מחיר, ולהיות מאוחדים בדרך זו.
צרו איתנו קשר:
הפייסבוק שלנו
