דרגצקי, שולמית

בשנת 2000 ביקרתי לראשונה בווילנה אחרי היעדרות של 28 שנה, בהן חייתי בארצי - מדינת ישראל. הלכתי לבקר בבית הכנסת. המקום הזכיר לי את ימי ילדותי, שעברו עליי בין כתליו בימי חג או חתונה של קרובי משפחה. בקושי היה שם מניין בעת הביקור.

אחד הגברים שאל אותי מאין באתי, והופתע לשמוע שאני נכדתו של ניסן קומרז. סבא היה נערץ על אנשים, בזכותו חשתי שמכבדים גם אותי.
זאת באמת זכות! סבא וסבתא תמיד הקרינו אהבה, אופטימיות ושמחת חיים. אני מודה להם על הנתינה שלהם! הם השפיעו מאוד על עיצוב אישיותי. בזכות הגישה הציונית של סבי, עלינו ארצה בשנת 1972.סבא וסבתא מזמן לא בחיים, אבל הם תמיד בזיכרוני ובליבי.
ברגעים הקשים אני נזכרת במילות העידוד של סבא, "זַינדיקניט (אל תתלונני, צריך להעריך את מה שיש לנו"!).

החיים אחרי המלחמה היו קשים. רבים מבתי העיר (וילנה) עמדו בהריסותיהם, חלקם על תילם, חלקם הרוסים לגמרי וחלק מהם הרוסים למחצה, בהם חלקים שלמים שאפשר היה לשקמם מחדש. עובדה זו היוותה גורם לבעיות דיור. אנשים פשוט נותרו ללא קורת גג, מה עוד שהיה מחסור במקומות עבודה ואנשים רבים היו חסרי פרנסה. מזון גם הוא לא היה בשפע, בלשון המעטה. זמן רב עוד יארך עד שהעיר תתאושש ותחזור לחיי שגרה.
למרות כל התלאות משכננו תמיד היה מסביר פנים לבני הבית ולאנשים שמִדי יום פקדו אותו. נעלנו את הדלת רק בלילה. במשך שעות היום תמיד באו אנשים להתייעץ עם סבי, ואף לשמוע בדיחה טובה מפיו ולקבל מידע על מועדי החגים. הם כינו אותו רֶבּ ניסן מתוך הערכה וכבוד.

סבא (ניסן קומרז) היה אדם חם ואופטימיסט גדול, מבורך בחוכמת חיים, דואג למשפחה המורחבת - לא היה מקפח איש. מדי יום נהג להתפלל בבית הכנסת "טהרת הקודש" ליד ביתנו. חיבה יתרה הייתה לו לסיפוריו של שוֹלם (שלום עליכם) וספרי קודש, אותם השיג בקושי רב. הוא לימד אותי לקרוא בשפת היידיש.