דרויסק

דרויסק (Drujsk)

נוסדה באמצע המאה ה-19 כמושבה חקלאית יהודית על אדמות שהפקיעה ממשלת רוסיה מאציל פולני. אחרי מלחמת העולם הראשונה נכללה בפולין. בשטחה נמצאה תחנת רכבת של הקו וארשה-וילנה-סנט פטרסבורג.

התושבים התפרנסו בעיקר מגידול ירקות ופירות ובחצרות בתיהם החזיקו משקי עזר קטנים. ב-1897 מנתה הקהילה 515 נפש והיו בה בית כנסת, מקווה טהרה ובית מרחץ.

רוב בני הקהילה היו "מתנגדים", אולם היו גם חסידים מעטים, אדוקים מאד, שהתפללו בשטיבל משלהם.

בתחילת המאה ה-20 כיהנו ברבנות ר' משה אהרן לנדאו שנפטר בצעירותו ואחריו ר' שבתאי רימשיניאט. כמו כן העסיקה הקהילה רב ושוחט. התושבים המשיכו להתפרנס בעיקר מעבודת אדמה, כשבמקביל נפתחו עסקים נוספים, שלקוחותיהם היו חיילי וקציני המשמר הפולני שהוצב בכפר. הבנים המשיכו ללמוד בחדר והבנות בבי"ס פולני בכפר סמוך. ב- 1931נפתח בי"ס "חורב" ברוח הציונות הדתית, שתוקצב ע" יוצאי הקהילה בארה"ב ופעל בפיקוח משרד ההשכלה הפולני. ב-1933 פעלו בדרויסק שתי תנועות נוער ציוניות - החלוץ ובית"ר.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנס הצבא האדום לדרויסק והסובייטים שלטו בה עד יוני 1941. גדוד של הצבא האדום שוכן בכפר ויהודי העיר פיתחו יחסי ידידות עם חייליו. בתקופת השלטון הסובייטי נסגר בי"ס "חורב". בנוסף לעיסוקיהם הרגילים השתלבו יהודים רבים במוסדות הממשל הסובייטי.

ביוני 1941, עם התקרב הצבא הגרמני לעיירה, נטשו אותה חיילי הצבא האדום בחופזה. בכך ניתן האות לאיכרי הסביבה לבזוז את רכוש היהודים - דבר שנפסק עם כניסת הגרמנים. הגרמנים גייסו גברים יהודים רבים לעבודות כפייה בסביבה והרגו כ-150 מהם בהזדמנויות שונות. בסתיו 1942 זרעו החקלאים היהודים בפעם האחרונה תבואות חורף בשדותיהם, כי מיד לאחר מכן הוחרמו כל אמצעי הייצור שלהם. הממשל הגרמני הקים יודנראט ובראשו הוצב אריה רוסונסקי. תפקידו היה לגייס עובדי כפייה ולאסוף תשלומי כופר, ובכלל זה חפצי ערך. חלק מהיהודים, בעיקר צעירים, החלו לברוח לבתי איכרים ולקבוצות הפרטיזנים שביערות הסביבה. בפברואר 1942 הועברו כאלף היהודים שנותרו לגטו וידז. ביניהם היו צעירים מועטים, כי רובם ברחו קודם לכן. הגטו היה בתחום הממשל של מחוז ליטא. היודנראט השקיע מאמץ מיוחד במילוי כל פקודות הגרמנים. בגטו הוקם בית חולים שהצליח להתמודד עם מגפת הטיפוס שפרצה בו.

מצבת זיכרון לזכר היהודים שנספו בגטו ב-1941.

בסוף יולי 1942 חוסל הגטו - הגברים שהיו בכושר סביר נשלחו למחנות עבודה בלטביה ואסטוניה. הנותרים רוכזו, יחד עם יהודים מעוד כעשרים עיירות, בגטו שוויינציאני (סוויינציאן). לפני חיסול הגטו בשוויינציאני פרסמו הנאצים הודעת כזב, כי בני המשפחה של העובדים במחנות הכפייה יכולים להצטרף אליהם. היהודים האמינו בהודעה ועלו לרכבת שהובילה אותם לגיא ההריגה בפונאר.

בתום המלחמה, אחרי חיסול הגטאות בווילנה ובשוויינציאני ואחרי רצח עובדי הכפייה במחנות באסטוניה ובלטביה, שרדו מקהילת דרויסק כ-20 איש בלבד.