בני דורות ההמשך

מדבריה של מיקי קנטור, יו"ר האיגוד בשנת 2020:

בכל שנות קיום האיגוד, התמידו מייסדיו ומאות חבריו הפעילים, ליישם את המטרות לשמן הוקם: לסייע לניצולים ולתמוך בהם; להנציח את זכר הנספים; לאסוף חומרים היסטוריים אודות הקהילה המפוארת ולהנחילם לדורות הבאים.

לאורך כל השנים אנו משמרים את אופיו של הבית שהופקד בידינו ע"י האבות המייסדים. שמרנו עליו כמקום חמים וידידותי, מקום שקולט תיעוד, מידע וידע, מחקרים וספרים, צילומים, מסמכים הסטוריים ויצירות אמנותיות. אלה הפכו, עם חלוף הזמן, להיות חלק משמעותי ממהות הבית ויצרו בו אכסניה מכובדת ובטוחה להנצחה בני הקהילה ולמורשת תרבות ליטוואקית בעזרת ספריית העיון העשירה, אוהל יזכור המקודש, אתר האינטרנט הנגיש והמגוון. האיגוד מקיים מסעות מורשת וטקסי זיכרון מרגשים בארץ ובליטא, מפיק סמינרים והרצאות וארועי השקה לספרי מחקר ולספרי זכרונות, מארח משלחות רשמיות וקבוצות שונות מהארץ ומחו"ל, יוזם ומארגן אירועים משותפים עם תיכוניסטים ישראלים וליטאים, רכזי תנועות נוער, חיילי יחידת חיל הים שאימצנו, עם שגרירויות ליטא בישראל וישראל בליטא, עם משרד התרבות בליטא ועוד.

ההגבלות שהושתו בתקופת הקורונה על התקהלויות ופעילויות תרבות, הביאו את פעילי איגוד יוצאי וילנה (בהנהלה, בוועדות הביקורת והתרבות) לידי חשיבה מחודשת, על התאמת ערכי האיגוד ומטרותיו למציאות העכשווית והעתידית. חלק הארי של אלפי המבקרים שנהגו להגיע לפתחו של הבית מאז הווסדו, היו ניצולי קהילות יהודי וילנה וגלובוקי וקהילות ערי מחוז וילנה וליטא בכלל, כמו גם בני הדורות הבאים, אשר לצערנו נבצר מהם לחוות את המפגשים החברתיים, את הבית ואת הארועים שתוכננו לשנת 2020.

לצד המנעותם של ניצולי השואה מיציאה מהבית (עקב ההגבלות, כמו גם גילם המתקדם), זיהינו לאחרונה את הפוטנציאל הגלום בבית וילנה והסביבה, כמקום בלתי רגיל להנצחה ולהנחלת מורשת יהדות וילנה והסביבה בפרט, גלובוקי וליטא בכלל. מקום ייחודי כדי להכיל בו את ההסטוריה של יהדות וילנה, סביבתה  וערים רבות בליטא, בהם נולדו ומהן הגיעו בני משפחותינו, חברי האיגוד.

אנו ממשיכים לצעוד בתלם העמוק והמשמעותי שהיתוו לנו הורינו ולהוביל בו את ממשיכי דרכנו. אנו גם סקרנים להתעדכן ולדעת מה אירע במולדת הורינו אחרי מות קדושים; ללמוד על קורות הקהילה שקמה על חורבות ירושלים ד'ליטא ולהכיר את התרבות המחודשת, שנבטה וצמחה מתוך דפי ההסטוריה המפוארת רבת השנים שעלו בעשן ואת העשיה המשמעותית של יוצאי וילנה בארץ לדורותיהם.

בית וילנה בת"א גאה בהישגיהם המרשימים של מתנדבי האיגוד לדורותיהם, בפעילויות הזיכרון וההנצחה, בארועי התרבות השונים, בספריית העיון המסודרת, בהנחלת המורשת בקרב חיילי צה"ל ותלמידי בתי ספר תיכוניים, במסעות המורשת לווילנה וערי הסביבה, בצעדות החיים בפונאר (וילנה), הפורט התשיעי (קובנה) ובפוליגון (שוונציאן) ובקשר ההדוק עם הקהילה בליטא ועם השגרירויות בליטא ובישראל.

בשרשרת הדורות

בשנים האחרונות, בד בבד עם התהוות התהליכים המורכבים של חילופי הדורות, ובמרחק של עשרות שנים ממאורעות השואה, אנו עדים לתופעה בה צעירים רוצים להתקרב לסיפורי השואה, אל הצד האישי והאנושי של הנספים, לגעת בחייהם טרם המלחמה. הם גם רוצים להכיר את הגשר שיצרו בני הדור השני בין הוריהם ששרדו את השואה ובין ילדיהם-ממשיכיהם ולהלך עליו בביטחה ובגאווה.

מעמיקים את התלם

עלינו לקשור את כל המטרות והרצונות הללו ולמנף אותם לכדי יצירת הזדמנות מיוחדת, זמינה ומזמינה, בדרכים עכשוויות, בכלים בני זמננו, בשפה מוחשית ומובנת לצעירים. לסקרן אותם בהיכרות מעמיקה את מנהגיה ומנהיגיה הרוחניים והתרבותיים של מורשתנו, את השגיה בתחומי המדע, החינוך והספורט מלפני המלחמה ולגעת בכל אלה שקמו אחריה. להפיק לקחים מאורחות החיים ומהתהליכים ההסטוריים של הקהילה בתוך החברה הליטאית - אז והיום.

כל זאת, תוך שימוש באמצעים הדיגיטליים, ברשתות החברתיות ובמקורות מידע אינטרנטיים. עלינו להגביר באלה את התשוקה לצאת ולגעת במקורות המשפחתיים בליטא, באלה מבינינו שטרם התנסו בכך, להיטלטל בין עולם הזכרונות העשיר, הרגשי, החמים, שאבד להורינו לבין המציאות בה אנו חיים; שתלמד אותם את גודל עוצמתה ההרסנית של הגזענות, העלולה לצמוח גם מתוך תרבות שפוייה ומפותחת, על רקע העבר וההווה; שתזכיר להם את חשיבות קיומה של מדינתנו, על אף השרשרת האין סופית של הנסיונות לחיסולנו; שתלמד אותם להאמין בעוצמתו של האדם וביכולותיו ליצור חיים מלאים חדשים.

"קול קורא"

לצורך כל זה, אנו זקוקים לך ולך, לשילוב כוחות רעננים חדורי מוטיבציה בשורות פעילינו. זו הזדמנות מצויינת לקרוא לאלה מביניכם, המעוניינים ומסוגלים לתרום מזמנם, מרצם, יכולותיהם, מיומנויותיהם, קשריהם וכל משאב חיוני אחר. אנשים טובים וחרוצים, שיצטרפו לשורותינו להקים ביחד צוותי חשיבה במטרה להתוות רעיונות ודרכים מעשיים, ולהניע יחד איתנו תהליכים ואפשרויות חדשים ליצירת עניין, סקרנות ורלוונטיות.

אני מאמינה כי יחד, בכוח רצון ועשייה משותפים, נוכל ליצור מציאות חדשה של המשכיות ולהחזיר לבית וילנה את החיוניות והחשיבות רבות השנים אשר ימלאו אותו בווילנאים ובליטוואקים לדורותיהם.

אנחנו בני הדור השני / מיקי קנטור 

בערב קיץ חמים, שנת 2003, בחצר בית פרטי, החלטנו, - כ- 20 בני דור ההמשך של ניצולים מארגון יוצאי וילנה והסביבה - לקום ולעשות מעשה.

מה היה לנו אז? ארגון (שנוסד בשנת 1946) של שורדי השואה שהגיעו ארצה והקימו בית בישראל; היה לנו את "בית וילנה" בתל אביב שבו התאספו הורינו מפעם לפעם, באירועי תרבות, הווי וזיכרון. וכן בנוסף, היו לנו החוויות האישיות של כל אחד מאיתנו שאותן צבר במשך השנים בחיק משפחתו, בצל הזכרונות ו-60 השנים מהשואה.

מתוך מודעות למציאות שהורינו - דור ניצולי השואה - מתבגרים והולכים, מתוך ההיכרות עם הארגון, על ביתו, מוסדותיו ופעילויותיו המתמעטים עם הזמן, מתוך ידיעה כי בעוד שנים לא רבות לא ייוותר איש שיגיד: "הייתי שם, על בשרי חוויתי את מוראות השואה", מתוך כל אלה יצאנו לדרך אל עשר שנים של עשייה התנדבותית, שהמניעים שלה אינם אלא: אהבה, אחווה וגאווה.

עשר שנים של תנופת פעילות בלתי נלאית; שילוב של רצון עז, ניסיון מקצועי אישי, מיומנויות עצמיות, קשרים פרטיים וחיבורים שונים של כל אחד מחברי הצוות, תוך הקצאת משאבי זמן אינסופיים, כוחות נפשיים ופיזיים, וכספים.

עשר שנים שבהם הצטרפו יחד נטילת אחריות על מקומנו בשרשרת הדורות ועל תפקידנו בהעברת הלפיד, עם חשיבה יצירתית ותשוקה אמיתית למלא את המשימה שלקחנו על עצמנו.

עשר שנים שבהן אנחנו פועלים יחד עם חברי ההנהלה הוותיקים שנותנים לנו רוח גבית, מעודדים ומחזקים את ידינו.

קול קורא של מיקי קנטור אל בני הדור השני שנשלח בשנת 2003

הנדון: את/ה ואני-כולנו ביחד-וילנה דור שני

שמי מיקי קנטור, אני בתה של חנה'לה פסנזון (גליקזם) ואני "דור שני".

כידוע לך, שישים שנה עברו מיום שחרור גטו וילנה, המהלך שהביא את הורינו ארצה-ואותנו למה שהננו היום.

במשך שישים שנים אלו הם שיקמו את עצמם, כל אחד בקצב שלו, הקימו משפחות ונאחזו בחיים בכל כוחם ומאודם, כשאנו הילדים חווים את השלכות הטראומות הקשות, כל אחד בין ארבעת קירות ביתו.

במשך כל אותן השנים, מצויים אנו בתהליך בלתי פוסק של ספיגה והפנמה, עם כל הרגשות הנילווים. חלקנו עדיין מגלים מעורבות באירועי קהילת השורדים בצורה זו ואחרת (זוכרים את טיול ה"שורשים" לפני 10 שנים), ואחדים מאיתנו אף ממשיכים ומופיעים לאזכרות ולכנסים עד היום.

אולם השנים רצות והביולוגיה עושה את שלה...

חברי הנהלת איגוד יוצאי וילנה, אף הם הולכים ומתעייפים מלמשוך את העגלה. לפני כשנה, כשהתעורר הצורך בסיוע מנהלי-נרתמתי לקריאתו של מיכאל שמייביץ', חבר ההנהלה, ובסופו של התהליך נתבקשתי להצטרף לקבוצה כנציגת הדור השני. מתוך רצונות ומטרות נוספים, אני פונה אליך במכתב זה.

לאחרונה הצטרפתי לצוות המארגן את הארוע החשוב לציון שנת השישים לשחרור הגטו, שיתקיים בספטמבר 2003. עשיתי זאת, מתוך רצון לסייע וגם על-מנת ליצור התרגשות מיוחדת לכל המוזמנים, תוך מחשבה שארוע זה יהווה סגירת מעגל לרבים מהורינו...ומאז אני חשה מחוייבות לנושא.

בנקודה זו, החלטתי לבצע צעד בלתי הגיוני, ליצור קשר באמצעות מכתב אישי, ולפנות אליך ואל כל אחד ואחת מקבוצת 90 בני הדור השני, על-מנת לעורר מחשבה, לפשפש ברגשות ולשקול את מידת מחויבותנו למה שייקרא "וילנה – אחוות הדור השני".

שתי משימות עומדות לנגד עיני:

• האחת, קצרת טווח – הרמת האירוע על כל מרכיביו והבאתו לרמות הריגוש הכי גבוהות ולפינות הכי חמות בליבותיהם של הורינו, כמחווה של הוקרה ואהבה בשלהי חייהם.
• השניה, בחשיבה לטווח הארוך יותר: לבצע סיעור מוחות ולהחליט האם אנו רוצים לשמור על האור הצנוע, המאיר את שורשינו ומורשתנו בירושלים ד'ליטא, או שנניח לערכים חשובים אלה להישמט מתוך ידינו לידי צפורני הזמן? האם ניתן לעשות למען הבית, הספריה והמורשת? כיצד (אם בכלל) ומה יכולים אנו לתרום לחיזוק החוט ההיסטורי המקשר – עם ילדינו, נכדינו והבאים אחריהם לדורי דורות.

הנך מוזמן/ת, מהמקום בו את/ה מצוי/ה היום, להתייצב ולהירתם להעשרת ולהצלחת ארוע שנת ה-60, על כל מרכיביו: רעיונות, הזמנות, מוזמנים, אורחי כבוד, מצגים, הופעה, הקראה, חוברת מזכרת, פרחים, כיבוד, אמצעי אלקטרוניים, תקשורת ועוד כהנה – ככל העולה על הדעת.

אני מבקשת ממך להקדיש מספר דקות נוספות למחשבה בנושא, על איזו הזדמנות של נתינה, הוקרה ואהבה תהיה לנו, בני הדור השני, בערב ייחודי זה? על מה ארוע מרגש זה יכול להיות עבור הורינו האהובים? על איזו חוויה תהי זו עבורך ולאן היא תיקח אותך כיחיד/ה ואת כולנו כקבוצת ממשיכי הדור? או, שמא נבחר לשמוט הזדמנות פז בלתי חוזרת זו, שאולי עוד נצטער על-כך בבוא יומנו...

אנא, שקול/י זאת בנדיבות, פנה/י לך שעה-שעתיים מהיומיום – למען המחר, ו...בוא/י.

מיקי קנטור