הולשאני

הולשאני (Holszany)

שוכנת 65 ק"מ דרומית מזרחית לווילנה והחלה את קיומה כאתר כנסייה קתולית ומנזר פרנציסקאני שהתפתחו לעיירה. היא עברה מיד ליד עד שבחלוקתה השלישית של פולין (1795)  סופחה לרוסיה עד ספטמבר 1915, עת נכבשה ע"י הגרמנים. באוקטובר 1918 נכבשה ע"י הבולשביקים ושוב עברה מיד ליד עד שב-1920 חזרו הפולנים לעיירה, שסופחה סופית לפולין ב-1922.

ראשיתו של היישוב היהודי בעיירה בתחילת המאה ה-18 (כ-350 איש), אך במאה ה-19 התמעטו הפולנים ומספר היהודים והבלארוסים גדל. עד תחילת המאה ה-20 הייתה מחצית מתושבי העיירה יהודים. עיקר פרנסת היהודים היה ממסחר זעיר ומלאכה, כשבצידם כמה סוחרים אמידים. הפרנסה לא הייתה מצויה בשפע, הנשים עבדו גם הן ולרובם היו משקי עזר בחצרותיהם. יהודי העיירה היו אדוקים מאד - היו בה שני בתי מדרש, חברות למודים, הקדש וקופות צדקה רבות. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ישב על כס הרבנות הרב שמחה רבינוביץ שהיה מקורב לרב ריינס. חינוך הבנים היה בחדרים או בתלמוד תורה, ועם התפשטות ההשכלה למדו רבים מהם גם עברית, רוסית והשכלה כללית מפי מורים פרטיים. הדי מהפכת 1905הגיעו לעיירה באמצעות בניה שלמדו בערים גדולות, והצעירים נחלקו בין תומכי הבונד לתומכי הציונות. בהדרגה עלה כוחה של הציונות הסוציאליסטית, וצעירים רבים ברחו מחשש שיאסרו ע"י השלטונות.

בתחילת 1915, עם התקרב החזית במלחמת העולם הראשונה, חנתה בעיר פלוגת קוזקים שבזזה בתים והעלתה אותם באש בטרם נסיגתה. עם השתלטות הגרמנים הונהג קיצוב, הוחרמו רוב אמצעי הייצור והגברים נלקחו לעבודות כפייה. בבית הספר המקומי הושלטה תכנית גרמנית וליהודים הוקצו שעתיים בשבוע ללימודי תנ"ך ועברית.

בסוף המלחמה, עם נסיגת הצבא הגרמני, השתלטו על האזור הבולשביקים, שמיד הוחלפו ע"י הצבא הפולני האכזר. לאחר שהעיירה עברה פעמים מספר מיד ליד וסופחה סופית לפולין, התחדשה הפעילות הכלכלית בעיר, בסיועם של הג'וינט ושל בני משפחה מעבר לים. אך מיקום השוק (הסמוך לכנסייה) לא מצא חן בעיני הכומר המקומי וב-1922 פרץ פוגרום בו בזזו והרסו את החנויות והיכו ביהודים. לאחר העתקת השוק לא התאוששה הכלכלה, שיעור האבטלה הלך ועלה וצעירים רבים עברו לערים הגדולות או הגרו מעבר לים. ביוני 1929 פרצה שריפה גדולה, שהשמידה רחובות שלמים. למרות המצב התקיימו בעיירה חיי ציבור ערים: היו סניפי החלוץ, בית"ר והשומר הצעיר (מהם עלו לארץ והקימו את הקיבוץ עמיר). רוב הילדים למדו בבית הספר הציוני (שצורף לרשת "תרבות") ובבית הספר הממלכתי, שהוקמו למרות ההתנגדות הראשונית של החרדים. יוצאי העיר בארה"ב סייעו במימון הבנייה של מבנה חדש לבית הספר, שבו התקיימו גם חוגים בהשתתפות כלל הציבור.

בין השנים 1941-1939 הייתה העיירה תחת שליטה סובייטית. בתקופה זו הוחרם הרכוש הפרטי אך לכל היהודים נמצאו תפקידים (כולל בכירים) בממשל החדש. שפת הלימוד בבתי הספר העבריים שונתה ליידיש והוטל איסור על פעילות ציונית, אך הפעילות בבתי המדרש נמשכה באין מפריע. משפחות יהודיות רבות הצטרפו למפלגה הקומוניסטית ולקומסומול.

עם הפלישה הגרמנית נערך חיפוש אחר חיילים מסתתרים של הצבא האדום. משלא נמצאו, התעללו הגרמנים בגברים יהודים שלמדו תורה וניפצו את בית המדרש.  המשטרה החדשה שהוקמה בעיירה כללה פולנים אנטישמיים רבים. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב ולעבוד עבודות כפייה, תוך מעשי התעללות ואף רצח. בשלב הבא הוחרם רכוש יהודי. ב-20 במרס 1942 צורף האזור לממשל של מחוז ליטא. חלק מן היהודים ניסו לברוח לבלארוס. היודנראט יזם העברה של חלק מהיהודים לעבודה בגטו וולוז'ין, אך חבריו נרצחו באקציה שנערכה שם ב-10 במאי. באוקטובר פונו כל יהודי העיר לגטו אושמיאנה, בו תכנן הממשל הגרמני אקציה גדולה. לביצועה הוא הסתייע במשטרה היהודית של גטו וילנה. לשם כך הובא ראש היודנראט של וילנה, יעקב גנס, לאושמיאנה (פרטים ראו בקורות אושמיאנה). גנס ניהל עם הממונה של ה-ס"ס משא ומתן לגבי מספר היהודים שהגרמנים מתכוונים להרוג והצליח להוריד אותו מ-1500 ל- 406. המשטרה היהודית של גטו וילנה נטלה חלק פעיל באיסוף יהודי העיירה והעברתם לרשות הגרמנים. בתחילת 1943 הוצע ליהודים לבחור בין גירוש לגטאות וילנה וקובנה לבין שילוח למחנות עבודה בליטא. הרוב בחרו להגיע לקובנה, אך הובל ברכבות לפונאר ושם נרצחו. הנשארים נשלחו חלקם לז'ז'מר, למחנות בליטא וגם ליד פסקוב שבברית המועצות. לבסוף הגיעו חלקם לעבודה בכריית כבול במחנה העבודה בקושדר. רק מתי מעט מיהודי הולשאני שרדו עד סוף המלחמה.