הרמן קרוק

קרוק, הרמן 1944-1897.
בצעירותו רושם קורות גטו וילנה. ק' נולד בפלוצק שבפולין. הצטרף לקבוצה סוציאליסטית יהודית המקורבת ל'בונד'. בהשפעת המהפכה ברוסיה עבר למפלגה הקומוניסטית הפולנית, אך במהרה התאכזב מעמדת הקומוניסטים בשאלה היהודית ובתחילת שנות ה 20- חזר ל'בונד' והיה פעיל ב'צוקונפט', תנועת-הנוער של המפלגה. ק' עבר לוורשה, התרכז בעיקר בתחום החינוכי החברתי, היה פעיל בארגון ספריות פועלים, השתתף ב'פולקס צייטונג', בטאון ה'בונד', ונמנה עם מנהיגי ה'בונד' בפולין.

עם פלישת הגרמנים לפולין בספטמבר 1939 ברח ק' מוורשה והגיע לווילנה, שעברה אז לשלטון ליטא. בווילנה התרכזו אז פליטים רבים מפולין וק' היה פעיל בארגון חייהם שם. בעזרת ה'בונד' קיבל ק' אשרה לארצות-הברית, אך השלטונות הסובייטים מנעו ממנו לצאת מברית-המועצות. כשתקפה גרמניה הנאצית את ברית-המועצות וצבאה התקרב לווילנה, החליט ק' להישאר בשלטון הגרמנים ולרשום את אירועי התקופה. בפתח יומנו כתב: ’אין הכוח ליטול שוב את מקל הנדודים ולצאת רגלי לדרך. אני נשאר... ואם אני נשאר, ואם אהיה קורבן הפשיזם, אטול למיצער את העט ואכתוב פנקס של עיר. ברור: וילנה תיכבש, הגרמנים יתחילו בפשיזציה של העיר, יהודים יוכנסו לגטו. כל זה ארשום.’

יומנו של ק', הכתוב ביידיש, הוא אחד המסמכים החשובים ביותר של גטו וילנה. לא כול היומן השתמר, וחלק מהדפים חסר. אך מה שנשאר נותן תמונה מדוייקת על האירועים ועל גורל יהודי וילנה בשלטון הכיבוש הנאצי. היומן מתחיל בליל 23 ביוני 1941 , ערב כניסת הגרמנים לוילנה, ומסתיים ב 14- ביולי 1943 , כחודשיים לפני החיסול הסופי של גטו וילנה. ק', צופה חד-עין באירועים המתרחשים, פעיל בחיי הציבור בגטו ומקורב להנהלת הגטו וליושב-הראש שלו יעקב גנס, מוסר ביומנו מידע בלתי-אמצעי על האירועים המרכזיים בגטו, תהליך הגירושים וההשמדה, חיי היום-יום, המאבק לקיום, חיי התרבות, המחתרת בגטו ויחסיה עם
היודנרט. הוא נוקט עמדה ביחס לאירועים המתרחשים ומשקף נאמנה את עמדת ה'בונד' בגטו, שלעיתים היא ביקורתית ליודנרט ולעיתים מצדיקה את מעשיו ופעילותו. ק' אירגן את הספרייה בגטו והיה מנהלה. הוא גם עבד ביחידה של 'מטה מבצע רוזנברג' שפעלה באיסוף חומר דוקומנטרי יהודי ממכון 'ייווא' (מכון למדע יהודי) והעברתו לגרמניה. ק' ועובדים אחרים הצליחו להבריח לגטו כתבי-יד חשובים, ובכך מנעו את העברתם לגרמניה.

יומנו נכתב במכונת-כתיבה בשלושה עותקים, והם הוסתרו במקומות שונים. אחרי המלחמה מצא המשורר אברהם סוצקבר את אחד העותקים ומסרו ל'ייווא' בניו יורק, ושם פורסם היומן (ראה ביבליוגרפיה).
עם חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943 נשלח ק' למחנה הריכוז קלוגה שבאסטוניה. בקלוגה המשיך ק' בכתיבת יומן, ואחרי המלחמה נמצאו קטעים גם מיומן זה, הובאו לישראל ונמסרו למוסד 'מורשת'. הם פורסמו בספרה של ר' קורצ'אק (ראה ביבליוגרפיה). ההערה האחרונה ביומן ממחנה הריכוז היא מ 17- בספטמבר 1944 . למחרת, ב 18- בספטמבר, רצחו הנאצים את ק' במחנה לגדי Lagedi.

מתוך: יד ושם

ליל ברתולומיאוס תש"ב קטע מתוך "יומן גטו וילנה". תירגם מיידיש בני מר 22/9/2004

קרוק עמד בדיבורו וכתב ביומן כמעט מדי יום ביומו. כך אכן הצליח להעמיד מראה מונומנטלית ששיקפה נאמנה כל פינה כמעט בגטו וילנה: חיי הפרט והציבור, הספרייה שניהל, פעילות התרבות ובתי הספר, היודנראט, המשטרה היהודית, המחתרת וכיו"ב. קרוק ואחרים גם הצליחו להחביא כמה מאוצרות התרבות החשובים שנמצאו בווילנה, ובין השאר הטמין העתקים של יומנו. אחרי המלחמה נמצא חלק הארי של היומן (גם אם מקוטע) על ידי עמיתיו. "היומן של גטו וילנה" ראה אור ביידיש ב-1961 ובאנגלית ב-2002.

ביום הכיפורים תש"ב (1941) - קטע היומן המובא להלן - כבר נרצחו כמעט מחצית מיהודי וילנה בפונאר (לאחר שהובלו תחילה אל בית הסוהר לוקישקי). מעט לפני כן עברו היהודים שהיו ברשותם אישורי עבודה ("שיין") לשני גטאות בווילנה. ביום הכיפורים התרחשה אקציה גדולה, ובה החלו הגרמנים לחסל את הגטו הקטן, גטו 2. אחרי שורת אקציות נוספות נותר בווילנה רק גטו יהודי אחד, ששרד עד ספטמבר 1943. עם חיסול הגטו נשלחו קרוק ושאר תושבי הגטו למחנות עבודה באסטוניה. יום לפני השחרור נשרף למוות, יחד עם רוב האסירים האחרים.

יום שלישי, 30 בספטמבר 1941

"כל נדרי"

ערב יום הכיפורים הזה בגטו הוא מיוחד במינו. אנשים מבשלים בדירותיהם בסירים גדולים, כאילו כלום לא קרה; מכבסים וממרקים (כאילו כלום לא השתנה משום בחינה).

בשער הגטו תלו הגרמנים כתובת: "סכנת מגיפה" (Seuchengefahr). מגיפה. כלומר, צריך לברוח מכאן כמו ממצורעים. היהודים מרוצים. הגרמנים לא ייכנסו לכאן. ואם הם לא ייכנסו, תהיה לנו מנוחה.

פועלים החוזרים מהעיר מספרים שהגרמנים שיחררו אותם לכבוד יום הכיפורים...

התושבים הולכים לשמוע את תפילת "כל נדרי". צריך לגמור את תפילת "כל נדרי" עד 6 וחצי. כך ציווה היודנראט. "כל נדרי" נאמר כאן בחשיכה. בתי המדרש עולים על גדותיהם, ואנשים עומדים על המדרגות, לפני הכניסה. בחצר, ברחוב - הכל רצוצים ועצובים.

יהודים אחדים באים אלי לספרייה כדי שאשאיל להם מחזורים.

בזמן תפילת "כל נדרי" אירעו כמה התקפים. אנשים התעלפו. בקיצור: יום כיפורים, על כל פרטיו ודקדוקיו.

מספרים כי הגרמנים ציוו על היהודים במקום כלשהו, שיבואו מגולחים לעבודה...

התעללויות

ההכאה בקסרקטין נמשכת. אתמול שוב הוכו יהודים בקסרקטין קלוורייסקה (Kalwaryjska) מכות אנושות. הנשים הצטוו לכרות בור, והוכרחו (לכסות) אחת מהן עד ראשה, ורק אחר כך הורו להן להוציא אותה.

האנשים בורחים מהעבודה. אבל הגרמנים אינם מרגיעים אותם. אל מקום אחר, שאליו היו אמורות להגיע אתמול 53 נערות, הגיעו... שלוש. הגרמנים מתוחים ומאיימים.

יום הכיפורים, יום רביעי, 1 באוקטובר 1941 יום הכיפורים שלנו החל השכם בבוקר, בציוויה של המיליציה על כולם להתייצב במקומות עבודתם כבכל יום רגיל. בסביבות 9 בבוקר נכנסו אנשי גסטפו אל הגטו והחלו לחטוף אנשים לעבודה. הם לא נגעו לרעה באנשים בעלי "שיינים" ותעודות המורות על עבודתם במוסדות היודנראט.

עם כניסת הגסטפו לגטו קמה מהומה גדולה. יהודים התרוצצו בטליתות ברחובות ועיניהם מבועתות. בתי המדרש היו שוממים. כל אחד חיפש לו פינה להתחבא.

בסביבות השעה 3 אחר הצהריים התברר כי היום תובע מנהל הגסטפו ש(ווייננברג) למסור לו 1,000 יהודים. או שייתנו לו אותם עד (... א)ו שהוא ייקח בעצמו. היודנראט מחליט למסור (... לאסוף) בין אלה שאין להם אישורי עבודה. (בגטו קמה) מהומה שאין לתאר. המשטרה רודפת אחר התושבים. (כל אחד) מתחבא ככל יכולתו. הכל יודעים שעל שאלת נציג היודנראט, אם היהודים יובלו לגטו מס' 2, ענה האחרון בשליל(ה. המקום שאליו) יובלו אינו ברור. תושבי הגטו כבר מרגישים את טעמו של בית הסוהר, ואחר כך - פונאר...

השעה כבר 7 וחצי בערב, והרחוב הומה. כבר יודעים כאן שמגטו מס' 2 גורשו היום בערך 1,500 אנשים. לאן? לכיוון בית הסוהר לוקישקי...

סוחרים

תושבי הגטו מתחילים לאיטם לחיות את חייהם. בסביבות 4 אחר הצהריים חוזרים מהעיר גדודי עובדים, (וכל) אחד נושא אתו דבר-מה: עץ, שק תפוחי אדמה, שתי כיכרות לחם. אין פלא (...) בינתיים, אין להתלונן, הלוואי שלא יהיה גרוע (יותר...) על שברחוב מתמלא (...) עגבניות. היא עומדת ברחוב ו(...)

(...) צועקים (...) סיגריות.

בחנות אפשר לראות כמה קילוגרמים (...) למסחר.

אירו(עי יום הכיפורים)

יום הכיפורים השנה היה יום כיפורים במלוא מובן המלה. בהלת היום הזה העידה על השלמה עם הגורל. אנשים מאמינים שהגיהנום לא ייגמר לעולם.

ההשלמה עם הגורל גדלה והולכת מרגע לרגע.

יוציאו אותנו להורג בתשלומים!...

9 בערב. עכשיו כבר ברור: עד 7 וחצי התייצבו בשער רק 46 (!) אנשים. ב-8 בערב הגיע לגטו שווייננברג, גרמני בן 23, שחיינו ומותנו מסורים בידיו. הוא הורה להביא את כל יהודי הגטו אל השער ולאסוף את מניין האנשים שנקבע - 1,000. מיד נכנסה אל הגטו קבוצת גרמנים ואנשי מיליציה ליטאים. בכחנליה פראית התחוללה במקום. המיליציה היהודית ציוותה, והליטאים גירשו. באפילת הלילה החלו תושבי הגטו המיואשים והרצוצים לשאת את רכושם אל השער, אל המקום שבו עליהם "להציג את אישורי העבודה" שלהם. מי שיכול - התחבא, וחסך לעצמו את ההתייצבות בשער. היו שלא רצו לקחת אתם דבר, שכן... אל המוות אפשר ללכת בידיים ריקות. ב(חסות החשיכה) התחבאתי במרפסת ברחוב סטראשון 6, וראיתי הכל:

(...) שלובי זרוע אל השער, וכרוכים (...) ביקש ללכת מהר יותר, מפני... שחבל על הזמן!

בין כה וכה טוהרו לחלוטין הבתים ברחוב רודניצקה 23 ,19 ו-17, החצרות שנראו לשווייננברג הקרובות ביותר אל השער. בחצר הבית ברחוב רודניצקה 19 נתנו הליטאים (...) דקות כדי לצאת.

פ(אטי קרמר) הזקנה נלקחה מהדירה עד רודניצקה. איש מיליציה הדף אותה שם לתוך שער, וכך הציל את חייה.

הציל? - כן, כל מי שעברו את השער - אין לדעת לאן הלכו...

מהשער גורשו 1,200 נפשות - לא אל גטו מס' 2, אלא דרך רחוב טרוקי, ומשם - לעבר בית הסוהר לוקישקי.

באותו אופן גורשו לסירוגין אנשים מגטו מס' 2: ב-1 וחצי אחר הצהריים - 800 אנשים, ב-6 וחצי בערב - 900 אנשים. בסך הכל, אם כן - 2,900 אנשים.

בסביבות השעה 3 בלילה שכך ליל ברתולומיאוס הזה.

כך עבר איפוא יום הכיפורים של שנת 1941 בגטו וילנה מס' 1 ובנספח אליו, גטו מס' 2.

מראה ותודעה של האסון הגדול / בני מר  ב-17.04.06

"היומן של גטו וילנה" מאת הרמן קרוק, שעתיד לראות אור בקרוב בעברית, מקפל בין מאות עמודיו את הסיפור המופלא של הגטו: עץ היצירה שהמשיך לצמוח על חומות האבן, אפילו בצל פונאר.

מעברו האחד של רחוב הגרמנים בווילנה שכן במשך מאות שנים הגטו היהודי הישן; כחודש לאחר כניסת הגרמנים לעיר, באוגוסט 1941, הוקם מעברו האחר הגטו החדש. היום התהפכו היוצרות: דווקא הגטו הישן התחדש והיה לאזור יוקרתי, ואילו הגטו ה"חדש" עודו מוזנח ומחכה לפריחה הנדל"נית. הרחובות שם שוממים יותר ומלאים פחות בבתי קפה ובחנויות לתיירים. עניים גרים כאן, בטרם יפונו לפרברי העיר, ואחרים באים לחטט בפחים ולהזכיר נשכחות.

הגטו הזה, כמו וילנה כולה, היה קטן במידותיו, ודי בשעה אחת ללכת בכולו בנחת. במשך כשנתיים תעיתי ברחובות האלה - רודניצקה, שאוולי, רחוב הקצבים ורחובות אחרים - כמעט בכל יום, כאשר תירגמתי מיידיש את "היומן של גטו וילנה" (טאגבוך פון ווילנער געטא), שכתב הרמן קרוק. הבטחתי לעצמי אז שבסופו של דבר אראה את זירת ההתרחשות, ואולי אוכל להבין משהו שאין במלים.

גטו וילנה: כל כך הרבה נכתב עליו, אף שמעטים ניצלו ממנו. הוא לא היה גדול במיוחד; במשך כשנתיים וחצי חיו בו כעשרים אלף יהודים בלבד, אבל הם שימרו משהו חיוני מאוד מירושלים דליטא. בזכות התנאים החומריים הטובים יחסית (לגטאות אחרים) יכול היה להיווצר בו "הפלא התרבותי של גטו וילנה", כפי שכתב קרוק ביומנו. בגטו הזה היו שני בתי ספר, ספרייה עשירה, תיאטרון, תערוכות, הרצאות, מקהלות, קונצרטים, חוגי שחמט, תחרויות ספרותיות ועוד.

כיצד התאפשר כל זה? בראש ובראשונה, כתוצאה מנסיבות טרגיות. ימים אחדים אחרי שנכנסו לווילנה החלו הנאצים לחטוף יהודים מהרחובות ולהוציאם להורג - ביער פונאר, השוכן כ-12 קילומטרים מהעיר. כעבור חודשיים רוכזו שאר היהודים בשני גטאות, אבל עד מהרה חוסל הגטו הקטן שבהם. בסך הכל נרצחו, בתוך פחות מחצי שנה, 35 אלף מבין 57 אלף היהודים שהיו בווילנה עם כיבושה. בגטו ה"גדול" נותרו איפוא בעיקר יהודים כשירים לעבודה. הגטו תיפקד כיחידת עבודה, וכך הצליח לשרוד במשך למעלה משנתיים. כך נחסך גם הרעב הקטלני מהגטו: אנשים השתכרו בתלושי מזון, ובמקום פעלו מטבחים ציבוריים.

אבל הפריחה הרוחנית והתרבותית לא היתה מתרחשת אלמלא בני וילנה עצמם. הדברים שנכתבו ברשימתי הקודמת על העיר - שהיתה "ענייה בחומר ועשירה ברוח", שהצמיחה עץ צעיר מחומות האבן - היו תקפים שבעתיים בגטו. היצירה הרוחנית-התרבותית היתה מגוונת כמו ההרכב האנושי של יוצריה: תלמידי חכמים, ציונים, בונדיסטים, קומוניסטים; מוסיקאים, זמרים, ציירים, מחנכים. כולם המשיכו ליצור בגטו, וכך נמשכו בו גם המחלוקות, לשם שמים ולשמות אחרים, משכבר הימים.

אחד מאנשי הרוח המרכזיים בגטו היה הרמן קרוק, ואף על פי שביומנו כתב "אנחנו הווילנאים", הוא לא הגיע אל העיר אלא בסוף 1939. קרוק נולד בפלוצק שבפולין ב-1897 והחל את דרכו כקומוניסט; לימים עבר לתנועת הבונד, אשר דגלה באוטונומיה תרבותית-יהודית (ששפתה יידיש) בכל מדינה ומדינה, והיה לאחד ממנהיגיה. נוסף לזה היה גם עיתונאי, ביבליוגרף וספרן ראשי בספריית "גרוסר" בוורשה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ברח עם קבוצת אינטלקטואלים ונדד עד לווילנה, הכבושה בידי הסובייטים. בתוך זמן קצר השתלב בפעילות הבונד בעיר וכתב חיבור על תולדות ספריית הילדים. ב-1940 קיבל ויזה לארצות הברית, אך התעכב ושוב נפל בידי הגרמנים, ביוני 1941.

כבר בדרכי פולין כתב יומן, ועכשיו, אחרי הכיבוש הגרמני, גמר אומר: "אם אכן אני נשארו עלי להתמסר לכתיבה ולכתוב את 'פנקס העיר'... היהודים יוכנסו לגטו - ואני אכתוב הכל. הפנקס שלי חייב לראות, חייב לשמוע ולשמש מראה ותודעה של האסון הגדול של הימים הנוראים הללו". כעבור יומיים הוסיף: "הנה נפתחת לה תקופה חדשה בחיי, שאולי היא הקשה מכולן. אני מוסר עצמי לידי הגורל ונושא עלי את הטלאי הצהוב, כשם שישוע נשא את נזר הקוצים".

כך החל בשיגרת כתיבה סודית, שנמשכה עד לחיסול הגטו - תחילה לבדו, ואחר כך בעזרת מזכירתו, רחל מנדלסונד-קוברסקי. אך טבעי היה למי שעסק במחקר כרוניקות להתחיל בכתיבת כרוניקה משלו, שתנסה לאסוף כל פרט מידע ולתעד את הגטו. בין כל יומני גטו וילנה, אין עוד יומן מפורט ומדוקדק כל כך. זה "חומר גלם להיסטוריון העתידי", כפי שכתב קרוק - והרבה יותר מזה.

ככל שחולפים הימים בגטו מגלה קרוק שהרע הוא מושג אינסופי, ומה שהיה רע-מכל אתמול יכול להיות נורא יותר היום ומחר. תחילה הוא עוד כותב על החטיפות: "אבן מקיר תזעק על הרב שכולו הדרת פנים, ועכשיו הוא גלוי ראש ומדמם", אבל עד מהרה נגמרים לו כל הסופרלטיווים השליליים, והוא מסתפק בעובדות. כעבור שנה, ב-5/9/42, הוא כותב: "כבר נגמלנו מן ההרגל לכתוב על דברים כאלה בהתרגשות. הלבבות יבשו. אנחנו מדברים היום על דברים כאלה בלי שום לחלוחית, ביובש, ממש כשם שיבשו חיינו. די בכך שאנחנו מסוגלים לזכור את התאריכים הללו".

קרוק הישווה את המתרחש בימיו לצרות אחרות מן העבר, אף על פי שהבין שלהשמדתם אין תקדים. הוא נזכר ב"תופת" של דנטה, ברדיפות הקומוניסטים בימי הצאר, ושואל אם אפשר להשוות את חורבנם לפרעות שהתחוללו באוקראינה בסוף שנות העשרה. אבל האם אפשר להאשים אותו בקוצר ראות, בכך שלא ידע לבטא את האסון חסר התקדים באופן חסר תקדים? הלא איך יכול היה אדם מוסרי להעלות על דעתו עד לאן יגיעו הדברים? זיכרונות אחרים מהגטו נכתבו בדיעבד, אחרי שהסוף כבר היה ידוע, וכולם נכתבו בצלו. קרוק מדווח בסדר כרונולוגי, ולא הייררכי; דיווח על פונאר מופיע ביומנו ליד עלייה במחיר הלחם.

גם מבחינה סגנונית ממשיך קרוק לכתוב באירוניה מרה, בסגנון יהודי ישן המתאים יותר לשנאת יהודים ישנה. על המשטרה היהודית בגטו הוא כותב, למשל: "הרי זו ממלכה על כל פרטיה ודקדוקיה, אפילו עם בית סוהר..." והוא צוחק, בהומור שחור, על שמות הנאצים המעורבים בגטו: הרינג, קיטל, מורר (מרור ביידיש), שווייננברג, וייס "השחור" וכיוצא בזה.

היומן של קרוק אינו דומה ליומנו של ויקטור קלמפרר, שתרגומו לעברית ראה אור לא מכבר. קרוק לא הסתתר לבדו ולא ראה את הנעשה מנקודת מבט אינדיווידואליסטית, כמו קלמפרר. גם מבט פסיכו-פילולוגי היה לו זר. הוא היה מעורב בין הבריות, ומגויס מבחינה אידיאולוגית, מכדי שיוכל לכתוב יומן אישי. מזכירתו, רחל קוברסקי, כתבה ש"הדבר העיקרי בהרמן היה הבונדיזם שלו. בגטו במיוחד הוא לא היה אדם פרטי, אלא בונדיסט שהוצב במשרה חשובה. גישתו לכל שאלות הגטו, הפוליטיות והתרבותיות, עמדה בסימן הבונדיזם" ("ידיעות פון ייווא", 198, קיץ 2004).

הפרספקטיווה הבונדיסטית הזאת זרה וחדשה לרוב הישראלים. גטו וילנה נקשר כאן ללוחמים ציונים, כמו אבא קובנר, שסיפרו על הגטו בישראל. והנה - מבט מבחוץ, על עצמנו בעצם. כעבור שנתיים של תרגום היומן כבר נראתה לי השקפת עולמו של קרוק טבעית מאוד. רק בדיעבד שמתי לב שכמעט לא סיפר על בתי הכנסת בגטו, ושהחג העיקרי ששמח בו היה 1 במאי; בסופו של דבר התוודעתי לעולם הלא מוכר של הבונד ומפעליו בפולין ובגטו וילנה. אך טבעי היה שכעסתי גם אני על יוזמתו של יעקב גנס, מפקד המשטרה היהודית בגטו שהיה לראש היודנראט, ללמד בעברית בבתי הספר של הגטו. כיצד "העז לעברת את וילנה היידישיסטית"? והלא בספריית "מפיצי השכלה" שניהל קרוק, רק פחות מאחוז אחד קראו ספרים בעברית?

אכן, האויב המר של קרוק היו הרוויזיוניסטים. ולא בכדי: חברי התנועה הזאת מילאו את שורות המשטרה היהודית בגטו, עד שקרוק קורא לה בקיצור: "המשטרה הרוויזיוניסטית". מטה היודנראט והמשטרה שכן ברחוב הראשי של הגטו, רודניצקה. היום זה רחוב רחב ושקט, אבל אז ניצבה בו שורת בניינים צפופה נוספת, שנהרסה אחר כך בהפצצות הרוסים. בחצר בית מס' 8 ברחוב נקבע לוח הזיכרון הבא: "בבניין הזה היה היודנראט. בחצר זו אספו להשמדה - ב-3 בנובמבר 1941 - 1,200 יהודים". כאן נהגה המשטרה היהודית לחגוג, במשתאות ואורגיות, גם לאחר שצדה יהודים ומסרה אותם לידי הגרמנים. כמעט אפשר איפוא להבין מדוע חשד קרוק גם ביוזמות חיוביות של גנס, כמו הקמת תיאטרון בגטו. התנגדותו של קרוק לתיאטרון היתה לסמל במחזהו של יהושע סובול, "גטו". ביומנו כתב קרוק, ב-17 בינואר 1942, אחרי שנודע כי רוב יהודי וילנה נרצחו בפונאר, כי "בבית קברות אין מקום לתיאטרון". במחזהו מעמת סובול את דמויותיהם של קרוק וגנס:

"גנס: מה יש לך נגד התיאטרון?

קרוק: כשקיבלתי את ההזמנה הזאת חשתי עלבון אישי. בכל גטו אחר אפשר אולי לבלות, אפילו להתבדרו אבל כאן, בשעה הזאת, תיאטרון? זו חרפה.

גנס (...): אני רוצה לתת לאוכלוסייה בגטו הרגשה של ציבור מלוכד. להזכיר להם שהם בנים לעם, עם גדול, בעל תרבות, בעל כוח עמידה, כוח יצירה במצבים הכי קשים...

קרוק: אתה בונה לך ממלכה, והתיאטרון הזה הולך להיות הוורסאי שלך. אנחנו לא נהיה שותפים לפארסה הרוויזיוניסטית הזאת" ("גטו", עמ' 34-36).

במבוא למחזהו מספר סובול כי לימים השתכנע קרוק שהתיאטרון אינו "רק מקור מחיה ותעסוקה לאמנים, אלא גם מכשיר רב ערך להרגעת הרוחות, לשיקום המורל ולנירמול החיים" (שם, עמ' 10). אבל למען האמת, קשה למצוא ביומן דברים ברורים בזכות התיאטרון. קרוק מדווח אמנם על כל ההצגות שהועלו בגטו, על כך שהיו "הצלחה גדולה" והכנסותיהן הועמדו לרווחת הציבור, אבל ניכר שהוא ממשיך לחשוד בתיאטרון. התלהבותו האמיתית נותרה מספרים ומספרות; לספר החול התייחס בקדושה דתית ממש. בהקדמה ל"יומן של גטו וילנה" מספר אחיו, פנחס שוורץ, שכל ימיו "לא חדל מלעשות נפשות לאמונתו, כי אין דרך טובה יותר לגאול את חברת הפועלים מאשר הדרך העוברת בהשכלה ובידע". בכניסה לגטו, מספר שוורץ, התפלשו קרוק וגיסו ברפש, "לאחר שראו ספרי קודש מתגוללים בבוץ ונישאים ברוח". מובן איפוא מדוע בחר היודנראט דווקא בספרן מוורשה למנהל הספרייה בגטו וילנה. הספרייה הצליחה כל כך, עד שהפכה, כעדותה של קוברסקי, "מין ממלכה נפרדת".

מאחר ששליחותו נראתה חשובה ביותר בעיניו, אין פלא שקרוק "החשיב את עצמו, ואולי בצדק", כפי שכותבת קוברסקי. "על אישיותו קשה לי לכתוב. אנשים שאנו רואים מדי יום ביומו קשה לראותם בשלמות. אנו רואים בהם בדרך כלל מעלות קטנות וחסרונות קטנים... הוא היה אדם רגיש, רומנטי מעט, ולמרות הכל בעל אופי רך, נוח להשפעה". תחושה דומה עלתה גם בי, בעקבות ההיכרות הממושכת עם יומנו. אישיותו נותרה חידה בעיני. אבל בסופו של דבר אין בזה להתמיה. קרוק לא סיפר על עצמו ביומן, אלא בין השיטין. בעיניו היה שליח ציבור, והווקס פופולי נשמע בו בקול רם, בהתאם לאמונתו הסוציאליסטית. מלבד תצלומו האחד קשה היה לי לשוות את דמותו, ולכן שמחתי לשמוע עליו ממקור ראשון, מפיה של ד"ר רחל מרגוליס, שחיה בווילנה עד שעלתה לישראל לפני כעשר שנים. היא היתה חברת מחתרת ועבדה בספרייה של קרוק, והיא זוכרת אותו "לבוש היטב, דבר חריג בתנאי הגטו, אלגנטי תמיד, בחולצה מגוהצת. כולנו הכרנו זה את זה מצוין, וכולנו ידענו אפילו שיש לו מאהבת".

קרוק השקיע את מרב מרצו בעבודת הספרייה. ביומן הוא מדווח בגאווה על פתיחת אולם קריאה ומחלקה לילדים, שנועדה "להשביע את הרעב הגדול והדוחק בהחלפת הספרים". לשיא הפעילות הגיעה הספרייה ב-28/11/42, באירוע מיוחד לציון "100 אלף ספרים" שהוחלפו בה. נוסף לכך היה קרוק שותף בפעילות הספרותית של הגטו, ושימש סגן יו"ר איגוד הסופרים והמשוררים. במאי 1942 אירגן ערב ספרותי לכבודו של אברהם סוצקבר. המשורר קרא בו את הפואמה "ילד הקבר", אשר כך נכתב בסופה:

"ונולד זה הפלא, הילד נולד

בחשך, בבור הקדוש, בין סרפד.

לכם לא נגלה עוד הסוד הנשגב,

הילד שוכב עם מתים, כחלב

יונק הוא הבכי של האם..." (תירגם פסח גינזבורג).

"לאחר שהמחבר קרא את היצירה", כותב קרוק ביומנו, "השתררה שתיקה ארוכה מאוד עד שמישהו נטל את רשות דיבור". כעבור חודשיים (ב-25/7/42), בדבריו בערב על התנועה הספרותית "יונג וילנה", סיים ואמר בהתייחסו לסמל התנועה: "הנה על השער צומח צמח חדש, שיח קטן - 'יונג וילנה'. היום, יותר מאי-פעם, אנו יכולים לתפוש ולהבין את משמעות הרעיון, המבריק כל כך. על השערים של הגטו החדש שלנו עולים צמחים חדשים. פירות שיביאו מן הסתם כבוד לדורות העתידים לבוא".

בערב פורים 2006 התקיים באולם תיאטרון הבובות "ללה" שבווילנה ערב לזכרו של שמרקה קצ'רגינסקי, גם הוא חבר לשעבר ב"יונג וילנה". על הבימה שרה מריה קרופובס (שהוציאה את הדיסק "שירים מן הגטו" ומלמדת במכון היידיש של וילנה), בשמלה שחורה וורד צהוב, משירי קצ'רגינסקי. היא שרה בוודאי את "פונאר": "שטילער, שטילער לאמיר שווייגן" (שקט שקט בני נחרישה), שהלחין הילד בן ה-11 אלק וולקוביסקי (לימים השדרן והפסנתרן אלכסנדר תמיר). נכנסתי לאולם התיאטרון, אבל מאחר שהערב התנהל בליטאית, התגנבתי החוצה והספקתי לקרוא באור דמדומים את השלט שנקבע ליד הפתח: "בבניין הזה, הודות למאמצים של אמני ירושלים דליטא, פעל בשנים 1942-1943 תיאטרון הגטו של וילנה".

חסיה שפנרפליג, שפגשתי בווילנה, ביקרה עם ילדיה בתיאטרון הגטו, אבל בספרייה לא היתה מנויה. אולי יש לזה קשר למחלוקת האידיאולוגית שהוזכרה לעיל, שכן חסיה ובעלה היו רוויזיוניסטים. היום היא בת 85, ועדיין מארגנת פגישות של פרטיזנים לשעבר בבית הקהילה. "למדתי כאן, בבית הספר 'תרבות' העברי, ממש בבניין הזה", היא מספרת. לפני המלחמה נישאה לבוריס פרידמן, איש בית"ר. "בגטו היו לי שני ילדים ועבדנו בהטלאת מכנסיים. ניסינו לחיות בכבוד ככל האפשר, ולכן היה חשוב שיהיו בתי ספר, תיאטרון ומקהלות. בעלי שירת במשטרה היהודית, ובמקביל הכין אנשים לצאת ליערות ולנקום. הוא יצא ליער עם קבוצה של שלושים לוחמים, וכעונש - באו לעצור את הוריו ואותי עם הילדים. כל הלילה היינו בבית הסוהר של הגטו, ופתאום נכנסה המשטרה ואמרה שמשפחת פרידמן יכולה לצאת. אני חושבת שגנס היה מעורב בזה. כעבור זמן מה באו לומר לי שאני יכולה לצאת ליער, אבל בלי הילדים. אתה יכול לתאר לעצמך שזה היה הלילה הקשה בחיי. יצאתי בכל זאת, כי אמרו שהילדים יבואו אחר כך. הילדים הלכו בסוף לפונאר, יחד עם כל המשפחה".

קרוק מזכיר ביומנו את בעלה של חסיה. לאחר חיסולה של קהילת אושמיאנה בליטא, ב-28/10/42, חזרה משם המשטרה היהודית, שהשתתפה בפעולה, כמו "ממצעד ניצחון. יומיים לאחר שובם נערכה כאן בגטו אסיפה של כל השוטרים, שבה הצדיק גנס את הנעשה באמתלה של הצלת יהודים. דסלר (=מפקד המשטרה) דיבר על הכל בגלוי ובלי שום מעצורים. רוב השוטרים הסכימו לתיאוריה של המפקד, והגיבו אפילו במחיאות כפיים לדבריו. השוטר פרידמן העיר בגלוי, שגם אם מסכימים לדברים אין למחוא כפיים בעניין כזה". גם יציאתו של פרידמן ליער נזכרת ביומן.

למרות התנגדותו הנחרצת להנהגת הגטו ולרוויזיוניסטים, לא הצניע קרוק את הצדדים הטובים שבהם. הוא מדווח למשל על מעורבותו של יוסף גלזמן, סגן מפקד המשטרה הרוויזיוניסט, במחתרת ובלחימה נגד הנאצים. ככלל, כמעט כל מאורע בגטו - טוב או רע - נכנס ליומנו. כך הוא מספר באריכות על פרשת הרצח בגטו - רצח של יהודי בידי יהודים. ששת השודדים-הרוצחים נשפטו בבית המשפט של הגטו ונידונו למוות בתלייה. במקום הגרדום שעליו הוצאו להורג, ממש מול בית היודנראט, ניצבת היום האנדרטה לגטו, בתוך גינה קטנה.

קרוק מספר ביושר על תושבי וילנה הפולנים והליטאים, שהקיפו את הגטו הקטן מכל עבר. מפינות שונות בגטו הציצו כיפות הכנסיות והזכירו שמבחוץ חיים אנשים את חייהם. מה חשבו איפוא היהודים על שכניהם? קרוק ידע היטב שאת רצח היהודים בפונאר ביצעו ליטאים, ושגם חלק מהפולנים שמחים בטיהור העיר. אבל הסוציאליסט שהאמין לפנים באחוות עמים מדווח בהתרגשות על כל גילוי של אחווה אנושית, על מחתרת פולנית-ליטאית ועל פעולות הפרטיזנים; הוא מתנחם מעט בגינוי האפיפיור את מעשי הנאצים ובדקת דומייה עולמית. קרוק מספר על חסידי אומות העולם, ובמיוחד על אונה שימאיטה, הספרנית הליטאית מאוניברסיטת וילנה, שסייעה בהצלת אנשים וספרים; לזכרה ניטע עץ ב"יד ושם", ולוח זיכרון נקבע מחוץ למכון ליידיש בווילנה.

למרות בידודם ידעו יהודי הגטו אל נכון את מצבם. כבר ב-20 ביולי 1941, חודש לאחר הכיבוש הגרמני, שואל קרוק ביומנו: "מה קורה בפונאר?", וב-7/5/42 הוא עורך דין וחשבון מדוקדק של ההשמדה וחותם: "ביד רועדת אנו מסכמים את הנתונים ב-47,447 יהודים" שנרצחו.

הגרמנים (וגנס) אמנם ניסו להרגיע את הרוחות, אבל לאחר שנודע כי הנאצים מחסלים את היהודים בכל אירופה, ובמיוחד לאחר שהגיעו לגטו שאריות היהודים מעיירות הסביבה, השתרר ייאוש בגטו, וקרוק מבטאו שוב ושוב. בפסח 1943 הוא כותב: "כבר כמעט שלא נותרו בינינו אנשים אופטימיים. הכל משוכנעים עמוקות שאנחנו הולכים לקראת הסוף. שהרי איך יוכל גורלנו להיות שונה משל כל האחרים? מה שנעשה בכל האחרים אכן ייעשה גם לנו".

"היומן של גטו וילנה" נקטע פתאום, ב-15 ביולי 1943. למחרת היום הזה הציב הגסטפו לגטו וילנה אולטימטום, להסגיר את מפקד הפפ"א, איציק ויטנברג, ולא - יועמד הגטו בסכנה. מיפקדת הארגון החליטה להסגירו, וויטנברג הובל אל המשטרה היהודית והתאבד בתאו. קרוק כתב כמובן על הפרשה הדרמטית הזאת, אבל בסוף המלחמה, לאחר שנמצא יומנו, נעלמו הדפים בידי יהודים שלא רצו להודיע את זהות המסגירים.

גטו וילנה חוסל מתחילת אוגוסט ועד סוף ספטמבר 1943. יהודים כשירים לעבודה נשלחו למחנות באסטוניה, זקנים וחולים נשלחו להשמדה, ולוחמי המחתרת - שחששו מחיסול מוחלט של הגטו אם יילחמו בשטחו - נמלטו ליערות ונלחמו בהם כפרטיזנים. קרוק, שלא היה חבר מחתרת אבל נתן ללוחמיה מסתור בספרייה, היה בין הנשלחים למחנה העבודה קלוגה שבאסטוניה.

לימים, בזמן שעבדה במוזיאון היהודי של וילנה, התגלגלו לידיה של רחל מרגוליס דפים קרועים ובהם שירים. היא זיהתה מיד את כתב היד של קרוק, והרגישה "כאילו הוא מספר לי בעצמו על הימים האחרונים במחנה, על הפחד, הייסורים, ההמתנה התמידית למוות" ("פארווערטס", 11/6/2004). אסירי המחנה עבדו בפרך, בבטון, וקרוק כותב, למשל בשיר מ-8 במאי 1944: "נמלת-נשים ואנשים / בגוונים, צבעים, מלבושים, / וסחבות. מטפחות עפות מעל / ראשי נשים, נגררים / אסירים לצלילי קבקבים..." הוא מתפעל מהאביב, אבל "נפרד לשלום מן העץ" ומן הטבע המרהיב.

ב-18 בספטמבר 1944 כבר עמד הצבא האדום על סף המחנות האלה. בו בבוקר עקדו הנאצים את האסירים, שארית הפליטה של יהדות וילנה, ירו בהם והעלו אותם באש. כאשר שיחררו הסובייטים את המחנות, בתוך ימים אחדים, עוד בערו המוקדים. הרמן קרוק היה בין אלפי הנרצחים. ערב הירצחו קרא לכמה אסירים, הראה להם את המקום שבו הטמין את יומן המחנה וביקש שמי שיינצל יוציאו משם. כך עשה גם, עוד בגטו וילנה, בהטמינו את יומן הגטו. אחד הנוכחים במחנה היה ניסן אנוליק, שחזר ללאגדי ומצא את היומן. יחד עם אחיו, בנימין (חבר לוחמי הגטאות), מסרו לידי אבא קובנר בווילנה.

וילנה שוחררה עוד קודם לכן, ב-13 ביולי 1944. הפרטיזנים היהודים חזרו לעיר, ובין שאר הפריטים שנמצאו ב"מלינות" (מקומות מסתור לאנשים ולחפצים) היו דפים רבים מיומנו של קרוק. "היומן של גטו וילנה" הורכב ושוחזר, וב-1961 יצא לאור בייווא, בניו יורק. כעבור שנים רבות, ב-2002, תורגם לאנגלית (בידי ברברה ובנימין הרשב) ויצא בספר המכיל 732 עמודים ושמו "The Last Days of the Jerusalem of Lithuania". אז החליט גם "יד ושם" להוציא לאור את היומן העשיר והמורכב הזה, וכעת, אחרי שתורגם, הוא נמצא בתהליכי עריכה מדעית.

לווילנה המשוחררת חזרו, עם שאר מתי מעט הניצולים, גם חסיה שפנרפליג ורחל מרגוליס. שתיהן נישאו, ילדו ילדים והשתתפו בכינונה מחדש של קהילת וילנה. דווקא חסיה הציונית נשארה שם, ורחל אשת השמאל הגיעה לישראל. איך אפשר היה לחזור לחיות בין הרוצחים של אתמול? שאלתי את מרגוליס והיא ענתה נחרצות: "אין עם של רוצחים. היו ליטאים מוסתים שרצחו, והיו גם ליטאים שנרצחו בפונאר כי סירבו לשתף פעולה".

העץ הצעיר של יהדות וילנה כבר לא חזר לפרוח בסמטאות האבן של וילנה. רק שרידים דוממים נותרו בגטו לשעבר - כתובות ביידיש שנחשפו מתחת לטיח, לוחות זיכרון חדשים ואנדרטה. חוץ מאלה - אין זכר לבתי ספר, בית הילדים, בית הזונות, בית המרחץ, בתי התמחוי, בית החולים, בית הסוהר ובית המשפט שפעלו בגטו. אין זכר גם לצפיפות ולהמולה ששררו ברחובות השקטים הללו, הנושאים עדיין את השמות הישנים, בגירסתם הליטאית (שם הרחוב סטראשון, שבו שכנה הספרייה של קרוק, הוחלף). שוב היה עלי לשאול את עצמי מה אני מצפה למצוא שם: צל או הד, או דף נסתר מן היומן? ברחוב שאוולי הלכתי חרש והצצתי באחד החצרות. שני ילדים הלכו מולי ודיברו. רגע עבר עד ששמתי לב שאלי הם מדברים. אחרי שהבינו שאינני מבין ליטאית אמרו "גוטן טאג", צחקו והמשיכו ללכת. האם בירכו אותי לשלום בגרמנית מפני שזו השפה הזרה שהם מכירים? ייתכן בהחלט. אבל האם לא טבעי היה לחשוב שם, שדווקא לי הם צוחקים?