נחמה רהב

ארבע שנים חייתי תחת השלטון הגרמני: שנתיים בגטו, שנה במחנה עבודה וכמעט חצי שנה במחנה-ריכוז ובצעדת-המוות. אני בוחנת את השנים הללו ואני מודעת לכך שהשנתיים הראשונות בגטו היו השנים המשמעותיות ביותר. תקופת הגטו מלווה אותי עד היום הזה עם כל השאלות והתהיות לגבי הדברים שקרו שם. היום אני יודעת יותר עד כמה תקופה זו השאירה בי משקעים עמוקים לטוב ולרע. החיים בגטו לא היו מקשה אחת. אני רואה את התקופה כמעגלים-מעגלים, שבכל אחד מהם אירועים שונים, בהם נדרשו החלטות שונות.

במעגל הראשון ניצבה דמותה של אימי אשר לחמה במשך השנתיים הראשונות, כל עוד היינו יחד, על ההישרדות שלנו מהרגע הראשון של הכיבוש. לפעמים אני שואלת את עצמי מדוע ב- 22 ביוני 1941 ביום תחילה המלחמה לא פנינו אנחנו, פערעל'ה, אני ורחלי אל אבא בהצעה לברוח מיד. לא, אבא מלכתחילה לא היה הכתובת. מדוע? האם החוש הטבעי שלנו הפנה אותנו אל אימא מתוך הכרה שהיא בעצם הדמות החזקה היודעת להחליט החלטות קשות? האם המודעות שלנו שאבא, אדם חולני, הוא לא הכתובת? אינני יודעת, אבל כך זה היה. ברגע שראינו את שתי הדיירות שלנו, חנצ'ה ובלה, חברות בשומר-הצעיר אורזות את מעט הבגדים ומסתלקות מהר עם זרם הבורחים, הפצרנו באימא שנברח. אימא לא פסלה את הבקשה על הסף, היא התלבטה. היא לא אמרה לנו מדוע, אבל היה ברור לנו שהיא חששה לצאת לדרך בגלל אבא שהיה חולני וחלש. לא ברור לי אם היינו מצליחים לפלס דרך והיינו עולים על איזו רכבת אשר עליה ניסו לפנות בבהילות את נשות הקצינים הרוסיים. ההתקדמות המהירה של הגרמנים לא הייתה מאפשרת לנו להגיע ליעד בטוח יותר. אין לי טענות לאימא על שלא ברחנו, אבל עד היום אני מנסה להבין את דרך מחשבתה.

ברור לי שמן הרגע הראשון קלטה אימא את הסכנות הנשקפות לנו. אין לי ספק שהיא לא הייתה מודעת למה שאמור היה לקרות, אבל מודעות לסכנה הייתה טבועה בה למן הרגע הראשון. אחת השאלות הקשות שאני שואלת היא, מתי אמא שלי קלטה שכל מי שנתפס על-ידי הגרמנים, ונשלח כביכול לעבוד, לא יחזור? מתי ואיך הבינה אימא, אישה פשוטה, שכל מי שנלקח לפונאר נרצח שם? אני מנסה לברר לעצמי אם איני מדמיינת מצב שהיה, בעצם, בלתי ניתן להבנה.

אני משחזרת לעצמי את האירוע הטראומטי הראשון, אשר השפיע למעשה על חיינו בכל תקופת הגטו וליווה אותי בכל הדרך גם אחרי הגטו. זה קרה ב- 28 ביולי, ארבעה ימים אחר הכיבוש. את החצר שלנו הקיפו גרמנים וליטאים, ודרשו מכל הגברים מגיל שמונה-עשרה ועד גיל חמישים להתייצב. היו אנשים אשר הבינו שאין צורך להתנגד משום שהאנשים נשלחים לעבודה והיו שצייתו מתוך חשש שאי ציות יגרום לתגובה אלימה. אימא החליטה שאבא לא יתייצב. מכיוון שגרנו בקומה השלישית ומעלינו הייתה עליית גג, היא לקחה את אבא והסתירה אותו שם. השוער הפולני שהכיר את כל הדיירים עבר עם הגרמנים מבית לבית והגיע גם אלינו. הגרמנים נכנסו אל הבית שלנו, עברו בכל החדרים ראו אותנו, אישה ושלוש בנות, לא שאלו שאלות, לא כעסו, לא היו אלימים ויצאו. אנחנו ליווינו אותם אל היציאה והמשכנו לדבר איתם ולפתע... קשה לי לכתוב על הרגע הזה... אבא שלי ירד. למה? האם הוא פחד שקורה לנו משהו? האם הוא לא החזיק מעמד מרוב פחד? מעולם לא אדע מה עבר עליו ברגעים אלה, אך גם לא אבין את תגובתה של אימי. בראותה אותו יורד, ניגשה אליו ונתנה לו סטירה מצלצלת מרוב כעס. למה אימא, למה? אחרי כל כך הרבה שנים אני כותבת ואיני יכולה להשתחרר מן המועקה, ומן השאלה האיומה מדוע הגבת בצורה כזו? לא עוזבת אותי המחשבה הנוראה על אבא שהלך למותו עם ברכת פרידה כזו. מה הוא חשב, מה הוא הרגיש?

אימא הלכה אחריו. לא נתנו לה להיות איתו, כי רק גברים נלקחו באותה אקציה. בערב היא חזרה בלי אבא. למחרת התייצבה שוב ליד בית-הסוהר לוקישקי (lukiszki), אולי מתוך תקווה שתוכל לשחרר אותו או לפחות יתנו לה להעביר אליו חפצים נחוצים, שהרי לא נתנו לו להיכנס הביתה ולקחת ציוד מינימלי הנחוץ לקיום במחנה עבודה. אך גם בערב השני היא חזרה לבד בלי אבא. כך זה חזר על עצמו גם ביום השלישי. אבל אימא שחזרה לבד הייתה כבר אימא אחרת. יותר מכל קשה לי גם היום לשכוח את השתיקה שלה, את המבט הבוהה, את היאוש שנראה בכל תנועה שלה. היא פשוט כאילו הפסיקה לחיות. לא רצתה לאכול, לא רצתה להתלבש, להסתרק, רק שכבה במיטה עם מבט בוהה. אנחנו, שלא היינו רגילים לראות את אימא במצב כזה, לא יכולנו להבין. השתיקה שלה הייתה כל-כך מפחידה. התהלכנו על קצות האצבעות וניסינו לעודד אותה, אבל בכלל לא היינו קיימים בשבילה.

לאחר כמה ימים היא קמה, התלבשה, הסתרקה וביקשה מאיתנו שנשב יחד, כי יש לה משהו חשוב לומר לנו. בטון יבש וענייני אמרה: "אבא לא יחזור, הגרמנים הרגו את אבא." ניסינו למחות, אבל היא הפסיקה אותנו, חזרה על המשפט הנורא והוסיפה: "אני רוצה שמעכשיו לא נציית לגרמנים ואם יבואו לקחת אותנו נסתתר." אז הסתכלה על פערעל'ה ואמרה: "את תסתתרי במקום אחר, נחמהל'ה במקום שני ואני, עם רחלי, במקום שלישי, כדי שלא יתפסו אותנו ביחד." חשבנו שהיא לא שפויה, על מה היא מדברת? והיא, באותו טון שקט ועניני המשיכה: "הגרמנים מתכוונים לרצוח את כל היהודים". אני זוכרת את השתיקה שלנו. שתיקה של חוסר יכולת להבין ולקלוט את הדברים. במשך כל ימי חיי אני מנסה להבין איך אימא הבינה והפנימה את הדבר הנורא הזה? עדיין התהלכו רק שמועות של פולנים שספרו על ירי בלתי פוסק בפונאר, אבל מי יכול היה לקלוט את הדבר הזה?

אחרי חמישים ואחת שנים הגעתי לווילנה עם קבוצת נוער. כשעברנו באוטובוס ליד בית-הסוהר לוקישקי, שקיים גם כיום, ביקשתי מן הנהג לעצור. ירדתי מן האוטובוס וסקרתי את הסביבה, גם ברגעים אלה ראיתי אנשים מסתובבים ליד הבניין האפור, שוטרים במדים יוצאים, נכנסים... פתאום קלטתי... הרי אימא שלי הסתובבה כאן שלושה ימים. ודאי יכלה לקלוט מילה או רמז כלשהו מן הליטאים והגרמנים שהקיפו את המקום בו ריכזו את האנשים לקראת שילוחם לפונאר. אימא שלי הבינה גרמנית, פולנית ורוסית ויכלה לקלוט מילה שנאמרה או נרמזה על ידי השוטרים שהסתובבו שם. כן, שם קראה אימא את הכתובת על הקיר!

הימים עד להקמת הגטו עברו עלינו בציפייה דרוכה לבאות. שבוע לפני הקמת הגטו פונתה שכונה שלמה בלילה אחד. הפעם לא רק גברים, משפחות שלמות, כחמשת-אלפים נפש הובלו באותה דרך: לוקישקי-פונאר (Ponari). לאותו לילה קראו "ליל הפרובוקציה הגדולה", משום שהגרמנים הסבירו את הפינוי כעונש על שיהודי ירה בגרמני והרג אותו. איש לא האמין להם, אבל את תכלית הפינוי לא קלטו.

בשבת ה- 6 בספטמבר, התפרסם הצו על פיו חייבים כל יהודיי וילנה לעזוב ביום אחד את בתיהם ולעבור לגטו. בפני אימא עמדה הדילמה: האם להאמין לגרמנים ולציית. היא לא התלבטה הרבה. ברחנו מן הבית, אותו נעלנו, במחשבה שנחזור אחרי האקציה ואת הכלב ניקו סגרנו בתוך הבית. רק למחרת התברר לנו שטעינו ונאלצנו להשתרך לפנות ערב לכיוון הגטו עם אחרוני היהודים.

כשאני בוחנת היום את שינוי ההחלטה של אימא והבנתה שאין סיכוי לברוח ולהסתתר ללא אמצעים והכרתה, שבמצב החדש שנוצר, הגטו הוא המקום הבטוח ביותר בשבילנו, אני מופתעת שוב ושוב מיכולת חשיבתה ההגיונית ומנחישותה לפעול בהתאם לשינויים במצב. לנו לא היה פשוט להיכנס לגטו הגדול משום שרק בעלי מקצוע היו רשאים לגור בגטו זה, לאחרים הועידו את הגטו הקטן. יעקב גנס, ראש המשטרה היהודית, הבטיח שלא יאונה להם כל רע. אימא דחפה אותנו בשארית כוחותיה לגטו הגדול, לגטו מספר אחד. בחושה הטבעי הבינה שהגטו הקטן, שעדיין היה מרווח ולא צפוף מזמן סכנה מיידית לקיום. כמעט מיד עם סגירת הגטו התברר כי החלטתה הייתה נכונה: הגטו הקטן היה הראשון לחיסול.

כארבעים-אלף-יהודים שחיו בגטו הגדול הבינו שתורם להישלח יגיע ומה שיכול להציל אותם הוא פיסת נייר הנקרא "שיין" – תעודת חיים המעידה על נחיצות האדם ומאפשרת לו להמשיך לחיות. מעבר לדאגות היום-יום, מלבד המאבק להשיג פינה בבית, מעבר לסכנה למות מרעב ומקור, ריחפה המודעות להשיג את פיסת הנייר המבטיחה, בינתיים, את החיים בגטו. אנשים עשו הכל כדי להשיג את תעודות החיים, בדרכים כשרות ובדרכים נלוזות ואכזריות. לנו לא היה כסף, לנו לא היו קשרים עם האנשים החשובים ועמדנו חשופים לגורל נורא הנקרא פונאר. המודעות אודות הרצח החלה כבר לחלחל וכל-אחד חיפש לעצמו איזה עוגן הצלה.

ארבע אקציות גדולות נערכו בגטו במשך ארבעה חודשים ובסופו נשארו בגטו כעשרים-אלף יהודים בלבד. אנחנו הצלחנו לשרוד. איך?

כשאני חושבת על התקופה הזו, איני יכולה לשכוח אמירות של אמא שנשארו בשבילי "קוד התנהגות" לחיים. באקציה שנערכה ביום כיפור, היינו חייבים להתייצב בשער הגטו כי לא היו לנו תעודות עבודה. החצר התרוקנה, ואני נתקפתי בחרדה משום שנשארנו לבד ואמרתי: "אימא, כולם הולכים. למה אנחנו לא מצטרפים?" היא הסתכלה עליי ואמרה: "אני רוצה שתזכרי, אף-פעם, אף-פעם לא ללכת אחרי כולם, אחרי העדר!" זו אמירה קשה שמעמידה אותי תמיד בפני ברירות קשות בנסיבות שונות, גם כאלה שאינן קשורות לשואה. אני בוחנת את עמדתי מול עמדת הרוב, ובמינוח של אימי "העדר". אני מודה שלא תמיד עזרה לי גישה זו להיות מחוברת לכלל ולפעמים מצאתי את עצמי שונה ולא שייכת.

באקציה הזו, ביום הכיפורים הסתירה אותנו אימא בשלושה כוכים וכך נשארנו בחיים. אין לי הכוח לפרט את כל האקציות והדרכים בהן שרדנו, אבל הייתה אקציה אחת בה גילתה אימא יכולת החלטה שעד היום איני יכולה להבין מניין היה לה העוז להחליט מה שהחליטה, את האירוע הזה איני מצליחה ואינני מסוגלת למחוק מזיכרוני.

בתיאטרון היהודי שלימים קם בווילנה, הציגו סאטירה על נישואים פיקטיביים אשר הונהגו בתוך הגטו כדי לשרוד. בעל "תעודת חיים" היה פתאום מלך. בידיו היה הכוח לספח אליו אישה ושלושה ילדים. הסאטירה שבתיאטרון הציגה את ההיבטים הקומיים, אך אני יודעת אילו טרגדיות התרחשו בעקבות הנישואים הפיקטיביים, שנערכו, לעתים, תמורת הרבה כסף ושוחד. גם אימא שלי "זכתה" למין נישואים כאלה. למרות שלא היו לנו קשרי משפחה הדוקים פתאום התגלתה משפחת קינקולקין כיוזמת העסקה הזו. אחד האחים באותה משפחה, אדם דתי מאוד, נשאר לבד. את אשתו ואת ילדיו כבר לקחו והוא היה בעל תעודה מיוחלת, האחים שיכנעו אותו שירשום את אימי כאישתו ואותנו כבנותיו, אבל רק שתי בנות. הבת השלישית הייתה זרה, אותה לא הכרנו. עד היום איני יודעת מי היה מעורב בסידור הזה. אימי השתקנית לא שיתפה אותנו בלבטים שלה וגם לא שיתפה אותנו בהחלטה שלה: לקבל את התנאי ולהפקיר למעשה אחת מאיתנו. איני מסוגלת גם היום להבין מניין היה לאימא הכוח להחליט החלטה כזו. ויותר מזה איך בכלל הייתה מסוגלת להפקיר אחת מאיתנו. לפעמים אני רוצה לצעוק: "אימא איך יכולת?!"

האקציה נערכה כך: בעל התעודה עם המשפחה יצאו את הגטו דרך השער הראשי. אימא ארגנה אותנו לקראת היציאה. ראשון הלך הדוד, אחריו הנערה הזרה, אותה ספחו אלינו, אחריה רחלי, אימא, אני, ואחרונה אחותי פערעל'ה. לרחלי היא נתנה הוראה שתלך מהר כדי שהגרמנים לא יספיקו לספור. אבל רחלי התבלבלה, הם ספרו אותה ואחותי פערעל'ה נזרקה חזרה לתוך הגטו והוכתה באלה בראשה. אימא הספיקה רק לצעוק לה: "תסתתרי!"

הגטו הוקף על ידי גרמנים וליטאים ומי שלא הצליח להסתתר נלכד. כשחזרנו כעבור שלושה ימים פערעל'ה לא נמצאה. איני יכולה לשכוח את תגובתה של אימי. לא בכי, לא צעקות, רק לחישה אחת: "פערעל'ה, פערעל'ה." מיד הסתלקה, לא חזרה במשך היום ולא במשך הלילה ולמחרת חזרה פערעל'ה בליווי שוטרים יהודיים. איך הצליחה אימא להציל אותה? מה עשתה? אימי השתקנית לא אמרה דבר. מה היה קורה אם לא הייתה מצליחה להציל אותה? מה היה קורה כשבאקציות הבאות השאירה את פערעל'ה במחבוא יחד עם אישה זקנה באיזה כוך מוסתר על-ידי ארון? אחרי כל-כך הרבה שנים איני מסוגלת להבין איך יכולה אימא להחליט החלטה כה קשה. איני מסוגלת להבין מניין היה לה הכוח לעמוד בזה. אחותי פערעל'ה נשארה בחיים. אף פעם לא היה לי האומץ לשאול אותה מה היא הרגישה והאם היא חיה בהרגשה שהייתה קורבן?

האקציות פסקו בחודש דצמבר 1941. אף אחד לא ידע מה יקרה ולמה פתאום חשוב לגרמנים שאנו קיימים וגם מועילים למאמץ המלחמתי שלהם? היינו בין ה"מאושרים" שנשארו בחיים.

באוויר אפשר היה לקלוט את האותות המבשרים את ראשית הסוף. סיפור העיירה אושמיאנה בת ניסה גנס להציל, כביכול, את הצעירים שבגטו ולקח על עצמו את תפקיד האלוהים וגזר את גורל הזקנים והחולים בחסות הגרמנים, גרם לזעזוע קשה בגטו. יתר על-כן, בגדי הנרצחים הובאו לגטו וחולקו בין הנזקקים. אולי בפעם הראשונה קמה בגטו זעקה נגד יעקב גנס. זכור הנאום המפורסם שלו, בעקבות אירועים אלה, שהוא מוכן לעמוד למשפט ההיסטוריה. עם זאת עדיין האמין רוב הציבור ביכולתו של גנס לשמור על קיום הגטו בווילנה.

את תחילת הקץ אני רואה בפרשת איציק ויטנברג ב- 15 ביולי 1943. כיום כשאני בוחנת את האירועים, אני רואה באירוע זה את תחילת הסוף, הן מבחינת הקיום האישי והן מבחינת קיום המחתרת בווילנה.

את הקשר שלי לפ.פ.או אני רואה בעיקר מהזווית שלי כילדה בת חמש-עשרה. עם כל הידע שיש לי היום לגבי אותה פרשה, אני מנסה לבחון את הדברים במבט של אז. אני זוכרת את ראשית הקשר שלי עם המחתרת. זומנתי לפגישה חגיגית לציון יום הצבא-האדום. בסודי סודות נמסר על השעה ומקום המפגש. אני זוכרת צעירים אותם פגשתי במועדון הנוער. ביניהם בלט אדם מבוגר שאת שמו לא אמרו לנו. לימים נודע לי שהיה זה איציק ויטנברג. אני זוכרת שהוא הסתכל עלינו, הילדים, באהבה ובעצב ואמר: "הלוואי והיה לי משהו להעביר אתכם רחוק, רחוק למוסקבה." אותי הרשימה בפגישה זו בעיקר העוגה. צבעה היה אדום והייתה אפויה בדמות כוכב של הצבא-האדום. היא הייתה עשויה מסלק. זה היה המפגש הראשון שקשר אותי לאותה קבוצת ילדים שהטילו עליהם תפקידים קטנים של קשר, העברת ידיעות, ולפעמים משימות סודיות כמו העברת ארגזים בלילה ממקום למקום. עדיין אני חשה את ההרגשה הנהדרת להיות שותפה לסוד של הגדולים. יחד עם הרצון הזה להיות כמוהם הייתה אמונה ללא סייג במחתרת ונכונות לעשות כל-דבר. כמה קינאנו באחת הבנות שהשתתפה באימון בנשק. היינו מאורגנים בחמישיות כמו הגדולים. בחמישיה שלי היו אנקה ואלקה פיגנברג מהשומר-הצעיר, ז'לזניקוב מנוער ה"בונד" ועוד נער, שאת שמו איני זוכרת. כמה גאה הייתי שלקחתי חלק במשהו גדול ונשגב. כמה תמימות ילדותית ונכונות להקרבה היו בנו. אני זוכרת גם היום את הקשר, והחברות ששררה בינינו. גם זו מתנה שמלווה אותי כזיכרון יקר.

אימא שלי לא שאלה ולא חקרה אותי לאן אני הולכת ועם מי אני נפגשת. בכל פעם שאיחרתי להגיע הביתה ראיתי אותה מתרוממת במיטה, רואה אותי, אומרת לילה טוב ורק אז נרדמת. הייתי כל-כך שקועה בפגישות אלה ובשיחות עם חברים שלי, ששום דבר אחר לא העסיק אותי. אחותי פערעל'ה לא צורפה למחתרת למרות שהייתה יותר בוגרת ויותר אמיצה ממני אבל, אני אמרתי שהיא לא מתאימה, ושאי אפשר לסמוך עליה. אני יודעת שעשיתי לה עוול. לא רציתי שאימא תישאר לבד עם רחלי. זה אמנם הוסיף מתיחות בינינו אבל אני הצלחתי להיות חופשייה לצאת ולחזור בכל שעה שרציתי. האם שוב הייתי אותה ילדה המשיגה כל דבר שהיא רוצה?

פעילותנו התנהלה לכאורה על מי מנוחות עד לאותו לילה ב- 15 ביולי 1943. התעוררתי בשתיים לפנות בוקר. אחד מחברי הקבוצה הקיש על חלון חדרי ואמר את הסיסמה: "ליזע רופט" (ליזה קוראת). ליזה מאגון הייתה קשרית שנתפסה ונרצחה בפונאר. שמה הפך לסיסמת קרב. קמתי מהר ובשקט יצאתי מן הבית. ראיתי את אמא מתרוממת, עוקבת אחריי בעיניה אך היא לא שאלה דבר. הבנתי שמשהו בלתי רגיל קרה. רצתי מהר אל מקום המפגש. כשהגעתי כעבור כמה דקות ראיתי את הבחורים והבחורות אותם הכרנו עומדים הכן עם נשק גלוי, והבנתי שמשהו בלתי רגיל התרחש. מה שהפחיד אותי הוא שהחצר הייתה מוקפת על-ידי יהודים, חמושים במקלות ובגרזנים, שעמדו וצעקו: "איפה איציק, הסגירו מנוולים את איציק."

גם היום, כשאני משחזרת את התמונה הנוראה הזו: להיות מוקפים על-ידי יהודים המאיימים שאם איציק ויטנברג ראש הפ.פ.או לא יוסגר הם יחסלו אותנו, לחוש את השנאה שבאה לביטוי באיומים ממשיים על חיינו אם לא נציית ונסגיר את האיש, אשר לדעתם מסכן את כל הגטו, את הרגעים האלה אני נושאת עימי במשך כל חיי. אני הייתי רק ילדה אבל הרגשתי את אוזלת היד שלנו מול המון זועם של יהודים אשר אינם מוכנים לשמוע שכל זה הוא רק מזימה גרמנית ודרישת הגרמנים להסגיר את ויטנברג היא רק תירוץ שאין כל ערובה לחיים שלנו בגטו. אבל האנשים מסביב לא רצו לשמוע. גם הגילוי הפתאומי שקיימת מחתרת ושיש כלי נשק בידי אנשים צעירים, עורר זעם רב בקרב אנשים שלא לקחו חלק באותו מצור ששמו עלינו. ראו אותנו כאנשים לא אחראיים המסכנים את קיום הגטו. ומי הוא האיש הזה, איציק ויטנברג, מי מכיר אותו ומדוע אנחנו צריכים למות בגלל אדם בלתי אחראי אחד? כל-כך הרבה אנשים נרצחו, אז מה ערכו של אדם אחד לעומת כל הגטו?

לא הייתי שותפה להכרעה הנוראה שעמדה בפני מפקדי המחתרת. אני יכולה להבין שבמצב שנוצר לא היו הרבה ברירות. הייתה אפשרות להלחם. לא הייתה בעיה להתגבר על אותם האנשים שגנס גייס כדי לשכנע אותנו באיומים. לנו היה נשק. אבל להילחם נגד יהודים כשהגרמנים יעמדו מן הצד ויראו כיצד היהודים עוזרים להם במלאכתם? האם לשם כך נאגר הנשק שהושג במחיר חיים, כדי לפתוח במלחמת אחים?

אנחנו, הצעירים, ישבנו על המדרגות ובשקט בשקט שרנו, בפעם הראשונה, את השיר אותו כתב הירשקה גליק: "זאג נישט קיינמאל אז דו גייסט דעם לעצטן וועג" (אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה). שרנו את השיר בשקט, מתוך כאב ועלבון עמוק. אצלי מתה אז הרומנטיקה, האהבה הגדולה ליהודי וילנה ירושלים-דליטא, יהודים גאים, נאורים. למדתי את השיעור הקשה ביותר: שבני-עמי יכולים להיות גם מנוולים גמורים. בין הדילמות שעמדו בפני מפקדי המחתרות הייתה זו, אולי, הדילמה הקשה ביותר: איך אפשר להקריב חבר, אדם, מפקד, למען השקט המדומה של הגטו? איך אפשר לנהל מאבק אם אין תמיכה של יהודי הגטו? המחתרת קיבלה את המכה הקשה ביותר: לא הייתה בגטו תמיכה בה, האנשים לא יהיו מוכנים להלחם, גם לא לתמוך מוסרית ורגשית בהתנגדות בשעה של אקציה. מכאן ההחלטה של המפקדה ושל איציק עצמו שעליו ללכת ולמסור את עצמו למען השקט, למען עוד פיסת חיים, הייתה ברורה.

איציק, מלווה בחבריו, הלך אל הגרמנים שחיכו למילוי האולטימאטום. אותם היהודים שדרשו קודם לכן במפגיע שיוסגר האיש, עמדו כעת ולחשו לפרידה מילה אחת: "קדוש, קדוש". איך אותו המון זועם הפך להיות המון אוהב?

איציק ויטנברג התאבד בבית הסוהר כדי לא להסגיר חברים. הפצע נשאר פעור ומלווה עד היום הזה את האנשים שהיו שותפים להכרעה. המצב החדש שנוצר שינה את החלטות המחתרת: לא עוד לחימה בגטו למען הגטו, לא עוד איסור יציאה אל הפרטיזנים. חברי המחתרת נחשפו והיה צורך דחוף להוציא אותם מתוך הגטו. גם בני משפחותיהם היו עלולים לשלם את המחיר. אני זוכרת שהאחים גורדון היו בין הראשונים שיצאו מהגטו ונפלו בקרב. אנחנו הסתרנו את אחותם הצעירה.

פרשת ויטנברג נשארה בשבילי ציון דרך לתחילת הסוף של הגטו. בחיי היום-יום כאילו לא השתנה דבר. האמונה שהגטו ימשיך להתקיים וגנס יודע מה לעשות המשיכה להשלות את האנשים, אבל לא אותי וכמובן לא את אנשי המחתרת. לא עבר זמן רב, שמועות שונות החלו להתהלך בגטו. שמועות על גירוש יהודים צעירים למחנות עבודה. בפעם הראשונה נשמעה המילה אסטוניה (Esthonia).

עבר רק חודש אחד מיום הסגרתו של איציק ויטנברג למען "שלום הגטו", וגנס אישר את דרישת הגרמנים למספר מסוים של צעירים לעבודה באסטוניה. לכך נלוו דברי הרגעה שהפעם לא מדובר ברצח בפונאר. עד היום קשה להבין איך גנס עדיין האמין שעבודה תציל חיים? אני מאמינה שהוא האמין ברצינות שזאת כוונתם האמיתית של הגרמנים ושיתף עימם פעולה.

גם הפעם נמצאו תמימים שהאמינו בהבטחת הגרמנים והתייצבו. הם אמנם הגיעו לאסטוניה למחנה קלוגה, ואפילו כתבו מכתבים בהם הרגיעו את משפחותיהם שהכל בסדר, אך רוב האנשים לא האמינו ולא התייצבו, למרות הפצרותיו של גנס.

באחד הבקרים נפוצה שמועה שהגטו מוקף ועומדים לערוך אקציה. אני הייתי בבית ואמא, שוב מלאת תושייה, מצאה בור בחצר שלנו ובלי לבדוק מה יש בתוכו החליטה להוריד לתוכו את המבוגרים את משפחת כץ, את רחלי וגם אותי שכנעה שאקפוץ לתוכו. לא רציתי לרדת. השתכנעתי רק לאחר הפצרות והבטחה שהיא נשארת למעלה עם פערעל'ה, ואם יתברר שזו שמועת-שווא, היא תדאג להוציא אותנו מתוך הבור במהירות.

טראומות רבות נשארו לי במשך השנים בגלל אותן שעות בהן הייתי כלואה בתוך הבור. אילולי היינו יוצאים, הייתה זו מלכודת מוות נוראה. המקום היה לח וחשוך ודמה יותר לקבר מאשר למקום מסתור והצלה. מאחר שאיש לא בא הייתי בטוחה שאימא ואחותי נתפסו, וראיתי בדימיוני מוות נורא, גסיסה איטית, מבלי שאיש ידע שאנו כלואים שם בלא אוכל ומים ובלי יכולת לצאת.

ניסיתי בכל כוחי לצאת מתוך הבור. אך הקיר היה חלק ואם הצלחתי להגיע אל הפתח גלשתי בחזרה. היו אלו רגעים של יאוש מוחלט. בסופו של דבר פתרה אימא את הבעיה על ידי סולם אותו הכינה יחד עם אחותי. תוך כדי עבודה פצעה אחותי את אצבעה וזו הייתה הסיבה לעיכוב הממושך.

בסופו של דבר לא הייתה אקציה, אבל האוירה הייתה כבר מתוחה מאוד. למעשה פסקה כל הפעילות בגטו, שהייתה משמעותית כל-כך עבור האנשים. בית הספר פסק לתפקד וגם מועדון הנוער כבר לא היה פעיל. שמרתי על קשר עם חבריי מתוך תחושה שמשהו ודאי אמור להתרחש.

ב- 1 בספטמבר 1943 הוקף הגטו על-ידי גרמנים וליטאים. גם הפעם הדרישה שלהם הייתה לגברים בלבד. בשלב זה לא נגעו בנשים וילדים. גם הפעם קיבלתי לפנות בוקר את סיסמת הקרב: "ליזה קוראת" והגעתי במהירות לרחוב סטראשון. אנשי המחתרת כבר היו מרוכזים משני צדי הרחוב. הבתים היו מחוברים כך שאפשר היה לעבור לאורך הרחוב מבלי להתגלות. הנשק הוצא מתוך ה"סליקים", ארגזים נפתחו וראיתי מה יש בתוכם. היו אלה נורות חשמל אותם מילאו בחומר דליק. זה אמור היה להיות נשק אנטי טנקי. עמדנו ליד החלונות וחיכינו לכניסת הגרמנים. אבל אף גרמני לא התקרב אל רחוב שטראשון. האם הם ידעו מה מחכה להם, או שהיה זה גנס שידע על התארגנות הפ.פ.או, ומנע את כניסת הגרמנים? איני יודעת. גם כיום אין לי תשובות לשאלות. אני יודעת על תסכול הלוחמים המלווה אותם במשך כל חייהם ועל ההאשמות הרבות שהטיחו באבא קובנר, שהוא כאילו שיתף פעולה עם גנס ומנע את המרד. אני מבינה את הכאב שלהם, אני רואה אותם כאחיי גיבורי התסכול. גם היום אני חשה את אוזלת-היד שלנו מול השליטה הגרמנית. חלום גדול של נקמה הלך ונמוג באותו יום. במשך יום שלם לא קרה דבר ורק לפנות ערב נשמעה ירייה מבית מספר 12. בבית זה הייתה הקבוצה של דרור. המפקד היה איליה יחיאל שיינבאום. אני זוכרת שקיבלנו פקודה לסגת מהר לקצה הרחוב ונשמע פיצוץ אדיר. איליה שיינבאום לא הספיק לסגת, הוא ואנשיו נקברו שם. הם היו היחידים שנהרגו באותו היום. בערב נערך מיפקד ומילותיו של אבא קובנר מצלצלות באוזניי עד עצם היום הזה. עמדנו כולנו מבוישים וחפויי ראש. אבא קובנר אמר: "פארשאלטן זאל וערן דער טאג וען מיר זיינען לעבן געבליבן וען אידן זיינען געגאנגען צום טויט." (מקולל יהיה היום בו נשארנו בחיים כשיהודים הלכו למותם). איני בטוחה שאכן אבא קובנר אמר זאת, אבל מלים אלה מלוות אותי כל חיי.

תם חלום המרד והלחימה בגטו. המחתרת עשתה את כל המאמצים להוציא את האנשים אל היער. אז החלטתי להפסיק את הקשר עם המחתרת ולהיות שוב יחד עם אימא, עם רחלי ועם פערעל'ה. לחזור להיות עם כולם, להיות שותפה לגורל של כולנו. לא עשיתי זאת מתוך אכזבה. לא יכולתי יותר לשאת את השתיקות של אימא. שוב רציתי להיות ביחד עם המשפחה שלי. במבט לאחור אני שמחה שכך נהגתי. איני יודעת איך הייתי חיה את חיי אילו הייתי יוצאת לפרטיזנים ונשארת בחיים לבד, מבלי לדעת מה קרה להם?

התחושה של סוף הגטו הייתה כבר נחלת הכל. אנשים ניסו להסתפח בדרכים שונות אל שני מחנות העבודה שהיו בעיר וילנה, קייליס (בתי מלאכה לעבוד עורות) וה.ק.פ. (שירות מוסכים צבאי). עדיין הייתה אשליה שבמחנות אלו הגרמנים לא יגעו משום שחשוב להם שבעלי המקצוע ימשיכו לתפור את הפרוות עבור החיילים ושיהודים יעסקו בתיקוני רכב למען הצבא. ידענו על מפלות הגרמנים בחזית הרוסית והתקווה לשחרור הייתה גדולה. אנשים שילמו כסף רב כדי להסתפח לאותן קבוצות עבודה. לנו לא היו אמצעים וקשרים ותחושת הסוף הייתה ממשית.

עשרה ימים לפני חיסול הגטו נקרא גנס לגסטפו ולא חזר משם. אני חושבת רבות על האיש הזה שקבע גורלות לטוב ולרע, שלקח על עצמו את תפקיד האלוהים: מי לחיים ומי למוות. צר לי על האיש שהשלה את עצמו ואותנו שיהיה בכוחו להציל את גטו וילנה. צר לי על אשתו הליטאית ועל בתו שספגה, קרוב לודאי, את כל השנאה של הניצולים, כאלה השומרים לו טינה עד עצם היום הזה. כוונתו הייתה ודאי טובה, אך הוא לא קלט מה שאבא קובנר קלט כבר בדצמבר 1941. ואולי כאן נעוץ ההבדל הגדול בין שני המנהיגים.

הימים האחרונים של הגטו עברו תוך ציפיה ארוכה לבאות. הימים האלה נראים לי כמלכודת של עכברים המנסים להימלט מספינה טובעת. מוזר שנהגנו במין שלווה. חיסול הגטו לא הייתה הפתעה עבורנו. רק לא ידענו איך זה יקרה. וכשב- 23 בספטמבר הוקף הגטו על-ידי גרמנים, ליטאים ואוקראינים היה לנו ברור שאנו לא מתייצבים, אנחנו לא הולכים. לא, כל עוד היה שביב תקווה שזה לא חיסול סופי. איני יודעת מי הגה את הרעיון המחוצף להסתתר מתחת למיטות. עד היום אני מלאת גאווה על התושיה שלנו ועל החוצפה לא להיכנע כל עוד אפשר לא לציית. במשך יום שלם שכבנו מתחת למיטות. האוקראינים נכנסו לבית, שכבו על המיטות, פתחו חבילות, קיללו, ולא על בדעתם ששבע נפשות מסתתרות באותו חדר. זה היה ניצחון קטן שלנו. אימא הייתה גאה בכך והחלה להאמין שאולי לא נגורש. אבל גם אנשי המשטרה היהודית עזבו עם בני משפחותיהם וגם יתר אנשי היודנרט החלו לעזוב, זה היה הסימן שזה הסוף ואין טעם להמשיך להסתתר.

לילה אחרון בגטו. השחר הפציע. מבט אחרון. אימא מסתכלת עליי ואומרת: "החליפי בגדים, לבשי את הבגדים הכי יפים, אל תשכחי את הסרט האדום." אני לא מבינה: "אימא את לא יודעת לאן אנו הולכים?" ואימא: "אל תתווכחי איתי, לבשי בגדים יפים ושימי את הסרט האדום על הראש." הפעם אני מצייתת. עוזבים את הבית השנוא עליי. הולכים דרך רחובות וילנה הריקים מאדם. אף אחד לא אומר שלום. הגענו לרוסה (כיכר השילוחים בווילנה – ליד תחנת הרכבת). המון אנשים רכונים על צרורות. שקט, שקט של סוף. איש לא בוכה, איש לא צועק. אני רואה רק עיניים. הגענו בין האחרונים. מתחילים להוציא את האנשים מתוך הכיכר. אנו עולים על גבעה. השמש יצאה מבין העננים. לפנינו תמונה: גרדום ועליו ארבעה אנשים תלויים. אימא פותחת בצווחות. אני מרגיעה אותה: "אימא, אני מכירה אותם, זו אסיה ביק, וזה חבויניק, הם מן המחתרת, לא יתלו אותנו, זה ייקח להם הרבה זמן, יש להם שיטות יותר טובות." מניין הכוח להסביר ולהרגיע את אימא? ממשיכים ללכת. הולכים שמאלה. אני יחד עם אימא ורחלי. פתאום אני מרגישה את ידה החזקה של אימא, הדוחפת אותי בחזרה אל היציאה. איפה אימא? לאן נעלמה עם רחלי? לפני שתי שורות של גרמנים. פערעל'ה עוברת ביניהם ושולחים אותה ימינה. אני לא רואה יותר את אימא. הולכת קדימה בין שורות הגרמנים. ילדה בבגדים יפים עם סרט אדום על ראשה. הם אינם יודעים לאן לשלוח אותי, ימינה או שמאלה. אינני יודעת למה שולחים אותי ימינה. אחותי עומדת בין הנשים הצעירות ובוכה: "אימא, אימא." אני רוצה להוציא קול אבל איני יכולה. משהו מת אצלי. הלב הפך לאבן ולא בכיתי.

מקור: תולדותנט אתר ההיסטוריה