דוביד כץ

דוביד כץ (ביידיש: הירשע־דוד כ״ץ, גם הירשע־דוד קאַץ, הירשה־דוביד קאטס, נולד ב- 9 במאי 1956) הוא חוקר, סופר ומחנך יליד אמריקה, המתגורר בווילנה. הוא ממתמחה בשפה ובספרות יידיש, בתרבות יהודית ליטאית ובשואת מזרח אירופה. בשנים האחרונות הוא נודע במאבק במה שמכונה "תיקון רצח עם כפול" בתולדות השואה, הטוען שמזרח אירופה הייתה קורבן לשני רצח עם, האחד הנאצי והשני סובייטי.

 הוא עורך כתב העת האינטרנט DefendingHistory.com, שהקים בשנת 2009, המציג מקבץ צנוע של קולות מזרח אירופאיים שעוד לא נשמעו. אתר האינטרנט שלו (www.DovidKatz.net) כולל רשימה של ספריו, מאמרים לפי נושאים, תיעוד של עבודות אחרונות , וביבליוגרפיה מקיפה יותר.

דויד כץ נולד ברובע ברוקלין בעיר ניו יורק למשפחה ליטבקית. הוא בנו של המשורר היידי והאנגלי עטור הפרסים מיינקה כץ. הוא למד בלשנות באוניברסיטת קולומביה, שם סיים את לימודיו בשנת 1978, לאחר שלמד במקביל בסמינר למורים ליידיש "הרצליה" בניו יורק. הוא עבר ללונדון בשנת 1978 כדי לעבוד על דוקטורט (שהושלם בשנת 1982) על מקורות המרכיב השמי בשפה היידית באוניברסיטת לונדון, שם זכה במדליית ג'ון מרשל בפילולוגיה השוואתית (1980).

במשך שמונה עשרה שנה (1978–1996) לימד לימודי יידיש באוקספורד, ובנה מאפס, לפעמים לבדו, את תוכנית אוקספורד ביידיש שצמחה בשנות השמונים והתשעים לתוכנית בינלאומית. סטודנטים לשעבר לדוקטורט שלו הם כיום פרופסורים ליידיש באוניברסיטת אינדיאנה (בלומינגטון) ודיסלדורף, בין היתר. בשנת 1994 הקים את המכון ללימודי יידיש באוקספורד ושימש כמנהל המחקר שלו עד 1997.לאחר טיול שורשים ראשוני בליטא ובלארוס בשנת 1990 (במהלכו ניהל משא ומתן להסכם  המאפשר לסטודנטים ליטאים להירשם לקורסים ללימודי יהדות באוקספורד), כץ הפך חלוץ בהקמת משלחות דיאלקטולוגיות ופולקלוריסטיות יידישיסטיות במזרח אירופה שלאחר השואה. הוא התמקד ב"ארצות ליטא "(בלארוס, ליטא, לטביה וכו ') והמשיך לעבוד על אטלס היידיש הצפון-מזרחית שלו. הוא צבר אלפי שעות של ראיונות מוקלטים עם "אחרוני המוהיקנים היידישיים" באזורים אלה, אך ככל הידוע עד כה לא הצליח למצוא בית קבוע לחומרים אלה. בתחילת 2013 החל לפרסם קליפים מראיונותיו עם דוברי יידיש בבורו פארק שנלקחו מנסיעותיו חזרה למולדתו ברוקלין. פרסומיו על שפת היידיש כוללים את "דקדוק השפה היידית" (לונדון, 1987) ואת ספרו ביידיש, "טיקני טאקונס, פראגן פון יידישער סטיליסטיק" (אוקספורד, 1993), שניהם נועדו להעצים את לימוד היידיש כשפה תוססת הן מדוברת והן עבור יצירות ספרותיות ואקדמיות חדשות. הוא גם דוגל (במחלוקת) בגרסה המסורתית של כתיב יידיש מודרני, וחיבר את "קוד האיות ביידיש" (אוקספורד, 1992). פעמיים הקים והנחה באופן חד פעמי תכניות להכשרת מורים ביידיש: באוקספורד, תוכנית שנתית בשנת 1996, ובווילנה, קורס אינטנסיבי באביב 2005. עבור קהל קוראים באנגלית שאינו מכיר את היידיש, כתב היסטוריה של השפה ותרבותה, "מילים על האש: הסיפור הלא גמור של היידיש" שזכה לשבחים ודיונים  במיוחד על רקע תחזיותיו לעתיד שפת היידיש ביישובים חרדיים, וטענתו כי העברית המודרנית אינה יכולה להחליף את היידיש התוססת המדוברת בניו-יורק . במשך שנים כתב טורים קבועים בעיתון פורווטס (שנות התשעים), ובשנים האחרונות יותר בכתב העת "אלגמיינר".הוא מחברם של מספר מאמרים על יידיש באנציקלופדיות (כולל אנציקלופדית YIVO של יהודים במזרח אירופה) והדפסה מחודשת של מילון YIVO ליידיש-אנגלית-עברית המשולש של אלכסנדר הרכבי. לאחר שנה כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל (1998–1999), עבר כץ לווילנה ב -1999 במטרה לעמוד בראש קתדרה חדשה בשפה, ספרות ותרבות יידיש באוניברסיטת וילנה, ולהקים את המרכז לתרבויות חסרות מדינה,  אותו ניהל בשנתיים הראשונות שלו. הוא העביר את תוכנית הקיץ הישנה של אוקספורד ביידיש לווילנה בקיץ 1998. בשנת 2001 הקים את מכון היידיש באוניברסיטת וילנה ונשאר כמנהל המחקר והמדריך העיקרי שלו עד שנת 2010. עבודותיו על תרבות הליטבקית (יהודי ליטא) כוללות את הכרך ה "תרבות יהודית בליטא",  "חלונות לעבר יהודי אבוד: חותמות ספרים מווילנה" ו- "שבע ממלכות הליטבקים". בשנת 2009 הנחה את התוכנית "ליטא היהודית" לסמינרים ספרותיים בקיץ בווילנה. הוא הציע את "לימודי ליטבק" כתוכנית לימודים פוטנציאלית.הוא החל לכתוב סיפורים קצרים ביידיש לאחר מות אביו בשנת 1991, ופרסם שלושה אוספים בשנות התשעים. לאחר שהתנסה בנושאים מודרניים הוא נטש אותם לטובת החיים שנעלמו של ליטא היהודית העתיקה, ובמידה מסוימת הפר את נורמות היידיש המודרנית כדי לכתוב בניב יידי מקומי, יצירות הממוקמות בליטא היהודית העתיקה. דוד כץ זכה בפרסים שהגיעו מסביבת היידיש החילונית: פרס הירש רוזנפלד (הקונגרס היהודי הקנדי, 1994), פרס ז'יטלובסקי (איקוף, 1996) והפרס היוקרתי ביותר לספרות יידיש, פרס איציק מאנגר, בשנת 1997. בשנת 1994 הוא ייסד באוקספורד את כתב העת הספרותי היחיד דאז ביידיש, "עט היידיש"  וערך את 27 הגיליונות הראשונים שלו, אך הוא לא הביא את התחייה הספרותית לה קיווה, ויצירות הפרוזה שלו זכו להכרה מועטה מחוץ לעולם הצר של תרבות היידיש החילונית.

כץ, נדהם מהעוני שמצא בקרב דוברי היידיש האחרונים במזרח אירופה ,רבים מהם ניצולים ששרדו את המלחמה על ידי בריחתם לברית המועצות, ולכן אינם זכאים לסיוע בהגדרה המצומצמת של "ניצול שואה", והתריע על כך בפני העולם הרחב יותר במאמר שנכתב בשנת 1999  בעיתון Forword. כץ החל בשיתוף פעולה הדוק עם הג'וינט (JDC) בנושאים אלה, והוא עזר לעורר ולהודיע ​​על ייסוד פרויקט "הישרדות מצווה" בשנת 2004 על ידי קבוצה שבסיסה בסנטה מוניקה, קליפורניה.בשנת 2013 הוא יזם "מוזיאון וירטואלי של וילנה היהודית העתיקה" עם תיאורי פריטים ביידיש ואינדקס באנגלית.ביוני 2014, שני מאמרים במגזין Tablet התמקדו בהיסטוריה ובמעמד הבלשנות היידיש העכשווית, כולל תרומתו שלו וגם המחלוקות שהוא עורר. בשנת 2015 החל בפרויקט לתרגום התנ"ך (העברי) ליידיש ליטאית. באמצע שנת 2016 הוא פרסם טיוטות של ספרי תנ"ך: דניאל, אסתר, מלכים א, מלכים ב', איכה ורות. עד שנת 2018 הוא הוסיף כמה ספרים נוספים (והשלים את חמש המגילות), ופרסם בצורת חוברת את מגילת רות ביידיש הליטאית (וילנה 2017).בשנת 2018, כדי לכבד את יום השנה ה 100 להקמת הרפובליקה הליטאית המודרנית בשנת 1918, הוא יזם "מיני-מוזיאון" יידיש מקוון שהדגיש את החיים הרב-תרבותיים והדו-לשוניים בין-המלחמות.באותה שנה הוא השיק ברשת האינטרנט את מילון היידיש לתרבות שהוא מילון אנגלי-יידיש (עדיין בשלב מוקדם) תוך שהוא מדגיש את הספציפיות התרבותית ועם כל הדיונים שהתנהלו על הערכים ביידיש. המילון מבוסס על עבודתו התיאורתית הקודמת בסטייליסטיקה ביידיש, והוא מתנגד מטבעו לכמה מהמגמות הנורמטיביות והאופנתיות יותר בסטייליסטיקה ביידיש בארצות הברית.

לאחר שנים בהן צפה בהתרחשויות בווילנה, החל דוד כץ לערער בפומבי על תאוריית "רצח העם הכפול" של מלחמת העולם השנייה והאשמות נגד ניצולי שואה ששרדו על ידי כך שהצטרפו לפרטיזנים היהודים. בסמינר קרן רוטשילד בלונדון בפברואר באותה שנה, הוא הציע את המונח "ערפול שואה" למגמה מזרח-אירופית להוריד את השואה לרמה של אחד משני "רצח עם" שווים בערכם כביכול (מבלי להכחיש למעשה מקרי מוות). כאשר במאי 2008 פתחו התובעים הליטאים בחקירות של שני ניצולי שואה קשישים נוספים, פאניה יוחלס ברנצובסקי וד"ר רחל מרגוליס, יצא כץ לשלב פעיל חדש בחייו. הוא הפך לסנגור נחרץ של הנאשמים ניצולי השואה שנחקרו, ומילא תפקיד בגיוס הקהילה הדיפלומטית המערבית בווילנה לתמיכה בהם. התוצאות שהושגו בשותפות עם דיפלומטים מווילנה כללו קבלת פנים של שגרירת אירלנד לגב' ברנצובסקי, והעניקה לה תעודה הוקרה ותעודת הצטיינות מהשגריר האמריקני. בעקבות זאת שלחו  תשע שגרירויות חברות נאט"ו מכתב לד"ר רחל מרגוליס ברחובות, בישראל, ובשנת 2010, שלחו שבעה שגרירים אירופיים מכתב תמיכה שבו הביעו את התנגדותם ללגליזציה של צלבי קרס, את הכחשת השואה המחודשת, והניסיונות "להשוות" בין הפשעים הנאציים והסובייטים.תפקידו באוניברסיטת וילנה הופסק לאחר אחת עשרה שנים בשנת 2010 לאחר שפרסם כמה מאמרים ביקורתיים על קמפיין התובעים הליטאי נגד ניצולי שואה שהצטרפו לפרטיזנים. הוא החל (וממשיך) להרצות די הרבה. בשנת 2016 מונה לפרופסור באוניברסיטה הטכנית בווילנה גדימינאס (VGTU), במחלקה לפילוסופיה ולימודי תרבות (אך אינו מלמד לימודי יהדות או יידיש).בספטמבר 2009 השיק כץ את כתב העת המקוון הפרטיזני HolocaustInTheBaltics.com, ששמו שונה כעבור שנה ל- DefendingHistory.com, עם הזמן DefeningHistory הפכה גם לאחד המקומות בו אפשר למצוא מקורות בענייני ליטבקים (יהודי ליטא), כולל תרבות, היסטוריה, חדשות, ותיירות.

בשנת 2012 הוא כתב (יחד עם דני בן משה) את 'הצהרת שבעים השנים', שנחתמה לרגל 70 שנה לוועידת ואנזה על ידי 71 פרלמנטרים אירופיים (חברי פרלמנט וחברי פרלמנט). הוא הוזמן להציגו באופן רשמי בפני מרטין שולץ, נשיא הפרלמנט האירופי, בשטרסבורג ב -14 במרץ 2012. עבודתו של כץ בנושא השואה בליטא וסוגיות אנטישמיות קשורות הייתה בין הנושאים המטופלים על ידי BBC העולמית ב- 2010, וסרט תעודה אוסטרלי משנת 2012 מאת מארק רדומסקי ודני בן-משה. הוא השתתף בדיונים פומביים שונים בנושאים אלה, וניהל ויכוח פומבי עם פרופסור טימותי סניידר  בדיון ב"גרדיאן" ושלח מכתב גלוי  במהלך המחלוקת על קבורה מחדש בכבוד מלא של ראש ממשלת הבובה הנאצית 1941 בליטא בשנת 2012. הוא גם ניהל דיונים פומביים עם מנהל ה- YIVO .עבודתו בתחום זכויות האדם כללה מחאה במקום וניטור מצעדים לאומניים במרכז העיר ווילנה  ובקובנה  בליטא, ומצעדים של וופן-אס-אס  בבירת לטביה ריגה. בשנת 2013 הוסיף סעיף זכויות להט"ב לאתרו Defending History. פעמיים, בשנת 2010  ובשנת 2011, הוא הופיע בבודפשט  כדי לדווח על מה שהוא רואה כמשפטים "אבסורדיים באופן סנסציוני" נגד היסטוריון השואה וצייד הנאצים אפרים זורוף, מנהל לשכת ישראל במרכז ויזנטל, שנתבע בתביעת דיבה על ידי פושע מלחמה נאצי שהורשע פעמיים ואשר אותו חשף ד"ר זורוף. בנושא חופש הביטוי, הוא ביקר בקולניות את החוק הליטאי משנת 2010  האוסר על הכחשה או הפחתתו של רצח עם הסובייטי.

מקור: ויקיפדיה