חייקה גרוסמן

חַייקָה גרוסמן-אוֹרְקין (20 בנובמבר 1919, ביאליסטוק, פולין – 26 במאי 1996, קיבוץ עברון, ישראל) הייתה מנהיגה ציונית, מראשי תנועת השומר הצעיר בתקופת מלחמת העולם השנייה, פרטיזנית וחברת מחתרת בגטאות ליטא ופולין. לאחר המלחמה הייתה מראשי הוועד היהודי המרכזי של יהודי פולין, ובישראל שימשה כאשת ציבור בתפקידים רבים: ראש המועצה האזורית געתון (האישה הראשונה שכיהנה כראש מועצה אזורית), חברת הכנסת ה-7, ה-8, ה-9 וה-11 מטעם סיעות מפ"ם והמערך, סגנית יושב ראש הכנסת, ופעילה במפעל להנצחת השואה. פעלה לחקיקת חוקים חברתיים ולקידום אוכלוסיות חלשות. נמנתה עם מדליקי המשואות ביום העצמאותה-45 למדינת ישראל.

בימי נעוריה חיו בביאליסטוק כ-115,000 תושבים, יותר ממחציתם יהודים. כלכלת העיר התבססה על תעשיית הטקסטיל, שנייה בגודלה לזו שבעיר לודז'. מרבית בתי החרושת היו בבעלות יהודית והעסיקו פועלים פולנים. הקהילה התאפיינה ברבגוניות פוליטית, לאומית ותרבותית. מרבית התנועות והמפלגות היהודיות בפולין פעלו גם בביאליסטוק. המפלגה הדומיננטית הייתה הבונד ותנועת הנוער הגדולה הייתה השומר הצעיר. בעיר פעלה גם גימנסיה עברית מהידועות והנחשבות בפולין. משפחת גרוסמן שיקפה הווי זה. האב היה בעל מפעל בינוני לעורות בעיירה סוקולסקי, שימש כגבאי בבית הכנסת והחזיק בהשקפת עולם חילונית עם זיקה לסוציאליזם. האם הייתה עקרת בית. בבית דיברו עברית ויידיש, הלימודים בבית הספר התקיימו בשפה העברית, מעט בפולנית, בלטינית ובגרמנית. בתנועה דיברו עברית. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה היו התרבות הפולנית והעם הפולני זרים כמעט לחלוטין לגרוסמן. על אף שמרבית פועליו של אביה היו פולנים, היא נמנעה מלבקר בבית החרושת, שכן ראתה בו הפרה בוטה של העקרונות הסוציאליסטיים. בעקבות שביתה שהתקיימה במפעל ניתקה את יחסיה עם אביה למשך שבועיים.

היא למדה בגן עברי ואחר כך בבית הספר העממי של רשת החינוך העברי "תרבות", ומכיתה ו' למדה בגימנסיה העברית של הרשת. עד הכיבוש הסובייטי הייתה שפת הלימוד עברית והמורים התאמצו לשלב את תרבות העולם המערבי ואת רוחות ההשכלה שנשבו באותה עת, עם לימודי היהדות. היא הצטיינה בלימודיה ואהבה במיוחד ללמוד תנ"ך וספרות. את ילדותה בילתה בחיק משפחתה ובהתבודדות ביער הסמוך, ששם הרבתה לקרוא. כמו כן אהבה לרקוד ולהחליק על הקרח.

בדומה למרבית בני ובנות גילה בביאליסטוק, הצטרפה לתנועת הנוער של השומר הצעיר, שבסיסה בעיר היה הגימנסיה העברית שמשכה את לבם של עילית הנוער היהודי בעיר. תחילה השתייכה ל"גדוד הסנה". כשהייתה בת 14 התמנה מאיר אורקין בן ה-19 למדריך הגדוד שלה. בין השניים נרקמה ידידות שלימים הפכה לזוגיות. במרץ [1936] עלה אורקין לארץ ישראל. השניים השתדלו לשמור על קשר באמצעות מכתבים. גרוסמן העמיקה את מעורבותה ופועלה בתנועה והדריכה את גדוד "תל עמל". היא נחשפה לתפישות עולמם של דב בר בורוכוב, קרל מרקס וזיגמונד פרויד, אך בעיקר נשבתה ברעיונות הסוציאליסטיים והציוניים.

בכיתה י"א נבחרה להנהגת השומר הצעיר במחוז ביאליסטוק ולאשת הקשר של התנועה המקומית עם נציגי קרן קיימת לישראל. כמו כן מילאה את תפקיד נושאת דגל הקן. בשנת 1937 סיימה את לימודיה בגימנסיה והגישה בקשה להירשם ללימודים גבוהים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוריה שילמו את שכר הלימוד ודמי העלייה, ובסיוע משפחתה שבירושלים קיבלה היתר עלייה במסגרת מכסות סטודנטים שהקציבה ממשלת המנדט הבריטי. כדי לחסוך כסף לנסיעתה עבדה במתן שיעורים פרטיים. על אף שעלייה נחשבה הגשמה, לימודים באוניברסיטה לא עלו בקנה אחד עם ההגשמה השומרית. בהנהגת התנועה הראשית הבהירו לה שתוכניותיה האישיות אינן תואמות את רוח התנועה ושהיא טרם סיימה את חובותיה התנועתיות בפולין. היא לא הייתה יכולה לשאת את המחשבה שתצטרך לעזוב את התנועה ועל כן ויתרה, לא בפעם האחרונה, על הסרטיפיקט שלה. כך נשלחה לרכז ולשקם את הפעילות התנועתית באזור פולסיה, בין בריסק לפינסק, שפעילות התנועה בו הייתה מועטה. במשך חצי שנה נדדה בין העיירות וכשלושה חודשים הייתה חברה בקיבוץ ההכשרה של 'החלוץ' בתנאי עוני ודוחק. הייתה זו הפעם הראשונה בה עזבה את בית הוריה.

המשימה הבאה שקיבלה הייתה ארגון מחנה קיץ למדריכים בסמוך לפינסק יחד עם שמואל ברסלב מוורשה. באוגוסט 1939 חזרה לביאליסטוק וגילתה שהסרטיפיקט שקיבלה עדיין מחכה לה. היא החליטה להתכונן לעלייה והחלה לארוז את חפציה; התוכנית הייתה להמתין בארץ לחברי גרעין ההכשרה שאליו השתייכה, שבאותה עת נמצאו בחווה ליד צ'נסטוחובה, ובינתיים ללמוד ספרות באוניברסיטה העברית.

בסוף אוגוסט קיבלה מברק שהורה לה להתייצב מידית בוורשה, וכך עשתה. בהנהגת התנועה בוורשה הוחלט על הקמת "הנהגה ראשית ב'" שתפעל במחתרת ותורכב בעיקרה מנשים, מתוך הנחה שהגברים בוודאי יגויסו למלחמה הקרבה. היא נבחרה כחברה בהנהגה זו ושבה לביאליסטוק.

לאחר חלוקת פולין בין גרמניה לברית המועצות עברה ביאליסטוק לידי הסובייטים. בית גרוסמן הפך לבית פתוח אשר אירח פליטים רבים שביקשו לעצור, להחליף כוחות ולהמשיך הלאה, ביניהם חברי "השומר הצעיר" תחת השלטון הסובייטי נאסרו החינוך הציוני והשימוש בשפה העברית והתנועה ירדה למחתרת. מרכז ההנהגה היה בלבוב במטרה למצוא נתיב עלייה לארץ ישראל דרך וילנה או רומניה. ביאליסטוק היוותה את מרכז המעבר לווילנה או חזרה לוורשה הכבושה. בנובמבר 1939, אחרי מסע של 15 קילומטר בשלג עמוק ובקור מקפיא, הגיעה גרוסמן לווילנה, שם חָברה לחברי ההנהגה הראשית של התנועה. היא נקלטה בקיבוץ הכשרה של החלוץ שבו סבלו מצפיפות, עוני, קור, רעב וכינים. כמו חבריה לתנועה עבדה בעבודות מזדמנות, בעיקר כעוזרת בית. לא אחת הושפלה בשל חוסר הידע שלה במלאכת הבישול והכביסה. לימים סיפורה כי הקולקטיב התנועתי הוא זה שעזר לה להתמודד עם ייסורי היומיום.

לקראת סוף החורף נשלחה לקובנה שבליטא כדי להדריך את בוגרי הקן, לקחת חלק בהנהגה המקומית ובמרכז החלוץ. גם שם התגוררה בקיבוץ הכשרה אך תנאי החיים היו טובים יותר. בזיכרונותיה תיארה זאת כתקופה טובה, במהלכה הכירה חברים חדשים ונחשפה ליהדות ליטא העשירה. בקיץ 1940, עם פלישת ברית המועצות לליטא, יצאה לבקר בקני התנועה באזור כדי להתכונן לפעילות במחתרת תחת השלטון הסובייטי החדש. בווילנה פורקו קיבוצי ההכשרה והתנועה שבה למחתרת ופעלה להשגת אישורי עלייה.
בפעם השלישית קיבלה גרוסמן היתר עלייה ולימודים רשמי, אחד הבודדים אז, שחודש ככל הנראה על ידי אחד מבני משפחתה שבארץ. ההנהגה הראשית שוב נדרשה לעניין והתנהל דיון סוער. הרוב הכריע כי עליה להישאר בפולין ולהתמנות להנהגה הראשית של התנועה במחתרת יחד עם חמישה חברים נוספים: אבא קובנר, אדק בורקס, מרדכי רוזמן, פנחס שטרן ומשה בלוש – כולם גברים וכולם מבוגרים ממנה. היא קיבלה את ההחלטה התנועתית.

עד תחילת 1941, ההנהגה הוותיקה, שהורתה לה לוותר על אישור העלייה, עזבה את וילנה ועלתה ארצה. בגיל 21 היוו גרוסמן וחמשת חבריה את הנהגת השומר הצעיר בפולין. היא תיארה את התקופה ההיא בפולין כתקופה של בדידות קשה ללא קשר עם הארץ וללא קשר לוורשה. היא מעולם לא באה חשבון עם חברי ההנהגה שעזבו, אך נשאה את תחושת הנטישה הקשה של אז כל חייה. באפריל 1941 כתבה למאיר אורקין, שנמצא בארץ: "מצבי השתנה במידה קיצונית, נשארתי לבד בווילנה, כמעט בלי ידידים. זה קובע הרבה מאוד...".

תעודת הזהות המזויפת של חייקה גרוסמן כ"הָלינה ווֹרוֹנוֹביץ'" (Halina Woronowicz) בהיותה הקשרית במחתרת היהודית בגטו ביאליסטוק

בזכות המראה החיצוני שלה, גרוסמן הייתה אמונה על הקשר בין המרכזים השונים של התנועה ובעיקר על הפצת דבר ההשמדה השיטתית הצפויה ליהודים. לימים סיפרה: 

נסעתי ברכבות והעמדתי פנים של צעירה קלת דעת ומתחנחנת. חלפתי כמו אקרובט בין הטיפות, כשאני מוליכה שולל את האויב... למדתי להעמיד פנים גם כאשר הלב החסיר פעימות מפחד..

בזכות חברה מהמחתרת הפולנית שהשיגה עבורה תעודת לידה חתומה, פעלה מחוץ לגטו תחת זהות בדויה בשם "הָלינה ווֹרוֹנוֹביץ'" – שם שהעניק לה מרדכי טננבוים, מראשי 'החלוץ'. בדומה לנשים אחרות שמילאו תפקידים אלה במחתרות בגטאות ונעו בדרכים בזהות שאולה, חייה בדרכים התאפיינו בבדידות. בספרה "אנשי המחתרת" סיפרה: "חברים וחברות אחרים מהגטו, ביניהם אבא קובנר, נמלטו למנזר כרמליתי סמוך לווילנה. עם תחילת הרצח ההמוני הגיעה למנזר תחת מסווה יחד עם אדק בורקס. אז, במסגרת פגישת ההכרעה על התארגנות להתנגדות חמושה, יצאה בהוראת התנועה לעיר הולדתה, כדי "לארגן את המרכז הקרבי בביאליסטוק".

מיוני 1941 עד אוגוסט 1943 פעלה במחתרת היהודית בגטאות וילנה, ביאליסטוק, וורשה, צ'נסטוחוב, לובלין וגרודנו. היא נעה ברכבות בין הגבולות, מן הגטו לצד הארי וחזרה, כשהבסיס שלה הוא ביאליסטוק, שם שימשה כחברת המטה שהתכונן למרד הגרעין הראשוני לבניית המחתרת המאורגנת בביאליסטוק. היא הייתה האחראית על הקשר עם אפרים ברש, ראש היודנראט בגטו, והיא זו שמסרה לו את הידיעות הראשונות על ההשמדה."הוא ביקש לדעת מה מעשינו ואנו ניצלנו את אפשרויותיו", העידה לימים. היא הייתה אחראית על הקשר הקבוע בינו לבין המחתרת. הגרעין הראשוני לבניית המחתרת המאורגנת בביאליסטוק כלל בעיקר את חניכיה בעבר. היא פעלה גם להקמת תאים בעיר גרודנו ובמקומות הקרובים לה. עד פברואר 1943 היה הארגון מוכן והיא פנתה לחיזוק הקשרים ובסיס הפעולה בצד הארי כמו גם במוקדים פרטיזנים ביערות הסמוכים.

בשנת 1943 פתחו הגרמנים בחיסול גטו ביאליסטוק וגירוש היהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה. במהלך האקציה הראשונה נמצאה בצד הארי. היא ביקשה לשוב לגטו, אך מפקד הארגון אדק בורקס אסר עליה. עם תום האקציה נודע לה שתשעה עשר מחברי הארגון נהרגו, ביניהם בורקס, שבאותם ימים היה גם לאהוב לבה. הכאב והצער הניעו אותה להיכנס לגטו בכל זאת ולגלות את החורבן שאחרי האקציה. עם יציאתה נעצרה, ובזכות מסמכיה המזויפים שוחררה. בגטו נודע לה על ניסיון המרד ועל גורלו של בורקס, שיחד עם כמה חברים גורש לטרבלינקה ושם כנראה החליטו באמצעות שני אקדחים שהיו בידיהם למנוע את הליכתם לתאי הגזים. שנים חיפשה הוכחה שאכן קיימה קבוצה זו את הצו העליון של התנועה – להתנגד. לימים, במשפט דמיאניוק, שלחה מכתב לראש החקירה בבקשה לתחקר בנושא את הנאשם.

במקומו של בורקס מונה מרדכי טננבוים למפקד. בינו לבין גרוסמן שררו יחסים מורכבים ומתוחים. השניים פעלו יחד להקמת גוף משותף שיאגד את כל התנועות והפעילים ואף הצליחו, אך לימים היא זעמה על כך שביומנו של טננבוים מצטייר כאילו הוא היה זה שהקים את המחתרת.

במהלך האקציה השנייה, ב-15 באוגוסט 1943, התעקשה להשתתף במרד. עם תחילת האקציה חלפה על פני כיכר השילוחים ומבטה הצטלב במבטה של אִמהּ; תחילה ניסתה להתחמק מן הפרידה אך לבסוף ניגשה ונפרדה בשתי נשיקות ובכאב. שנים מאוחר יותר, כשתהפוך בעצמה לאם, תכה על חטא הפרידה החפוזה. המרד פרץ ב-16 באוגוסט ודוכא במהירות. שארית היהודים בגטו הובלו לטרבלינקה, וקומץ מורדים הצליחו לברוח ליערות ולהצטרף אל הפרטיזנים. 81,000 יהודים ויהודיות היו בגטו ביאליסטוק כשהתחיל חיסולו. על הלחימה אמרה:

עקרון ההגשמה העצמית מצא את תרגומו המעשי: במקום שאין איש, ושאחרים הכזיבו היה אתה האיש!

גרוסמן הצליחה להגיע לצד הארי, שם ארגנה דירות מסתור ויצרה קשר עם הקבוצה הפרטיזנית שנשלחה ליערות טרם המרד.

עד אוגוסט 1944 פעלה באזור ביאליסטוק כחלק ממטה הבריגדה הפרטיזנית הסובייטית ע"ש קלינובסקי, בפעולות שכבר התמחתה בהן: השגת נשק, גיוס פרטיזנים והובלתם ליערות, התווית רשת תקשורת, גיוס כספים ורכש. במקביל הקימה יחד עם מרילה רוזייצקה, ליזה צ'אפניק, חסיה בורנשטיין בילצקי, אנה רוד וברוניה קליבנסקי – חמש חברות פרטיזניות יהודיות שהתחזו לפולניות – את התא של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי בביאליסטוק. הן ביצעו פעולות סיוע והצלה, פעלו להשגת נשק לפרטיזנים וקישרו בין פרטיזנים יהודים לסובייטים שבאו ברגל או הוצנחו. הקשר בין הוועד לפרטיזנים נותק וחודש עם הגעת הפרטיזנים הסובייטים, והמידע שאספו הנשים שימש את הצבא האדום במבצעיו. מרבית עבודתה בוועד התמקדה בהקמת תא מחתרתי של גרמנים שסיפקו מידע סודי.

לקראת סוף המלחמה הוציאו הנשים לפועל מבצעים לשחרור שבויים ממחנות עבודה והברחתם ליערות, כאשר בסוף המבצע הן חוברות לפרטיזנים ביערות. עד שחרור ביאליסטוק ביולי 1944 נמצאו עם הפרטיזנים. באוגוסט 1944 חזרה לעיר הולדתה בראש הכוחות הסובייטים. הדבר התפרסם בעיתון שהגיע לידיו של מאיר אורקין, שגילה שחניכתו-אהובתו נשארה בחיים, והוא החליט לחכות לה.

בתום המלחמה נפטרה מזהותה הבדויה, ובספטמבר 1944 החלה לעבוד במשרד שירות הביטחון הפנימי של פולין ושימשה כסגנית מפקד מחלקת כוח האדם של המחוז. לקראת סוף המלחמה פגשה ביערות את יאן קוזלובסקי, יהודי קומוניסט מווילנה שהגיע עם כוחות מוצנחים של הצבא האדום. לאחר המלחמה היה קצין מודיעין בצבא הפולני וזמן מסוים שירת כראש מוסד המודיעין בביאליסטוק. לאחר שנה נישאו, אך כעבור שנתיים, כשהחליטה לעלות לארץ, נפרדו דרכיהם.
אבא קובנר ניסה להחזירה לפעילות התנועתית, ובנובמבר 1944, כשקם הוועד היהודי המרכזי של יהודי פולין, בחר בה כחברת נשיאות הוועד מטעם השומר הצעיר. בשנת 1945 השתחררה מהצבא האדום בדרגת סמל בכיר והחליטה לצאת לוורשה ולמלא את תפקיד נציגת השומר הצעיר בוועד. במסגרת זו עסקה בהקמת קיבוצי הכשרה לעלייה ושיקום פליטים, בעיקר ילדים ובני נוער. כמו כן ייצגה את הוועד אל מול השלטונות הפולניים.
באוגוסט 1946 מונתה למנהלת מחלקת הנוער בוועד, ובמאי 1947 למנהלת מחלקת החינוך.בוורשה גרה בקומונה של אי"ל ברחוב פוזננסקה 38. היא זכתה להערכה עצומה והוענק לה עיטור הגבורה הצבאי צלב גרונוולד .

באותה עת הייתה חברה במזכירות ההנהגה הראשית של השומר הצעיר, ובקיץ 1945 נשלחה כצירה מטעם התנועה לקונגרס היהודי העולמי שנערך בלונדון. ללונדון הגיעה עם יצחק צוקרמן, שניהם נבחרו כנציגי ההתנגדות הצעירה. השהות המשותפת שלהם בוורשה והחיבור שנוצר בין התנועות במהלך המלחמה הוליד רצון ליצור המשכיות ולהקים תנועה משותפת, אך הדבר לא קרה. בלונדון פגשה לראשונה את ראשי תנועתה, מאיר יערי ויעקב חזן. צלקת הנטישה והפיכחון שנותרה לה מהמלחמה סייעה לה לא ליפול להערצה עיוורת של שתי דמויות מונומנטליות אלה, אך כשהשניים הודיעו לה שלא יקום ולא יהיה החיבור הזה בין התנועות בארץ ישראל קיבלה, כמו בעבר, את דין התנועה. בלונדון נשאה נאום שסחף מחיאות כפיים סוערות. בשליחות יערי וחזן התחילה להקמת מפלגה של השומר הצעיר בפולין, שתישלח מטעמה לקונגרס הציוני בבזל. בשנת 1947 עלתה לארץ ישראל והיא בת 28.

בדרכה לארץ ישראל, על סיפון האונייה "פרובידנס", שמעה על הכרזת מדינת ישראל. האונייה עגנה בנמל חיפה ב-22 במאי 1948. כל נוסעיה היו צעירים וצעירות ששרדו את השואה וגויסו לחזית הלחימה בלטרון. נציג הסוכנות היהודית קיבל את פניה של גרוסמן, ולמחרת הייתה בדרכה למרחביה לפגוש את מאיר יערי. בערב פגשה בעפולה את מאיר אורקין לפני שיצא לחזית, 12 שנה אחרי שנפרדו בתחנת הרכבת. משם המשיכה לקיבוץ לתקופת הסתגלות ושהתה כחצי שנה בקיבוץ עין השופט. שליטתה בעברית הקלה על התאקלמותה. היא סיירה בין המוצבים ובקיבוצי התנועה וסיפרה על קורותיה במלחמה.

ב-10 ביוני 1948 נישאה למאיר אורקין, והם עברו לגור בקיבוץ עברון כחברי הקיבוץ. באותם הימים גויסה להעלות על הכתב את סיפור התנועה באירופה. לצורך זה הייתה פטורה מכל חובות המשק. היא לא אהבה את ההסתגרות בחדר הקטן וגם התקשתה לנבור בעברה הכואב. הספר "אנשי המחתרת" ראה אור בשנת 1950. הספר נחשב לסיפורה של התנועה, והאירוע לכבוד הוצאתו לאור, כך דוּוח בביטאון מפ"ם על המשמר, לא היה רק "מסיבה ספרותית" אלא הזדמנות להשמעת סיפורי גבורה על יהודים בגטו בתקופת השואה. ביום בו סיימה לכתוב את הספר כרעה ללדת את בתה הבכורה, לאה (בהמשך, הייתה לחברת קיבוץ יחיעם, מורה לימאות בבית חינוך אופק בקיבוץ עברון). בשנת 1953 נולדה בתם השנייה, יוספה.

47 שנה הייתה חברת קיבוץ עברון שבגליל המערבי. תחילה מילאה בקיבוץ תפקידים שונים כפי שנדרש במשק, ובפברואר 1950 התמנתה ליו"ר המועצה אזורית געתון מטעם  הקיבוץ הארצי והייתה האישה הראשונה במדינת ישראל שנבחרה לעמוד בראש רשות מקומית. בתקופת כהונתה כללה המועצה 22 מושבים, יישובי עולים, קיבוצים וכפר ערבי אחד. במהלך כהונתה עסקה בהגדרת תחומי המועצה ואופן התנהלותה, פעלה לשיקום העולים ששוכנו במעברות רעועות בתנאי עוני קשים וסבלו מקשיי אבטלה ופגעי מזג האוויר. היא מיסדה את תחום החינוך במועצה ופעלה לקידום דו קיום יהודי-ערבי במועצה, נושא שיעמוד על סדר יומה הציבורי גם בהמשך. בתום כהונה בת כשנתיים החליף אותה בתפקיד מאיר אורקין. בהמשך מילאה תפקידי חינוך כמורה ומדריכת נוער בקיבוץ ובמוסד החינוכי, וקלטה לביתם נערה במסגרת חברת הנוער. בשנת 1962 החלה ללמוד היסטוריה וכלכלה באוניברסיטת תל אביב ונבחרה למזכירת קיבוץ עברון, תפקיד שלימים תמלא פעם נוספת.

אחרי שסיימה את תפקידה כראש המועצה האזורית הייתה גרוסמן חברת מזכירות מפ"ם. בין השנים 1958–1960 ריכזה את פעילות המפלגה בשכונות הפועלים בקריות ובנשר ובשנת 1960 מונתה למזכירת סניף חיפה של המפלגה, אז הסניף הגדול בארץ. היא מילאה את התפקיד 5 שנים והייתה מוערכת מאוד בתפקידה. לאחר מכן כיהנה כיושבת ראש הברית העולמית של מפ"ם, תפקיד שגם אותו מילאה במשך חמש שנים ובמסגרתו יצאה למסעות הסברה מעבר לים.
בנוסף, כיהנה כחברת מזכירות והוועד הפועל של הקיבוץ הארצי, חברת ועדת השלום, השתתפה בהקמת הוצאת הספרים "מורשת" וחברת הנהלה בה, חברת מועצת יד ושם והחל משנת 1969 כחברת ההנהלה הישראלית של הקונגרס היהודי העולמי ובהמשך חברת נשיאות האגודה לשיקום וקידום נוער.

כחברה בכירה בתנועה ובמפלגה, השתתפה במחלוקות פוליטיות ואידאולוגיות שנקשרו לנושא השואה, בראשם הוויכוח על הסכם השילומים עם גרמניה המערבית ועסקות הנשק, אז ייצגה את עמדותיה של מפלגת מפ"ם. יחד עם לוחמי גטאות אחרים, ביניהם יצחק צוקרמן, צביה לובטקין ואבא קובנר השתתפה בעצרות של המפלגה ובאספות עם בנושא, ונשאה נאומים ופרסמה מאמרים בעיתונות. היא הביעה עמדה נחרצת נגד משא ומתן עם גרמניה המערבית וכינון יחסים בין גרמניה לישראל. בין היתר טענה שאפשר להשוות את התומכים במשא ומתן לשילומים מגרמניה לראשי היודנראטים בתקופת השואה. כך גם בימי פרשת קסטנר, כשקראה להעמיד את ישראל קסטנר לדין. באותן שנים ניטשו במפ"ם מאבקים אידאולוגיים ומשבר שהוביל לפילוג. היא השתייכה לאגף השמאלי של המפלגה, אך התנגדה לפיצול.

למרות התנגדותה לחבירת מפ"ם לסיעת המערך, קיבלה את החלטת התנועה ושובצה במקום ה-40 ברשימה לכנסת השביעית. כחברת כנסת תגובתה הייתה לשים דגש על חידוד ההבדלים בין המערך לימין ובין מפ"ם לתנועת העבודה.

על אף שכחברת כנסת נמנתה לרוב עם בעלי העמדות הרדיקליות והלוחמניות, עבודתה הפרלמנטרית הנמרצת הקנתה לה מקום של כבוד בבית ובין חבריו. מנהיג הליכוד מנחם בגין קרא לה "אחותי הלוחמת" (כנראה, בכפל משמעות). העיתונאי והפעיל הפוליטי יוסי אחימאיר תיאר אותה כך: "היא הייתה אישיות מקרינה וכובשת, מן הזן ההולך ונעלם מנופנו הפוליטי".

כיו"ר הוועדה לשירותים ציבוריים, הרחיבה גרוסמן את פעילות הוועדה כגוף יוזם ופעיל מבחינה סוציאלית ולא רק מפקח. במרכז מאבקיה הנוער ונוער במצוקה בפרט, כמו גם מעמד האישה וזכויותיה. במהלך כהונתה כיו"ר, השתנה מעמד הוועדה לאין שיעור והיא הפכה להיות מאחת הוועדות הנידחות לאחת החשובות מביניהן. בהמשך היא גם תשנה את שמה לוועדת העבודה והרווחה. לזכותה כיו"ר הוועדה ניתן לזקוף את אישור חוק הנוער, מהמתקדמים בעולם, אישור החוק להסדרת נגישות לנכים במקומות ציבוריים, ניסוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי, הרחבת השירותים המסובסדים למשפחות קשות יום, חקיקת חוק שכר מינימום, הכפפת המוסדות הסיעודיים לפיקוח המדינה והסכמה על מתן טיפול חינם לחולי סרטן.

בכנסת התשיעית עמדה גרוסמן בראש סיעת מפ"ם וכיהנה כסגנית יושב ראש הכנסת, תפקידים אותם מילאה גם בכנסת האחת עשרה. בבחירות לכנסת העשירית יועדה על ידי מרכז המפלגה למלא תפקיד בממשלה, ועל כן נשארה מחוץ לרשימת המפלגה לכנסת, ושימשה כמזכירה המדינית של מפ"ם. משימתה העיקרית הייתה לשקם את יחסי המפלגה עם השכונות ועדות המזרח, לאחר שאלו הצטרפו אל שורות הימין. אחת הסיבות לכך היא שבמהלך מחאת הפנתרים השחורים פתחה את ביתה וליבה למצוקתם וזאת בניגוד לעמדת הסיעה שלה.

בתחום החינוך קידמה את הקמת הוועדה העליונה לנוער במצוקה. היא פעלה לקידום השוויון במערכת חינוך, לחיזוק בתי הספר המקצועיים ולקידום מפעל ההזנה בבתי הספר. בתחום החברתי יזמה הצעות חוק לסיוע למשפחות נזקקות ולמיעוטים, ביניהם ביטול מס על מכוניות גדולות המשרתות משפחות מרובות ילדים, קצבאות לעולים חדשים, פיקוח על מעונות יום, חוק למניעת אפליה וולמניעת גזענות ועוד. היא הובילה את המחאה נגד מצב מערכת הבריאות ומנעה את פירוקה של חברת מספנות ישראל ופיטורי עובדיה. שותפתה המרכזית לעשייה בתחום זה הייתה חברתה לסיעה, שושנה ארבלי-אלמוזלינו.

בתחום המדיני, השתייכה גרוסמן לצד השמאלי של המפה הפוליטית. היא תמכה בקיום מגעים עם הארגון לשחרור פלסטין והתנגדה לתוכנית אלון, קראה לקידום תהליך השלום אך התנתה החלפת שטחים בביטחון אזרחי ישראל. ביטוי לעמדותיה ניתן לראות בהצעות החוק שהגישה כגון: הצעת החוק לאיסור גיוס לצה"ל של פעילי כ"ך, איסור מכירת נשק, הצעת חוק להגדרת ערכאת ערעור צבאית ביהודה שומרון ועזה, שיקום בירעם ואיקרית בנוסף להצבעתה נגד חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל.

המאבק בכפייה הדתית וקידום מעמד האישה היו מבחינתה תחומים קרובים: היא ראתה בדיני האישות סכנה לזכויות האישה. כחברה בוועדת החוקה, חוק ומשפט יזמה תיקון לחוק כך שיתיר הפסקת הריון. היא ניסתה לקדם את חוק הנישואים האזרחיים והניחה הצעת חוק לתחבורה ציבורית בימי מנוחה. מעבר לחוק ההפלות הצליחה ליצור גם חוק המקל במס ההכנסה לנשים. לאחר שפרשה מהכנסת הייתה חברת מועצת המנהלים של קופת חולים כללית, יושבת ראש מועצת המנהלים של עיתון "על המשמר" וראש קרן שהקימה לתמיכה בילדים מיעוטי יכולת. בשנת 1992 עלה שמה כמועמדת לתפקיד נשיאת המדינה.

במסגרת תפקידיה בתנועה ובמפלגה, השתתפה בטקסים ובאירועים להנצחת השואה, ונשאה דברים בטקסים בקיבוץ יד מרדכי ועל הר הזיכרון בירושלים. עם פיזורה של הכנסת האחת עשרה, קיבלה על עצמה לעמוד בראש מורשת: בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ. בנוסף, פעלה להקמת "בית מורשת - קריית תנועות הנוער" בגבעת חביבה וקידמה כתיבת ביוגרפיות של מנהיגי ההתנגדות ותרגום ופרסום יומניו של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום. עם ההכנות למשפט אייכמן בירושלים כתבה לתובע גדעון האוזנר והציעה שתעיד במשפט, אך נדחתה, כנראה ממניעים פוליטיים.

בשנות השישים יצאה לסבב הרצאות באמריקה הלטינית ובאוסטרליה והשתתפה כנציגה בטקסי זיכרון בגטאות במחנות ריכוז וההשמדה. כחברת כנסת יזמה הצעות חוק הדנות בחסידי אומות עולם, הבאת נאצים לדין, טיפול הוגן בנכי מלחמה ועוד. בנוסף פעלה למניעת הקמתן של כנסיות בשטחי מחנות המוות ומינויו של קורט ולדהיים למשרת נשיא אוסטריה. בשנת 1967 הייתה לחברה מן המניין בבית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה.

בשנים 1992 ו-1993 הובילה את משלחת נשיא המדינה חיים הרצוג ומשלחת ראש הממשלה יצחק רבין לפולין.

ביום העצמאות תשנ"ג (1993) שעמד בסימן ירושלים, נבחרה להשיא משואה. היא ראתה בכך כבוד גדול בפרט שנודע לה שאחד ממדליקי המשואות הוא ערבי - השייח' מוסא מאבו גוש. ב-17 במאי 1993 הוזמנה לטקס השבעתו של עזר ויצמן לנשיאות. בדרך לירושלים החליטה לסור למסיבה שנערכה באבו גוש לכבוד מדליקי המשואות. במסיבה נשאה דברים ואמרה: "אני מאוד שמחה שזכיתי, כח"כית לשעבר, ניצולת שואה, להדליק משואה עם ערבי שקשר את גורלו עם מדינת ישראל. אני חשה את פעמי השלום מתקרבים". בסיום המסיבה, בעודה יורדת במדרגות קרא מישהו בשמה. היא הסבה את ראשה, איבדה את שיווי המשקל ונפלה. בעקבות הנפילה נחבלה קשות בראשה ופונתה לבית החולים הדסה עין כרם, שם איבדה את הכרתה לבלי שוב. לאחר חודש הועברה לאשפוז בבית לוינשטיין. משם הועברה לבית סיעודי בקיבוץ עברון. מאיר אורקין לא מש ממיטתה. יאן, בעלה מהתקופה בפולין, הגיע ארצה בהזמנתו של מאיר אורקין כדי להיפרד ממנה.
בשנותיה האחרונות החלה לכתוב את סיפור חייה, אך לא השלימה אותו. בשנת 2000 פורסמו הרשימות שהספיקה לכתוב בכתב העת "ילקוט מורשת" של מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' בגבעת חביבה תחת הכותרת "כמעט וידוי". ברשימות אלה פתחה צוהר לתחושותיה בתקופת המלחמה ואחריה. מקומה בתנועה והיחס אליה בארץ. בין היתר כתבה:

בחלום תמיד רצתי, קפצתי מחומה, מחלונות, כאשר אחרי רודפים ועוד מעט משיגים אותי גרמנים כדי לרצחני. ביום - לא ניכר עלי דבר.

גרוסמן נפטרה ב-26 במאי 1996. היא נטמנה בבית העלמין בקיבוץ עברון. בהלווייתה השתתפו נשיא המדינה, חברי כנסת ואנשי ציבור. על מצבתה נחקקו המילים: "חייקה גרוסמן-אורקין, מנהיגה ולוחמת, אוהבת ואהובה, ביאליסטוק 1919 - עברון 1996", וציטוט משיר הפרטיזנים מאת הירש גליק (בתרגום שלונסקי). אלמנהּ, מאיר אורקין, האריך ימים אחריה; הוא נפטר ב-2010, בגיל 96, ונטמן לצדה.

בית חייקה

במאי 1998 הונחה אבן הפינה ל"בית חייקה", שנבנה בין בית חינוך "אופק" לקיבוץ עברון. הבית שנבנה ביוזמתו של מאיר אורקין ובנותיהם נועד לשמש מרכז חינוכי פעיל ותוסס.

הבית נחנך ב-24 במאי 2001. בבית זה מתחנכים תלמידים ותלמידות על ערכי המאבק של חייקה גרוסמן. הבית כולל ספרייה של בית חינוך "אופק", אולם קבלת פנים, אודיטוריום וחדר עיון המשמש גם כחדר הנצחה לגרוסמן ומכיל הרבה מעזבונה. על קיר הכניסה חקוקים דבריה: "אל תבכו על קברות גיבורים ואל ייכמרו רחמיכם. לא רחמים מתבקשים אתם להנחיל לעולם אלא מעשים. מעשים שישחררו את האנושות מסיוטי הדיכוי והשעבוד".

על שמה רחובות ביפו, בפתח תקווה, בכפר סבא, בראשון לציון וברעננה.

מתוך: ויקיפדיה