יוסף שוסטר-שילה

בפרק האחרון של "סוף דבר", הרומאן האחרון יעקב שבתאי, יוצא מאיר, גיבור הספר, למסע אל עברו במרחבי הזיכרון, מסע לימי נעוריו וילדותו. בין הפגישות עם חבריו ובני משפחתו האהובים עולה בזיכרונו של מאיר "דווקא המורה להיסטוריה עם הראש הענקי והסנטר הכביר שנשלח קדימה מתוך הפנים הכבדות והזעופות תמיד" ("סוף דבר", עמ' 214). תיאור המורה תואם להפליא את מראה המורה להיסטוריה של שבתאי בתיכון עירוני א' בתל-אביב. שבתאי אינו נוקב בשם המורה שלו להיסטוריה. מן הראוי שעתה ייחשף האיש בשמו המפורש.

המורה של שבתאי, שהחל את דרכו בהוראה כאחד מעמודי התווך של החינוך העברי בפולין ובליטא בין שתי מלחמות העולם וסיימה בארץ כמורה בתיכון עירוני א', לצד עמיתו, משה פרנק-דרורי ("משה פרנק - המורה הנשכח של לאה גולדברג", "תרבות וספרות", 30.4), היה ד"ר יוסף שוסטר-שילה.

הוא נולד בכפר סטינבה ניז'נה בגליציה, ב-28 בפברואר 1896, סיים לימודיו לתואר דוקטור בווינה בימי מלחמת העולם הראשונה ובמקביל למד בבית מדרש לרבנים. את תואר הדוקטור קיבל על חיבורו "האלמנטים האוקראיניים בשירה הפולנית של המאה ה-19". עם ייסודו של ארגון "תרבות" בפולין החל להקים בתי ספר עבריים ברחבי המדינה וניהל כמה מהם. לאחר שלימד שנה בתיכון בלודז' הקים גימנסיה עברית ראשונה בלידה (העיירה ששימשה מרכז עולמי של תנועת "המזרחי" לפני המלחמה), על אם הדרך בין גרודנו לווילנה. מלידה עבר לווילנה וניהל שנתיים גימנסיה עברית פרטית. אחרי כן לימד שנה בגימנסיון בגרודנו. מ-1925 עד עלייתו לארץ ב-1935 ניהל את גימנסיה "תרבות" בווילנה. כל אותן שנים היה עסקן ציבורי רב-פעלים, שתרם רבות להחייאת התרבות העברית בפולין ובליטא.

מייסדי תרבות

בתמונות קבוצתיות רבות שנשתמרו מאותם ימים בארכיון לחינוך יהודי בישראל ובגולה ע"ש אביעזר ילין (באוניברסיטת תל-אביב), אפשר לזהות בנקל את דמותו של שוסטר על פי תיאורו של שבתאי. דוגמה אופיינית היא תמונה שצולמה בלידה בסיום שנת הלימודים 1923.

בתפקידו כמפקח ראשי על מוסדות "תרבות", בשנים 1920-1935, הירבה שוסטר לנדוד ברחבי מזרח אירופה. הדבר איפשר לאיש האשכולות, שידע על בוריין שפות רבות, כולל ערבית וסינית, להוסיף ולקנות דעת. לכן לא ייפלא שהגיע לאוניברסיטה של בון בגרמניה באביב 1932, בימים שבהם למדה שם לאה גולדברג לתואר דוקטור, בהדרכתו של הפרופסור למזרחנות שונא הנאצים, פאול ארנסט קאהלה. בשישה ממכתביה למינה חברתה ("נערות עבריות", 2009), מזכירה לאה את שוסטר, ומכנה אותו בתואר "פרופסור-דוקטור".

לאחר עלותו לארץ, ב-1935, לימד שנתיים בבן-שמן, ניהל את הגימנסיות נורדיה ושלווה בתל-אביב, וסייע בהקמת בית חינוך תיכון בכפר סבא. ב-1947 צורף, כמו עמיתו פרנק, לסגל המורים בתיכון עירוני א'. הוא לימד שם היסטוריה עד מותו, ב-9 באוגוסט 1958, בן 62. דמותו של שוסטר, ששינה בארץ את שמו לשילה, מופיעה בתמונות הסיום של מחזורי בית הספר מאותה תקופה. לאחר מותו הקדישו חבריו לזכרו את קובץ המאמרים "ספר שילה" (שיצא לאור ב-1960 בעריכת ד"ר מיכאל הנדל, בסיוע מחלקת התרבות של עיריית תל-אביב).

יותר מיובל שנים עברו מאז מותו. תלמידיו מספרים כי את השיעור נהג לפתוח בסיכום קצר של השיעור הקודם, מפי תלמיד שידע לסכמו בקיצור. אחרי כן בא מבחן הזיהוי במפה. יום אחד התבקש תלמיד להצביע על מיקומו של נהר הריין ובטעות הצביע על הוולגה. שוסטר הגיב על כך בסרקאזם: "מעניין מאוד; הריינוס העתיק את מקומו - תגלית המאה העשרים!" אחר הטיול במפת אירופה החל "שוסטי" את הרצאתו.

תלמידיו זוכרים את המורה הנמוך והנמרץ משכים לבית הספר, בידו האחת ערימת ספרים עבי כרס ובידו השנייה תיק עור דק ובו בגד ים רטוב. על הקשר בין ספורט לדעת שמר כל חייו. שוסטר היה המורה המבוגר היחיד שיצא עם תלמידיו לכל טיוליהם בארץ. בעת הטיול לים המלח טיפס למצדה בקלילות והותיר את תלמידיו מתנשפים מאחור. התלמידים לא ידעו שלמורם עבר של אלפיניסט. שוסטר לא הסתפק בפעילות הספורטיבית. הוא גילה בקיאות מפתיעה בפרטי הפרטים של אירועי הספורט בארץ. אבל למרות האווירה החברית, לא הצליחו התלמידים להוציא ממנו פרטים כלשהם על חייו הפרטיים, מוצאו ועיסוקיו בחו"ל. הוא נשאר אדם מסתורי וזר בחברתם...

כתבה: שרה בן ראובן, עיתון הארץ, 30/7/2010