ישראל קפלן

ישראל קפלן נולד באביב 1902 בעיירה וולוז'ין, פלך מינסק, רוסיה (כיום בבלארוס), בנם של ביילה (ילידת העיירה) והרב יהושע קפלן (יליד מחוז בוברויסק, פלך מוהילב), ואח לחמישה. התחנך ב"חדר" ובישיבות, ולמד גם לימודי חול. ב-1919 עבר לעיר קובנה, שהייתה בירתה בפועל של ליטא העצמאית. למד בסמינר למורים, והורה בבתי ספר עבריים בעיר. למד היסטוריה באוניברסיטת קובנה, ואת התזה שלו כתב על האינקוויזיציה הספרדית. היה פעיל בחוג הסופרים הצעירים "מיר אליין". נישא ללאה גרינשטיין ילידת סיאד Seda)  1903), אחות במקצועה ומשוררת. בני הזוג היו הורים לשניים: שלום (שוֹליק) (1933) ויהודית (1937).

את דרכו הספרותית החל ב-1926 עם פיליטונים שפרסם ב"קאָוונער טאָג", והמשיך לפרסם סיפורים, פיליטונים, מחזות ומאמרים בעיתונים היידיים הציוניים "דאָס וואָרט" ('המילה', ביטאון צ"ס בליטא) ו-"די אידישע שטימע" ('הקול היהודי', יומון יהודי ליטא הציוני) ובכל המאספים הספרותיים שהתפרסמו בקובנה בין 1930 ל-1940. בסיפוריו הרבה בתיאורים מהווי יהודי ליטא, ביידיש ליטאית עסיסית. חיבר ספרי לימוד בעברית ובליטאית.

עם הפלישה הנאצית בקיץ 1941 וכינון גטו קובנה נכלא בגטו עם אשתו וילדיו. כבר באוגוסט 1941, בראשית ימי הגטו, התמנה לכתוב ולערוך בחשאי את רשומות הגטו. בפברואר 1942 גורש לגטו ריגה (וגם משם הצליח להעביר לקובנה דו"ח מפורט על גורל 450 היהודים מקובנה שגורשו עמו). בהמשך שהה בגטו שאוולי, ובמחנות ריכוז קייזרוואלד (ליד ריגה), פוניבז', שטוטהוף ולבסוף דכאו (בדרום גרמניה). בכל תקופת השואה התמיד, בחשאי ותוך סיכון עצמי, בתיעוד הפולקלור וההומור השחור של האסירים בגטאות ובמחנות. קפלן שרד, וכמוהו בנו (שלום אילתי) (שהתאחד עמו במרץ 1946), אך אשתו ובתו נספו בשואה: בתו, שהתחבאה אצל ליטאית, נתפסה ביוני 1944 והובלה לפורט התשיעי, שם נספתה; ואשתו נספתה בחיסול גטו קובנה ביולי 1944. בשואה נספו גם הוריו, שהתגוררו בווידוּקלֶה (Vidukle) שבמחוז רָסייני, שם כיהן אביו כרב העיירה, וכן אחיו הצעירים ליבה-חביבה סידרֶר, יאשה (יעקב) קפלן ושיינה-חיה רוזנשטיין ומשפחותיהם. במלחמה אבדו גם כל כתבי היד שלו.

לאחר השחרור נותר בגרמניה ועבר לעיר מינכן שבאזור הכיבוש האמריקאי, שם התרכזה שארית הפליטה. את מחקרו על השואה החל שם. מיד עם השחרור החל לעסוק בגביית עדויות מהניצולים ובאיסוף תיעוד על השואה. החומר שנאסף במחנות העקורים רוכז במינכן, ולאחר קום מדינת ישראל נשלח לירושלים והיה אחד מנדבכי היסוד של "יד ושם". יחד עם משה יוסף פייגנבוים היה מיוזמי ומייסדי הוועדה ההיסטורית המרכזית (צענטראלער היסטאָרישער קאָמיסיע) שליד ועד שארית הפליטה באזור האמריקאי בגרמניה, והיה המזכיר המדעי שלה. ערך את כתב העת "פֿון לעצטן חורבן" (צייטשריפט פאר געשיכטע פון יידישן לעבן בעתן נאצי-רעזשים; 'מן החורבן האחרון: כתב עת לתולדות החיים היהודיים בתקופת המשטר הנאצי'), שהתפרסם מטעם הוועדה בשנים 1946–1948. בעשרת הגיליונות שלו רוכז לראשונה מידע על השואה, שסוכם באופן מדעי. כתב וערך בעיתון היידי של שארית הפליטה בגרמניה: "אונדזער וועג" ('דרכנו'), בעריכת לוי שליט.

בעידודו של הסופר היידי ה. לייוויק, שביקר בגרמניה ב-1946, החל קפלן לפרסם בקובצי "פֿון לעצטן חורבן" את החומר הפולקלורי שצבר על פיסות הנייר שאסף והסתיר במהלך המלחמה ובזיכרונו – מימרות, הלצות והומור שחור מפי יושבי הגטאות והמחנות. בשנת 1949 פרסם בהוצאת הוועדה ההיסטורית המרכזית במינכן את החומר הפולקלורי כקובץ "דאָס פֿאָלקס-מויל אין נאצי-קלעם: ריידענישן אין געטאָ און קאצעט" ('פי העם בצבת הנאצים: מימרות בגטו ובמחנה הריכוז'. מהדורה ב' מורחבת הופיע בהוצאת בית לוחמי הגטאות בשנת תשמ"ב-1982). בהמשך העלה את הכתב חומר נוסף.

בראשית שנת 1949, לאחר קום מדינת ישראל, עלה ארצה והשתקע בתל אביב. בארץ המשיך לעבוד בהוראה, ובמשך 14 שנה שימש כמורה להיסטוריה ומחנך בבית הספר ביאליק בעיר. במקביל התמיד בחקר השואה, פרסם שורת מונוגרפיות על חורבן קהילות ליטא, ועסק בעבודה ספרותית, בעיקר ביידיש, ופרסם סיפורים ומסות.

כתב לעיתונים וכתבי העת היידיים בישראל, בהם "די גאָלדענע קייט, "לעצטע נײַעס". כן כתב בעיתוני היידיש באפריקה: "אַפֿריקאַנער אידישע צײַטונג", "דרום־אַפֿריקע" (יוהנסבורג). כן פרסם מאמרים בנושאים ספרותיים גם בעיתונות העברית, והיה עורך בכתבי עת ספרותיים שונים. היה חבר מערכת ספרי הזיכרון "יהדות ליטא".

הסופר לוי שליט, בביקורתו על ספרו של קפלן "שליאך און אומוועג" ('משעול ולא-דרך'; 1964) ב"מעריב", כתב:

"סיפוריו של קפלן כוללים שטחים שונים מן החיים היהודיים בליטא. אולם עטו נמשך במיוחד לפרבר, לרחובות ובתים שבירכתי עיר. בסימטאות העוני מוצא הוא לרוב את נושאיו, וממילא בוקעת ועולה נעימה סוציאלית חריפה ברבים מסיפוריו. קפלן איננו מביע עמדה לגבי המיבנה הסוציאלי של החברה, אבל האמן שבו הוא כאן "צד" ברור ומוחלט. עם זאת שזורים סיפוריו של קפלן בנימת ההומור הדק והמיוחד של מחברם... ספרו של ישראל קפלן תופס מקום מיוחד בסיפורת של ספרות אידיש והוא נכס רב-ערך בספרות על היהדות הליטאית. יש בו ריאליות של היסטוריון וליריות של מספר-אמן."

ש' דב מ"חרות" קבע כי קפלן "לא רק שולט במכמני שפת האידיש; הוא גם מעשירה ומגוונה בסגנונו המיוחד. ואנו קוראים דברים בהשתאות רבה. ואכן יודע המחבר לספר... ראוי הספר שיתורגם לעברית – ולאלתר, כי אין דומה לספר זה מבחינת הידע וצורת ההגשה הספרותית שבו". יוסף פרידלנדר כתב בביקורת על "געשליידער" (1970) כי "לשונו של ישראל קאפלאן היא יידיש-ליטאית עסיסית ועממית. בימים שלפני המבול ניתן היה לומר על לשון זו, כי "טועמיה חיים זכו", שכן היא שימשה את הקיום היהודי והעמידה לרשותו את אוצרותיה הבלתי מוגבלים כמעט. לשון זו עצורה בסגנונו של קאפלאן והיא מדובבת בניביה, בדימוייה, ובשלל קולותיה וגווניה הרבים. חנה העממי של הלשון פרוש על גבורי הסיפורים ועל האווירה המתוארת בהם... [...] לספר על השואה ועל הניצולים בסגנון משובח ובשפה ברורה וצלולה, שליוותה את המוני בית ישראל בחייהם ובמותם."

מ-1964 ועד מותו פרסם תשעה קבצים ובהם סיפורים ומאמרים ביידיש מפרי עטו. עבודתו הספרותית זיכתה אותו בפרסים: בשנת 1977 זכה בפרס מטעם אגודת הסופרים היידיים בישראל (יידישן שרייבער-פֿאראיין אין ישראל); ב-1982 – בפרס פּינֶס; בשנת 1987 – בפרס מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש; וב-1995 – בפרס דוד הופשטיין ליצירה ספרותית ביידיש.

ישראל קפלן נפטר בירושלים בספטמבר 2003 בשיבה טובה, בגיל 101. זמן קצר לאחר פטירתו הופיע ספרו האחרון, "פֿון פֿאָלקסמויל און מיַינס" ('מפי-העם ומשלי').

בנו, ד"ר שלום אילתי, הוא אגרונום, מורה דרך ועורך. נישא למרים (בת אחיו של הסופר נח שטרן), ספרנית, והוא אב לשלושה.

מקור: ויקיפדיה